אז למה לי פוליטיקה עכשיו: שירים ופזמונים על בחירות ומפלגות מאריק איינשטיין ועד עומר אדם

לרגל בחירות 2021 ארנה גולן סוקרת פזמונים שונים במוזיקה העברית לאורך העשורים, שעוסקים בפוליטיקה, ומנתחת את משמעויותיהם החריפות.

המערכת

1. הדור שהאמין בכוחו לשנות את העולם והתפכח

ההסבר לשם המאמר, שהוא שמו של שיר בסיגנון רוק של להקת "משינה" משנת 1990, יבוא בהמשך, אבל נתחיל בדור הוותיק של זמרינו האהובים והידועים, וביחסם לשאלות פוליטיות. לא מחקר כאן, כמובן, אלא הצצה, התרשמות בלבד.

ובכן, בשנת 1971 שר אריק איינשטיין את אחד השירים שנעשו מזוהים איתו ביותר, הלא הוא השיר "אני ואתה נשנה את העולם". השיר אף נכלל באלבומו "בדשא אצל אביגדור", וכבר שמו של האלבום משקף את ערכה של החבורה לפרט בתודעת הדור הצעיר של אותה תקופה (איינשטיין היה אז בן 32). החבורה נאספת אצל אביגדור על הדשא – בחוץ, באוויר הפתוח, לא במקום סגור או מפואר, כמובן – ומעניקה ליחיד לא רק תמיכה, אלא גם ערך וכוח. ואמנם, זה גם היה המסר החבוי של הלהקות הצבאיות.

אין תמה שהשיר הנודע והיפה הזה שיקף את האמונה התמימה של אותם ימים כי אם נרצה נוכל אנחנו, החברים בחבורה, לא עסקנים או פוליטיקאים, לשנות את העולם, לשנות את סדרי עולמנו לטובה. יש בידינו ובכוחנו, ואפילו כפרטים, לשנות את הדברים. יותר מזה, בשיר מובע ביטחון כי אלינו, הראשונים, כולם יצטרפו לבסוף. היחיד אינו בודד בעולם וכולם עתידים להכיר בדרכו הנכונה, ומכאן כוחו. הוא יעשה אך טוב, וגם אם יהיה קשה בהתחלה, לבסוף האחרים יגיעו ויזכו כולם לשינוי המיוחל.

זהו שיר קצר ורב כוח, ולכן נביא אותו בשלמותו. חשוב לראותו לפני שנראה שירים אחרים, שבהם נגלה כי עם השנים מתפוגגת לה התמימות, ואת מקומה ממלאים האירוניה, הלעג, או הכעס והמחאה. נכון, זה לא יקרה מיד, תעבורנה שנים לא מעטות, אך אז את מקום כוחו של היחיד עם ה"אתה" והחבורה שוחרת הטוב תתפוס תחושה של פילוג וניכור גובר כלפי ההנהגה, וגם האמונה באפשרותו של השינוי תיעלם, או אז יופיעו שירי מחאה. אבל זה יקרה כאשר תתגבש הכרה שחשוב ואפשר לשיר על "פוליטיקה". שפוליטיקה היא נושא לא רק לדיונים ונאומים אלא גם לזימרה.  וזה יקרה, לדעתי, אט אט, משנות ה-80, ויתגבש לקראת שנות ה-2000. כאמור לעיל, אין כאן התיימרות להקיף את הנושא, אלא רק להציץ עליו בהתאם לרושם שקיבלתי מן השירים הבולטים, ואשמח לכל תיקון או תוספת.

ובכן, הנה כאן לפנינו שירו השקט, האופטימי, והיפהפה של אריק איינשטיין ז"ל, יליד שנת 1939, שבדיוק עתה, ב-3 לינואר, היינו אמורים לחגוג את יום הולדתו ה-82. הוא נפטר לפני שבע שנים וחבל שהוא איננו עימנו וגם לא אמונתו התמימה.

אני ואתה

ביצוע: אריק איינשטיין

מילים: אריק איינשטיין, לחן: מיקי גבריאלוב

אני ואתה נשנה את העולם,

אני ואתה אז יבואו כולם,

אמרו את זה קודם לפניי,

לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם.

אני ואתה ננסה מהתחלה,

יהיה לנו רע, אין דבר זה לא נורא,

אמרו את זה קודם לפניי,

זה לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם.

אני ואתה נשנה את העולם,

אני ואתה אז יבואו כבר כולם.

אמרו את זה קודם לפניי

לא משנה – אני ואתה  נשנה את העולם.

אכן אמונה תמימה. במשך השנים הלכו והתמעטו איזכורי החבורה בשירי הזמרים, ועם זאת, עדיין השירים ביטאו אמונה באדם, ודיברו בעיקר בענייני הפרט – באהבה, חברות, חלומות, נוף ומשמעותו, ועוד.

ובכל זאת, בראשית שנות ה-80, שר איינשטיין עצמו את השיר, שאף הוא רכש מעמד מיתולוגי, "יושב על הגדר", שהוא עצמו כתב את מילותיו (בעוד מרבית שיריו נכתבו בידי משוררים או פזמונאים אחרים). את הלחן חיבר יצחק קלפטר, שהיה שותף לאלבום כולו שבו נכלל השיר, ושנקרא על שמו של שיר זה. כנראה שאיינשטיין ייחס לו משמעות רבה. נכון, אין בשיר דבר פוליטי, אבל הדמות המהססת והלא מכריעה בין הצדדים והניגודים, מגלמת גינוי למהססים באותה תקופה סוערת, אחרי המהפך השילטוני, ראשית מלחמת לבנון, בחירות סוערות, ועוד. לכאורה מדובר בפרט מסויים, אך ניכר שיש כאן פנייה לרבים לחדול מלהסס, להכריע, לא "לעטוף את עצמם בענן עשן", למרות שזה המוצג בשיר קורא עיתונים ויודע היטב את המצב הפוליטי והחברתי.

"יושב על הגדר / רגל פה, רגל שם / יושב על הגדר / בסדר עם כולם. / דופק חיוכים לכל הכיוונים / ותמיד תמיד נמצא בעניינים."

כך נאמר בבית הראשון, הממצה את עיקר השיר, כאן גם מתמזג הדימוי של החבורה שישבה על הגדר עם זה שנשאר שם למרות שהמצב השתנה והוא יודע את זה. נכון, השפה הפשוטה, כמעט שפת הדיבור, מהפכנית היתה בזמנו, אבל המהפכה בגישה רק נרמזת. וכך מסתיים השיר:

יושב על הגדר

רגל פה, רגל שם,

יושב על הגדר, לוקח את הזמן,

דופק חיוכים לכל הכיוונים

ותמיד תמיד נמצא בעניינים.

יושב על הגדר,

מביט לפה, מביט לשם

קורא עיתון שומע חדשות בזמן

עוטף את עצמו במסך עשן.

דומה שיש כאן ביטוי לבני הדור ההוא, שכה חלמו על שלמות ברוח החינוך הסוציאליסטי והתרבותי של אז, אבל פקחו עיניים בכאב. ואם כך, מי לנו עוד טוב במבע לתמימות שנופצה ממאיר אריאל, בן הדור ההוא, בן קיבוץ משמרות, יליד שנת 1942, אשר לתדהמת הכל נפטר באופן פתאומי בשנת 1999?

בצעירותו, ממש לפני שירותו הצבאי, חיבר אריאל מילים לשיר שהוא ביקש לבצעו, ופנה אל שלום חנוך הצעיר ממנו, שאף הוא בן קיבוץ משמרות, והיה אז אך בן 15, וביקשו שיחבר לו לחן. חנוך, שעתיד היה כידוע להפוך לזמר ויוצר ענק בזכות עצמו, ואשר ידוע בשיתוף הפעולה שלו עם אריק איינשטיין באלבומי הרוק הראשונים בארץ, אכן חיבר לשיר היפה הזה את הלחן.

ובמה יופיו של השיר? בתמימותו. השיר מלא אהבה תמימה לחבורה שעל הדשא ולנערה האהובה שבתוכה. זה השיר הנודע, שרבים ביצעו אותו לאחר מכן, "אגדת דשא". ואכן, "האגדה" נפתחת כך:

"יש ערימה של חבר'ה על הדשא / אני דברים כאלה מחבב / בנים בנות ביחד, זה יפה ש- / יש אומץ לפעמים להתערבב. / שרים שירים ומביטים למעלה / ענן שם בירח מסתבן / חושבים במי להתאהב הלילה / אם כי הרהור כזה רק מעצבן."

בהמשך הוא כבר לא מתעצבן אלא זורח מהחיזור של הנערה, המגששת בידה אל גופו בתוך "הערימה", ומחזרת בגלוי, אבל הוא תמים ונבוך ואינו יודע להגיב נכונה.

ומה קורה לבחור התמים הזה בשנות ה-80?

כמובן, התמימות נעלמת לקראת סיבוב בחירות, אבל הביקורת מתגלה כאן על דרך ההומור, ומתוך מניע אישי ולא פוליטי, ולכן היא עדיין רכה ולא מושכלת. זה קרה בשנת 1987, אז כבר היה מאיר אריאל אמן ותיק ומוערך, אך לא זכה להצלחה מסחרית רבה. שני אלבומיו הראשונים קיבלו ביקורות טובות אך לא זכו להשמעות רבות ברדיו. לאורך השנים היה אריאל מופיע לבדו עם הגיטרה, מול קהל של כמה עשרות אנשים בלבד, וההצלחה שכה שאף לה איחרה לבוא. משבר חריף בחייו אירע כאשר בתחילת ספטמבר נפטר אביו, סשה, בקיבוץ, ממחלת הסרטן, וזה השפיע על החלטותיו האמנותיות.

וכך, בחג הסוכות תשמ"ח, אוקטובר 1987, החליט אריאל לצאת לסיבוב הופעות עם להקה ברחבי הארץ, ולהגיע לקהל חדש שטרם נחשף אליו. הוא קיווה שבכך יפרוץ את המעגל המצומצם של קהל מעריציו. לסיבוב ההופעות הזה הוא קרא "מסע הבחירות של מאיר אריאל", מתוך לעג למערכת הבחירות לכנסת, שכן המסע התקיים כשנה לפני בחירות 1988. וכך, כחלק מ"מסע הבחירות", ביצע בהופעות קטע הומוריסטי המלגלג על המועמדים לכנסת, אבל גם על עצמו. את השיר כינה "נאום בחירות", כיוון שכולו ניסיון לשכנע את הצופים למה לא לבחור בו. הכיצד? בפיתחו של שיר ארוך מאוד הוא נושא התנצלות על נאומו, ואז אומר שכבר לפני 8 שנים הצופים בו לא הצביעו עבורו, כי הם חששו שהוא ידרוש ללמוד ערבית כבר מכיתה ג', שיגרור אותם כל בוקר לראי, להקפיד על לבושם ולשאול מי אני ומה אני ולשם מה אני, ולא ייתן להם לדבר עם הידיים, וייאלץ אותם לשים נקודה, ולהפסיק איש את שיפוטו במשפטו של זולתו, ועוד ועוד.

והם צדקו כי לא צריך להצביע עבורו! ודרך אגב נעיר, שהוא חושב שכל זה מצחיק. ואז הוא מצהיר ששירו הוא בכלל לא ראפ אלא… קרפ! בקיצור – טענות שחלקן נושאות משמעויות רציניות בתכלית, ההופכות את השיר לסאטירי, אבל הן נסתרות על ידי עירבובן עם טענות אבסורדיות. והכל כביכול על מנת שלא יצביעו בשבילו!!!

לשם הבהרה נביא מאמצעו של השיר כמה שורות יותר רציניות, שבהן הביקורת כלפי המצביעים הפוליטיים, ובעצם גם כלפי הקהל שאין לו, בולטת וגלויה יותר. ואין ספק, בסופו של השיר, שנביא קטע ממנו, הוא ממש "תוקף" את המצביעים, שאולי בכלל לא יצביעו עבור אדם שמבקש דווקא להיטיב עימם:

אם כן

לא תצביעו בעדי

למה?

כי אני טוב ומיטיב, מעמיק ומרחיב,

מרים ומלהיב, מלא אירחות*, גדוש בטיב,  

גם שומע גם מקשיב וכל אדם מאד מחשיב

משחרית עד מעריב, רק לא דוגמא להיפראקטיב

אבל מה? יהיה חרוז למיקי שביב.

לא תצביעו בעדי! למה?

כי יהיה לכם טוב, בלי פצע בלי מכאוב

הכול בול הכול קרוב, בלי מיעוט בלי רוב

אף אחד לא מת ברחוב, ורק חושבים איך לאהוב

ואפילו אוהבים לחשוב, ויש הרבה על מה לכתוב

ויש מספיק זמן לשלם חוב.

וזה מרגיש כל כך טוב. [וכך הלאה].

נקל אפוא לראות כי הנאום ההומוריסטי מונע מכאב, אבל הכאב אינו רק אישי, כמובן, אלא בהחלט גם פוליטי. עם זאת, הוא לא מוגדר כלפי מפלגה או אידיאולוגיה מסויימת. יתכן בהחלט שהמניע העמוק לשיר הזה הוא המהפך השלטוני מאז ניצחון הימין, ניצחון שהוסיף והתמיד. אבל זה לא בא לביטוי, שכן דומה שאז עדיין לא ראו אמני הזימרה במודעות שלמה את ייעודם בהבעת עמדות פוליטיות, ורק החלה להתגבש מודעות חדשה. לא היה זה מחשש לפגיעה במעמדם, אלא משום שזה לא היה המימד שראוי להתמקד בו בשירה. ועל מה היה ראוי לשיר? על "החיים עצמם", חיי האדם, הפרט… ודרך אגב, מיקי שביב הנזכר כאן היה הגיטריסט של הלהקה שהורכבה לצורך המסע.

בהקשר זה אולי ראוי להביא דברים מראיון שפורסם ב"ידיעות אחרונות" מיום 7 בינואר זה (2021), עם יחזקאל לזרוב, שכתב מחזה חדש, ועם ארנה בנאי, שהיא השחקנית הראשית בו ומשתתפת בחזרות לקראת העלאתו (שאיש אינו יודע אם ומתי תתרחש) בתיאטרון גשר, ועם לנה קריינדלין, המנכ"לית של תיאטרון זה.

הכול נאמר, כמובן, מתוך כעס עמוק על סגירת התרבות ועל הממשלה, כיוון שלדעתם זה משרת אותה, ויש לומר בגלוי שגם נאמר משנאה ממש לראש הממשלה, המוצג כדיקטטור. וכך טוענת בנאי:

"חשבתי שגידי גוב, שלום חנוך, ואמנים במעמד שלהם, ידברו על ההפיכה של המקום הזה לדיקטטורה ששולט בה רודן. היו אמנים שאמרו לי שהם מפחדים על הפרנסה שלהם. אשכרה ככה. היום, עם כל העליהום הזה והלינצ'ים  כשמישהו מתבטא ככה סוגרים לו הכל."

אין צורך לומר שנדהמתי מעוצמת הקטרוג חסר הבסיס הזה, כמו גם מדברי לזרוב, הדומים בתפיסתם, ומהיעדר כל מודעות של אמנים לתנאים הקשים במציאות, ולהישגי "הדיקטטור". לענייננו מקוממת העובדה שהאמנים מואשמים בפחד מאיבוד פרנסתם כעונש על ידי השלטון הדיקטטורי, ועל כן אינם משמיעים מחאה. מכל מקום, הם לא יוכלו לטעון שזה היה השיקול בשנות ה-80. וכראייה נראה את השינוי שחל בשנות ה-90 ביצירתו של מאיר אריאל עצמו, או אז הוא ראה בנושא הפוליטי נושא לגיטימי ודחוף.

ואכן, מתברר שהדברים תססו בתודעתו של אריאל גם ב-1999, וכיוון שאז הוא כבר לא היה היחידי שחש שהפוליטיקה ראוייה לחדור לשירה, ואפילו להפוך לנושא מרכזי, הוא כותב שיר חריף מאוד ומפתיע. הטראגי הוא שהוא לא זוכה להשמיעו, לבצעו, כי חודש בלבד לאחר כתיבתו הוא נפטר במפתיע, וכל מי שהיה אז בוגר ודאי זוכר את ההלם שבו התקבל מותו בארץ.

השיר נכתב לאחר הבחירות ה-15 לכנסת בשנת 1999, אך לא הולחן ונותר בעיזבונו. רק בשנת 2013 זכה השיר לביצוע,ועל ידי להקה "שמאלנית" ידועה, בעלת רמה גבוהה ונועזת, שעוד נדון בה, הלא היא "הדג נחש", והסולן שלה שאנן סטריט. הם הלחינו את השיר במיוחד לאלבומם "זמן להתעורר", שיצא ממש סמוך לבחירות לכנסת ה-19 והיו בו שפע עניינים פוליטיים. נכון, אין בשיר גינוי לכיוון פוליטי מסויים, אבל הגינוי של כל המפלגות ונציגיהן הוא חריף מאוד. וכך נפתח השיר:

קובלנה על מפלגות ישראל

ביצוע: הדג נחש, מילים: מאיר אריאל, לחן: הדג נחש

מפלגות ישראל עלו לי עד כאן

בנאמנותן לאמונתן כמובן

ומגלות תוך כך את ערוותן

מתפארות בגודל חוצפתן

מפלגות ישראל עלו לי עד כאן

זונות שלטון מקבלות אתנן

אם לא הן אז לא כלום מצידן

שהספינה תתנגש בקרחון הלבן

עלה לי עד כאן,

עלו לי עד כאן!

המפלגות "עלו לי עד כאן" (והביטוי הסלנגי מחריף את הגינוי והסלידה והבוז) משום שהאידאולוגיה שלהם חושפת את ריקנותן. רק השלטון חשוב להן ורק טובתן, ואילו טובת העם הזה כלל לא מעניינת אותם, לא איכפת להן שהספינה שלנו תתנגש עם קרחון האסונות.

בהמשך אף מועצם הקיטרוג, הן "מפליגות עוד ועוד בערך עצמן / ומפלגות את ציבור הבוחרים בדרכן / וקורצות זו לזו במזנון המישכן."

הן עושות קנוניות ביניהן. והרי השם מפלגה בא מלשון הפילוג שהן גורמות לו בתוכנו, בעודן מקיימות קשרים בסתר לטובתן. על כן שלטונן הוא "מעשה אונן", כי הן רק חותרות לבוא על סיפוקן שלהן, וכלל לא איכפת להן שהמצב מסוכן, לכן, הוא חוזר שוב ושוב, "הן עלו לי עד כאן." 

חריף, לא? חריף מאוד. וזה אותו מאיר אריאל שכה אהב את עידן התמימות על הדשא.

להשלמת התמונה החלקית של הדור נביא שיר של גידי גוב. הוא יליד שנת 1950, צעיר בעשר שנים ממאיר אריאל, וביותר מכך מאריק איינשטיין, ועתה מלאו לו 70, אבל עדיין הוא מהאהודים ביותר מבין זמרינו הוותיקים והמעולים. הוא שהחל את דרכו המפוארת בלהקת הנח"ל בתוכנית "בהיאחזות הנח"ל בסיני", ומראשית שנות ה-70 היה בין חברי להקת "כוורת" הנודעת, שלא התיימרה להתייחס ברצינות לענייני אקטואליה, ונתפסה כלהקת בידור שנונה ומצליחה, מעין ואריאציה של הביטלס, וגם שירתו באלבומיו שלו היא "רכה" ועניינה בחיי אדם ובמאורעותיו ונפשו –  והנה הוא מבצע שיר מעניין מבחינה פוליטית בשנת 2006.

באותן שנים כבר הולך וגובר העניין בפוליטיקה. אבל זה אינו שיר רגיל או שיר מחאה, אלא שיר ברמה אחרת. כתבה את בסיסו המשוררת הפולניה בעלת פרס הנובל, ויסלבה שימבורסקה, תירגם לעברית את השיר המתרגם של כלל יצירתה, רפי וויכרט, המשורר והפרופסור, ויחד עם אלון אולארצ'יק הוא גם עיבד את מילות השיר עבור גידי גוב. אולארצ'יק, שהוא זמר ונגן גיטרה באס, הוא גם בן גילו של גידי גוב והיה עימו בלהקת "כוורת" בסוף שנות ה-60. עתה הוא הפיק את אלבומו החדש של גידי גוב, "בקצה ההר", ואף הלחין בו כמה שירים, וביניהם את השיר הנידון, "הכל פוליטי".

אין בשיר הזה מחאה פוליטית או גינוי למפלגות או לתהליכי הבחירות או למנהיגים. אבל יש בו הבחנה חכמה ופילוסופית שכל חיי האדם, על כל שלביהם, על כל-כל היבטיהם ועל כל אירועיהם, ולו הפרטיים ביותר, ובוודאי צבע העור והעיניים, הם למעשה פוליטיים. מדוע? אם משום שמובעת בהם עמדה כלשהי, ואם משום שהפוליטיקה, שקובעת סדרי חברה, משפיעה עליהם, וקובעת את אופיים ואת אפשרותם. יותר מזה, הפוליטיקה הזאת קובעת לא רק את גורלות האדם הפרטי, אלא גם את המלחמות, והרג חיות, ושריפת בתים. כלומר, גם המימד הציבורי, ואפילו אם הוא נראה מיקרי, הוא מעשה פוליטי. והעיקר – יש לדעת כי כל פרט בחיי הפרט הוא פוליטי, ואם אתה שר שירים לא פוליטיים, תדע שגם זה מעשה פוליטי! וכך נשמע השיר עד למחציתו בערך:

הכל פוליטי

ביצוע: גידי גוב, מלים: אלון אולארצ'יק, רפי ווייכרט, ויסלבה שימבורסקה, לחן: אלון אולארצ'יק

אנחנו ילדי התקופה,

התקופה היא פוליטית.

כל המעשים היומיומיים

או הליליים שלך, שלנו, שלכם

הם מעשים פוליטיים.

תרצה או לא תרצה,

לגנים שלך עבר פוליטי,

לעור גוון פוליטי,

לעיניים גוון פוליטי.

כך או אחרת

לכל דבריך הדהוד

לכל שתיקותיך ההשתמעויות

פוליטיים.

אף בלכתך בסבך היער

אתה צועד צעדים פוליטיים

על קרקע פוליטית.

גם שירים לא פוליטיים הם פוליטיים,

ובמרומים מאיר ירח,

זה מכבר לא ירח, להיות או להיות זו השאלה

איזו שאלה, חביבי, השב בהקלה,

שאלה פוליטית.

ואם כן, לכל דבר יש משמעות פוליטית, הוסיפה המשוררת. "די בכך שתהיה נפט גולמי / מספוא מרוכז, חומר גלם ממוחזר" ובכלל לא יצור אנושי – הרי אתה נעשה חומר למאבק פוליטי. לכן יש לזכור כי כל דבר שאדם עושה הוא דבר פוליטי, "אתה פוליטי, אני פוליטי", גם אם אני רוצה שלא יהיה פוליטי.

המודעות הזאת היא שתסביר, מן הסתם, את החדירה הגוברת של נושאים פוליטיים ושל מחאה לשירים של זמרינו הצעירים, כפי שנראה בהמשך. ואילו גידי גוב עצמו, שאינו נוטה לשירי מחאה, משתתף עכשיו באופן קבוע בתוכנית הסאטירה המצויינת של "זהו זה" (שכתבתי עליה בעבר), והוא שותף לא רק למערכונים בידוריים וסאטיריים על היבטים שונים בחיינו, אלא פעמים לא מעטות נושאיהם פוליטיים, וגם השירים שהם שרים בתוכנית, כל פעם שיר אחד שנבחר משירי התקופות הקודמות, הלכו והתרכזו גם בשירי מחאה וסאטירה פוליטית. עם זאת, דומה שממש לאחרונה הם החלו כנראה לשאול את עצמם "למה לי פוליטיקה עכשיו?" אם היא מפלגת אותנו? וכי זה ייעודה?

השפעתו של מאיר אריאל על דור צעיר ממנו

לפני שנעבור לשירי הזמרים הצעירים יותר, נראה שוב כדוגמה עד כמה מאיר אריאל טבע את חותמו במגמות השירה, ודווקא לאחר מותו. שלומי שבן, יוצר, מוסיקאי מחונן, וזמר, שהפך לאחד מזמרי המחאה, במיוחד מאז הקורונה והפסקת מופעי התרבות, פונה דווקא למילותיו של אריאל בשעת מחאה. בהמשך נבחן שיר שלו עצמו, אך כאן נראה  איך הוא פונה לשיר של אריאל כביטוי לעצמו. זהו השיר "דאווין של שירי מחאה", והוא אפילו מחבר לו לחן, בעוד השיר כביכול לא מביע מחאה כלשהי, וודאי לא פוליטית, למרות שמו. יותר מזה, הוא כולל אותו באלבום נכבד שלו, שנקרא על שם שירו של ליאונרד כהן, "מגדל הפעמון" (2009), בעוד השיר מתמקד, להבנתי, בהיעדר משמעות לחיי הצעירים. מסופר בו שהיה ערב נעים בעולם, וכל העיניים אמרו "אה-אה-אה", או אז צלילה שלו והוא יצאו אל איצקי ודורה, שכפתור בחולצתה היה פתוח. וכך מתאר השיר ערב ארוך של אכילה, רחיצת כלים, הליכה לשירותים, החלפת מבטים רומזניים עם דורה ושדיה, וקשקושים על בום בטלוויזיה אם הוא יותר טוב מבום על קולי, וצחוקים בשפע.

"אלוהים יודע מה זה היה צריך להיות / אבל כמו שאנחנו צחקנו, לא בכינו שנים. / אבל המים נוזלים, המים נוזלים / המים יורדים." (בשירותים?)

רק בסוף השיר הארוך, ובלשון מגומגמת, שב ונשמע כי זה דאווין על שיר מחאה, ברמיזות לשלוליות החיים וטיפותיהן, ובהיעדר המשמעות של הקיום. המחאה היא כנגד ריקנות החיים. הכתובת הפוליטית עדיין נעדרת. אבל הכתובת הזאת תופיע, בהחלט תופיע. ואפילו יותר מוגדרת מאשר בשיר של אריאל, שאותו ראינו.

2. להקת משינה והייאוש של שנות ה-90

מאלף על כן לראות שאם נחזור כשני עשורים ומחצה ללהקת "משינה" ולשיר הנודע שלה, "למה לי פוליטיקה עכשיו", נקל להתרשם שכביכול הם דוחים כל עיסוק בפוליטיקה. להקת "משינה" היא להקה מרכזית, רבת משמעות, מפוארת ומצליחה. היא הוקמה בשנת 1983 על ידי יובל בנאי, שהוא הסולן שלה, ובשיתוף עם הגיטריסט שלומי ברכה, והיא מוסיפה ופועלת עד היום, למרות הפסקה של שנים אחדות, בהצלחה אמנותית, ומחדשת תמיד.

שירם "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" בוצע ויצא לאור בשנת 1990. השיר נכתב וגם הולחן על ידי שלומי ברכה, ונכלל באלבומם "העמותה לחקר התמותה", לכאורה כראוי לאלבום רוק של צעירים הומוריסטיים. עם זאת, ויש לזכור את זה, תמיד עמדה בבסיס "משינה" משמעות רצינית, וכך אף בשיר זה, שעיקרו אמנם ביטוי לרצון להתרחק מפוליטיקה ומכל מיני אירועים אקטואליים ומפלגתיים שיש להם משמעות פוליטית. אלא שהשיר מפתיע בנימוקיו לרצון ההסתגרות. לא מניע אישי ולא חיפוש נוחות או זהירות. לא ולא.

וכך נאמר בפתח השיר:

"אלפי שכירים של חרב מתכנסים בתוך מסגד

הם מדברים עליי אך לא איתי

ודוד של השכן שלי קיבל את הסמג"ד

סיפרה אשתו של בן של אחותי

אהה אחותי, אהה אחותי.

שמיר ופטרוזיליה נפגשים באפילה

לפתור את המצב הנוכחי

ובניו יורק המציאו זן חדש של מחלה

ואיש אחד טוען שהוא אחי

אהה אחי, אהה אחי.

כבר כאן אפשר להבחין כי המציאות המתוארת היא קשה ועצובה מבחינה ביטחונית, רפואית, ממשלתית, ואפילו משפחתית. יש כאן פתיחה עם רמז בולט לאינתיפאדה הראשונה, שקיבלה צביון דתי איסלמי והתכנסות עויינת במסגדים, לאחר מכן בצבא, כוננות ומתן דרגות. שמיר הוא אז ראש הממשלה ומנסה למצוא פיתרון מדיני עם "פטרוזיליה", בניו יורק מתפרצת מגפת האיידס (וזה אפילו אקטואלי היום…), ויש אירועים במשפחה עם האחות ועם אדם שטוען שהוא אח. בקיצור – החיים הלאומיים והפרטיים סבוכים וקשים. הוא  עצמו מודה בהמשך, כי –

"שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא / שום דבר בעצם לא היה נכון / גם הכדור שלנו / שהפך למרובע / שכח שהוא עגול / שכח שהוא עגול / עיסקי הרוקנרול."

כל כדור הארץ התעוות, כל העולם, והדברים מתקשרים לשם האלבום המזכיר את "התמותה". בבתים הבאים נרמזים אף אירועים נוספים כמו רעידת האדמה בסאן פרנציסקו והתמוטטות הגשרים, אסון רכבות ברוסיה, נפילת החומה בברלין "ולי ולך נותר רק לקוות / אהה לקוות / אהה לקוות."

וכאן אבן טסה ברמאללה, הוא ממשיך, וסוטה ממסלולה אז אני ואתה בתוך ארגז… נו, אז אם כך, מה הפלא שבאה השורה החותמת אז השיר "אז למה לי פוליטיקה עכשיו," למה? הניחו לי להתכנס אל תוך חיי האישיים ולא לשמוע מכל צרות העם, הארץ והעולם.

לא קשה, אפוא, לראות כי לפנינו שיר מחאה כאוב מאוד, אלא שהמחאה היא כנגד סדרי העולם וכאביו. אין לו כתובת, אין אשמים או אחראים, והכתובת ודאי לא פוליטית, רק זעקה אל מול סדרי עולם כפי שהם מעוותים בידי אדם ואיתני הטבע והאסונות..

חמש שנים לאחר מכן, הייאוש מסדרי עולם והארץ מתעצם, ובא לביטוי כאוב ונוקב  בשיר "הוא מאמין", ויש בו, כמדומה, מעין תשובה חבויה ומפתיעה (ומודעת?) לשירו של אריק איינשטיין, "אני ואתה".

את המילים והלחן חיבר יובל בנאי עצמו, והשיר נכלל באלבומה של משינה "להתראות נעורים, שלום אהבה" משנת 1995, ממש לפני שהלהקה התפרקה למשך שנים אחדות. כבר שמו של האלבום, שזכה להצלחה עצומה, מבטא ראייה פסימית. הוא קרוי על שם שיר הנושא, שאף את מילותיו ולחנו חיבר בנאי, ומרמז למשמעותו של האלבום. בשיר עצמו מובע ייאוש מוחלט מהכל, והדברים נזרקים בלא סדר כמו יצאו בהתפרצות ריגשית של תיסכול. מלחמה, פוליטיקאי מתוסכל, ידיים על הפנים מכאב, עוצר, הפסדים בספורט, חורף מוזר, תאונות, הכל מלא ביטויי ייאוש, וכנראה תוך רמזים לאירועים קונקרטיים. הכל מתנהל כביכול כרגיל, אבל בעצם אין חיים רק שיגעון וחיים מיום ליום, משבת לשבת. ואז כאילו מלאך קורא לו בלילה השחור ואומר לו: קח את שנות ה-90, סלק אותן, כי משהו חייב להשתנות. כך זה בשיר שעל שמו נקרא האלבום,

אך מה יש בשיר "אני מאמין"? במה הוא כן מאמין? השיר הפעם קצר למדי ונראה את כולו:

"שמש רוח יבשה וים

מים אש מופיע נעלם

הם אומרים תמיד אותך נאהב

הם אומרים ללכת אחריו

מכיר את הנשק יודע להפעיל

קוראים לו הילד ואין לו גיל

בואו איתי נבנה עולם חדש

מרים ידיים מלהיב אותם נסחף

והוא מאמין שהוא האדם

והם לוחשים שהוא האדם

בוקר ערב המסע נמשך

עד שיגיעו לעמק הנישכח

גשם צהוב לא מפסיק לרדת

ירח לא זז השמש עומדת

אירופה בוערת המזרח כבר נמחק

העולם שאחרי שבור ומנותק

רצים תופסים את מה שנשאר

לפני שיידלק יתפוצץ ויבער

והוא מאמין שהוא האדם

והם לוחשים שהוא האדם

אכן, הוא הופיע באש (הסמלית), והעולם נשרף מעצמו, מהעמקים הנשכחים ועד אירופה הבוערת, וכל העולם שבור ומנותק, אובדן כללי. אך הוא קורא עדיין לכולם שיבואו אחריו, ובטוח שיבואו אחריו, והם עדיין מאמינים בו ובוטחים בו בתוך המהומה ולמרות ההרס הנורא.

אלא שבניית העולם החדש, באותו להט שהבטיחה המהפכה הרוסית, אם יש כאן כוונה גם לכך, נכשלה כליל, ואך דם ואש ושרידים שבני אדם חוטפים על מנת להמשיך את קיומם. אפילו איתני הטבע, נאמר בהמשך, התכחשו לבני האדם. נכון, לא הוא גרם, הוא כבר בא מעולם שהיתה בו אש, אבל בשורתו הכזיבה. ואף על פי כן מוסיפים ומאמינים בו ונאחזים בשביב של תקווה, "בלחש". הוא מאמין בכוחו, אנחנו לא!

למי בדיוק ולמה התכוון יוצרו ומבצעו של השיר, אני לא יכולה להגיד. אבל אין ספק, "אני  ואתה", שרה "משינה", שר יובל בנאי – לא נשנה את העולם ההולך להרס עצמי. אין בכוחנו לעשות זאת ואפילו יבואו אחרינו כל אלה הכמהים לשינוי ולסילוק הטירוף והבעירה מהעולם.

יש להניח שנרמזו כאן אירועים קונקרטיים, אבל לעניינו חשוב הייאוש המר, שמתעצם לכדי חלום בלהות. וזה כבר ב- 1995, אולי בגלל האינתיפאדה הראשונה שארכה יותר מחמש שנים, ואולי אירועים גם בעולם. אבל כתובת ספציפית עדיין אין. "ההוא" זו  ממש לא כתובת ברורה.

3. ומה קורה במאה ה-21? שני ניגודים: שלומי שבן ועומר אדם

אבל השינוי מגיע והוא יתגלה בשני כיוונים מנוגדים בעשורים הראשונים של המאה ה-21.

שלומי שבן, שבמילותיו של אריאל לא סימן כתובת מפורשת, אט אט נתגבשה אצלו תודעת מחאה ברורה, והכתובת היא, לא פחות, מראש הממשלה. אף כי שמו אינו נזכר ברור שהוא נתניהו. וכך כתב שבן את שירו הארוך "תמונה משפחתית עם ראש הממשלה", שהוא חיבר לו גם את המלים וגם את הלחן – ובהזדמנות זו  כדאי לשים לב להתגברות מתמדת של המגמה שעל פיה הזמר הוא גם יוצר השיר ומחברו – והוא פותח במלים המתארות את ראש הממשלה כיצור חסר אנושיות "נדמה שהוא עשוי משעם."

אלא שאלו עוד מילים רכות. ואודה על האמת, אותי השיר זיעזע בעוצמת הקיטרוג על ראש הממשלה, אשתו, ילדיו, ובעוצמת השינאה ההולכת וגוברת ככל שהשיר מתקדם, ולבסוף אף נאמרת במפורש. השיר נכלל באלבומו "תרגיל בהתעוררות" שיצא בשנת 2014, השתתפה בו גם להקת קולקטיב, והוא זכה להצלחה גדולה. באלבום נכללו עוד שירים שנושאיהם פוליטיים, אבל שיר זה בולט במיוחד, שכן היה גלוי וברור שהביקורת והשינאה מכוונות כנגד בנימין נתניהו שהיה אז ראש הממשלה. אפשר אף להוסיף ששבן הופיע עם השיר הזה ב"ארץ נהדרת" בליל הבחירות  לכנסת ה-20, לאחר שנתניהו נבחר שוב לראש הממשלה. הם אף הגדילו עשות ועלמה זק הופיעה כשרה נתניהו. בכל אלה, כמובן, נתנו ביטוי לעמדה "השמאלנית" של הדוברים "הרשמיים" של התיאטרון והזימרה בארץ. וכמובן, למרות שהוא אומר שמי שלא הולך עם הרוב בסוף זה "נגמר לא טוב", הרי שדבר לא קרה לו מאז השמיע את השיר הזה ודומיו, והקריירה שלו הוסיפה לעלות כפורחת, ומבחינה אמנותית, בהחלט בצדק.

ומה נאמר בשיר? נראה את הבתים הראשונים, המתונים יחסית:

נדמה שהוא עשוי משעם

לפעמים אינך מבדיל

האם הוא אל או צל או רוח רפאים של איש רגיל

כשהוא צוחק אתה מזיע

מעל דפי החינמון

עינו שלוחה תמיד מעבר לכתפו של ההמון

אבל הוא ראש הממשלה שלך

ואתה יודע מה אומרים

עדיף ללכת עם הרוב

כשהתעקשת, זה נגמר לא טוב, חבר

ראש ממשלה לא בוחרים.

הגבירה שלו עוד מתביישת

במה שנשבעה שלא אשמה

שני ילדיו סתומי ארשת וגם מהם אתה תשמע

הנה הוא כבר עולה על הבימה …

וכך נמשך השיר הלאה ומחריף עקיצותיו.

המדהים הוא שלא רק עניינים ציבוריים נזכרים בשיר – כמו החינמון "ישראל היום", בחירות, ונאומים על במה (ודרך אגב, בהחלט בוחרים ראש ממשלה, למרות שהוא יהפוך אמירה זו לפזמון החוזר), אלא שבשיר פומבי ובפני קהל  הוא ממשיך ללא חשש לא רק לפגוע בהופעתו החיצונית של נתניהו, אלא גם באשתו ובילדיו. כזאת עוד לא היתה במחוזותינו. ועוד הוא שב וטוען בכל בית שלא כדאי לך שלא ללכת איתו, כי כבר קרה לך רע כשניסית.

ההמשך חריף ופוגעני אף יותר. למשל, שאם תברח לבלארוס (כידוע, דיקטטור שם) הוא כבר יהיה שם, באפלולית יארוב לך וידבר איתם קשות עליך, אבל "בחדרי החדרים של השינאה שלך, אל מי אתה חוזר? ראש ממשלה לא בוחרים." ואז הוא פונה אל שומעת ואומר שהיא יכולה לדבר על דמוקרטיה, אבל הוא עצמו "בחמש דקות הפך לגולה בארצו שלו." ולמה? כי את "זוכרת אז שהתחבקנו תחת שמיים אדמדמים? / כשהאוויר נשטף בפחד והמדרגות בדם / את בכית זה ראש הממשלה שלי / אבל היינו צעירים."

בקיצור – היא באה כנראה מאודסה עם המדרגות והמהומות שהביאו חופש אך תבעו קורבנות, ושם כנראה הם התחבקו כשהיו צעירים, אבל ההשוואה לנתניהו גלוייה. גם הוא יביא שפיכות דמים. אבל עכשיו, זה כבר לא כואב לו, כי "ראש ממשלה לא בוחרים."

אפשר, כמובן, לטעון שזה שיר הסתה, ולא רק שיר מחאה, אבל דווקא משום כך מעניינת מאוד ההצלחה של האלבום ושל השיר הזה במיוחד. ואשר לי, חבל היה  לי על יוצר מוכשר ומוסיקאי מחונן, שכבר החל בקריירה האמנותית המגוונת שלו 12 שנים קודם לכן, ששנאתו הפוליטית גררה אותו למחוזות כאלה.

ועתה, לפני שנעבור בהמשך הבא ללהקת המחאה "הדג נחש", ננשום לרגע אוויר צח לכאורה, אך מעורר תהיות על הניגוד הגדול לקודמיו, ונראה את הכיוון המסתמן – ואני לא קובעת מסמרות –  בניסיונו של הדור הצעיר והחדש של הזמרים הבולטים, להתחמק ככל האפשר מפוליטיקה. אולי לשם שלוותם הנפשית, אך אולי משום שהם דור מפוכח, ולכן הזמרים נוהגים כך לשם הפופולריות וההכנסות הגבוהות מהופעות (שיחזרו, אם ירצה… החיסון) ומפרסומות.

נביא לדוגמה את שירו של עומר אדם "פוליטיקה וסקס", שאת מילותיו ולחנו כתב אורי בן ארי. ואגב כך גם נעיר, כי  דומה שדור זה מעדיף לבצע יצירות שיכתבו עבורו פזמונאים ומלחינים אחרים. לכאורה, עומר אדם שב בשיר על אמירתם של אנשי "משינה" – למה לי פוליטיקה עכשיו? – אבל הם ברחו מפוליטיקה כי העולם התפורר והתמלא אסונות עם הפוליטיקה שלא עזרה או קילקלה, ומה עומר אדם רוצה? הוא "מתבאס" מזה שמדברים על פוליטיקה וסקס ביחד כאילו זה אותו דבר, ומתעלמים בכלל ממה שהוא רוצה, מהאהבה.

נכון, כפי שנרמז, אהבה עם סקס כמו שעשו במכונית ולא בדיבורים. אבל לא צריך לצרף את שני מימדי הקיום ולדבר בהם כאילו סקס ופוליטיקה זה אותו מימד. שהרי הוא כולו געגועים לזו שזנחה אותו בגלל שהוא בגד בה עם אחרת, ואז הוא לא ידע איך להתנהג ועכשיו כל אחד מהם במקום אחר, בעוד הוא אוהב ומלא געגועים ומסביב דיבורים חסרי משמעות.

וכך נשמע השיר שאת מילותיו ואת הלחן שלו כתב אורי בן ארי:

זה עוד יום ששי אני לוקח את הגיטרה

ומנגן שירים שפעם הייתי מנגן לך

היינו שיכורים, היינו צעירים לנצח

עשינו מה שבא לנו אפילו במכונית

איך קיללת אותי כשהלכתי עם אחרת

אמרת "אתה שחקן", "כל החיים האלה סרט"

ואני כזה פחדן

פחדתי שתצאי לי מתוך הדם, מתוך הדם.

ומאחת עד עשר אני מתגעגע מיליון

למרות שאת מזמן כבר לא שלי

ובזמן האחרון מדברים

רק על פוליטיקה וסקס

העולם הזה כבד, אני לא תופס

ואיפה את ואיפה את

וסירות במים עושות לי חשק לטייל קצת

להיעלם לחזור במאי עד שהחורף ייגמר

ושנינו כל אחד כבר במקום אחר

אני כאן ואת שם

(והפזמון, הבית השני, חוזר).

ובכן, האהבה היא העיקר והפוליטיקה לחלוטין לא מעניינת. בולטת גם העובדה שהשיר מלא רמזים להרפתקאות האהבים של עומר אדם, שמלבד היותו הזמר הצעיר הפופולרי ביותר וגם מנגן בגיטרה, כאמור בשיר, כל אחת מאהבותיו זכתה לפרסום רכילותי גדול ותרמה לפופולריות שלו.

באותה מידה בולטת הלשון הדיבורית "הנמוכה" המאפיינת את השירה הצעירה, החותרת לקשר עם ציבור רחב. אך מעל הכל בולטת העובדה שהפוליטיקה אינה כלל מעניינו. אין לו כל רצון אפילו לדבר בה. העולם הפרטי הוא החשוב. וזו אכן תופעה מפליאה על רקע הסערות הפוליטיות המתמידות שמתרחשות אצלנו, ומולידות מחאות ורעשים ומהומות, ואפילו בחירות נוספות שוב ושוב.

על המייצגת המשמעותית של הכיוון המנוגד, הלא היא להקת המחאה "הדג נחש", נדבר בהזדמנות אחרת, כי הלהקה הזאת קרוייה על שמו של דג ייחודי שצורתו מזכירה נחש, אבל יש לזכור כי הם יצרו את השם על ידי שיכול אותיות של המלים "נהג חדש", שם שמרמז לכוונתם להוביל כיוון חדש.