ניקולא יוזגוף אורבך חורף
ניקולא יוזגוף אורבך חורף

ארצנו הקטנה מרובת אקלימים, מגוונת חורפים. ניקולא כתב שירי חורף במהלך השנים, לאורכה ולרוחבה של הארץ. מובא כאן מבחר של 4 שירים עם הציון של מועד כתיבתם ועיר מחייתם.

ניקולא הנער, אך קרוב לוודאי בשמו הקודם, בן 15 ושליש בלבד, בצפת, עיר הולדתו הצפונית-הררית, אוהב את החורף, ונותן לדביבונים לברך עליו בשמו. הדביבונים פצועים, אך קורצים. כך גם המשורר: פצוע, אך כותב.

רק רגע, דביבון? הרי זאת חיה אמריקנית, אין דביבוני בר בארץ, רק אחדים בגני חיות, ושם הם מטופלים היטב ובוודאי אינם פצועים. כאן בשיר אלה דביבונים דמיוניים, בני דמותו של המשורר.

השמש הנודדת היא נבואת נדידתו העתידית של ניקולא ברחבי הארץ בעקבות לימודיו, עבודתו, עד שקבע את מושבו בעיר של אביב כמעט נצחי, עם רמזי חורף, מישורית עם תל מרומז.

״מבשרי צינה״ של יוזגוף-אורבך
״מבשרי צינה״ של יוזגוף-אורבך

כשנתיים אחרי חורף הדביבונים הצפתי, עוד לא בן 18, ניצב לראשונה מול אבני הכותל ביום נדיר של שלג בירושלים.
נער ממשפחה דתית, חש בהתפעמות על כך שזכה להעפיל למעמד הכותל. הוא מנהל דין ודברים עם פתותי השלג ועושה חשבון מדויק של 1932 שנה, המפרידות אותו בהווה של 2002 מחורבן הבית השני של שנת 70 לספירה.

הדימוי המקורי של פתותי שלג “נֶעֱרָמִים בַּלָּאט כַּעֲדַת מִתְפַּלְּלִים עֲטוּפַת טַלִּיתוֹת” מצייר ומצלצל: ציור יפה לעין ומצלול נעים לאוזן.

״כיסופים ממיסים״ של יוזגוף אורבך
״כיסופים ממיסים״ של יוזגוף אורבך

הנה אבחנה עניינית-פיזיקלית: ברד מ”מכת ברד” הוא תופעה טבעית-חורפית, ולא “עונש” דוגמת מחלת הדבר. המשורר מנהל שיחה רטורית עם מכת ברד, כפי שדיבר עם פתותי שלג בשיר “כיסופים ממיסים”.

יפה הביטוי המצטלצל “בֵּין מִצְרָיִם לַאֲרַם נַהֲרַיִם”, אשר מקבע את ההתרחשות גיאוגרפית באזורנו המדברי-גבולי. השיר הזה, שנכתב בחיפה הצפונית יחסית, כשניקולא למד גיאוגרפיה-דמוגרפיה באוניברסיטה, הוא תפילה לגשם, שמדי פעם יהפוך לברד, יסתיר את השמש, וייענה לתפילה בתיפוף על השמשות.

״על ברד שמרד ובגד״ של יוזגוף אורבך
״על ברד שמרד ובגד״ של יוזגוף אורבך

נסיים בשיר תל אביבי, טרי, מינואר 2021. שיר הקבר הזה משקף מצד אחד את העגמומיות של תל אביב בשנה האחרונה: מסוגרת, מופסקת, אשר תדמיתה כעיר ללא הפסקה הומתה ונקברה לעת עתה. ומצד שני השיר מושפע ממצבי רוח משתנים, האופייניים למשוררים, הכותבים על חיי יצירתם לאחר חייהם.

המילה “גלעד” לא יכולה שלא להזכיר לי את “הקמתי לי גלעד” – שירו הידוע של אלכסנדר פושקין משנת 1836.

יש לשים לב להמתקת הגלולה: “קֶבֶר נָאֶה”, “שְׁאוֹל מְנַחֵם”, וגם לסינסתזיה החוגגת:
“וְרָאִיתִי קוֹלוֹת בְּנִיחוֹחוֹת מְשַׁכְּרִים
וְהֶאֱזַנְתִּי לְצִבְעוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל הַשָּׁנִי”

״גלעד״ של יוזגוף אורבך
״גלעד״ של יוזגוף אורבך
ניקולא יוזגוף אורבך חורף
ניקולא יוזגוף אורבך חורף
הפוסט הקודםהשלמות משקרת חיוך: שירתה של שני ארנהיים
הפוסט הבאיום בחייו של חייל בודד
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
ניקולא יוזגוף אורבך
משורר, מבקר ספרות, עורך כתב העת האינטרנטי "קול ההמון", חוקר ומרצה. פרסם שבעה ספרי שירה, עשרות מאמרים וספרי מחקר בתחומי הדמוגרפיה, גאוגרפיה, ופילוסופיה של הספרות. מלמד במכללה האקדמית צפת.     

6 תגובות

  1. בתזמון מושלם, פתותי השלג שנצפו לפני שנים ומובאים בשירים, מתדפקים על הקיר המערבי הקריר.
    שכבה קטיפתית אופפת את מרחב התודעה, בשירים, ובסביבה.

  2. שירים חמים של אישיות חמה לימי החורף. מאמר חם לימי החורף.
    כמה חסרים אנו חום שכזה בחורף קר שכזה.
    כמה זקוקים אנו באמת לשירי חום כאלה ולדברי חום כאלה יפים וטובים באמת
    עד כלות

  3. יפים השירים של ניקולא, המשלבים חום בקור ולהפך; ויפה עשתה חגית שהביאה “מחורף לחורף”.
    צדוק

  4. חגית עושה את זה שוב… נראה לפעמים שאת הכתבות שלה יותר מעניין לקרוא מאשר את נושא הכתבה.
    ניקולא – (אגב אני בטוח שהוא לא נולד בשם הזה באורגינל, כי בשם הזה קוראים בארצות הסלביות ל”פאפא נואל” אותו איש לבוש בגד אדום בעל זקן לבן אשר מחלק מתנות לילדים בחג המולד) ובכן ניקולא נראה כמו אביב גפן כאשר היה עדיין מרדן ויבר שירים כנגד הממסד ונגד השירות הצבאי בצה”ל – אך אביב הוא המלך של הממוסדים כאשר עבר צד והתחבר עם שדרני הזבל הלאומי של ערוץ 2 (12) הבזוי בעיניי.
    ניקולא כותב על דביבונים – לבטח אינו יודע כמה החייה הזאת אגרסיבית, מזיקה לסביבה מכוערת ונוראה. נתקלתי בה בקנדה הקרה, דביבון ישב על עץ גבוה ליד בית מגורים, הגעתי עם רכב וביקשתי להחנות אותו – שמתי בצד שקית מצרכים ליד מדרגות הכניסה לבית. הזזתי את הרכב במקומו… תוך דקות כאשר יצאתי מהרכב, ראיתי שהשקית מפורקת והדברים שקניתי מתגוללים בבוץ, מישהו או משהו הרס את הקניות שלי ונעלם בין ענפי העץ. נאמר לי ההדביבונים מסתובבים בהמוניהם בטורונטו – מפחידים את העוברים ושבים – והמעניין הוא שהם אינם חוששים מבני האדם ולא בורחים מאיתנו. הן גם חיות “מוגנות” – אבוי לנו.
    אך אולי ניקולא מתכוון שדביבון הוא מעין “דובי חמודי: פולחלץ ממולא קש…”.
    כמיהתו של המשורר ניקולא אחר סמלי תמימות של ילדות אבודה בצל חרדים זקנים המבזבזים את חייהם על לימוד איזו תורה ארכאית, שיש בה המון חוקים בלתי מתאימים ובלתי ישימים לחיים המודרניים, ויתר על כן – אותם זקנים טרחנים הורסים את חייהם של ילדיהם ונשותיהם במצוות “קלות כחמורות” – הנה ניקולא מוכיח לנו שאפשר גם להתנתק מהגיהנום של החדרונים הצפופים של מפיצי הקורונה המופעלים ע”י קנייבסקיים למינהם המוצצים את לשדה של המדינה המודרנית והנאורה.
    גם התרפקותו על אבני הכותל והערצתו את בנאי הורדוס – אומרים על ניקולא שהוא מבין שלפני 2000 שנה היו ישראלים נאורים “מתייוונים” שבעיניי זו לא מילה גסה אלא מונח שיש להתפאר בו, אותם ישראלים רצו להשאר ישראלים בעלי ערכי תורת ישראל – אם זאת להיות מודרניים. אותם ישראלים ידעו להזיז מאות טונות של אבנים מבלי שהיה בידיהם אפילו לא מנוע אחד. הידע שלהם אבד, אך חוקי המדבר לא אבדו כי הם נקמנים והמדע הוא לא נקמן. הקיצוניים הדתיים תקפו את היהודים הנאורים, כעבור שנים גם תקפו את רומא ובכך מחקו את ישראל מהמפה… ואם לא נרסן אותם, הם בדרך להרוס את מדינת ישראל העכשווית. איך? בדיוק כמו שהמוסלמים רוצים להרוס את תרבות אירופה והנשק הסודי שלהם הוא תמיד העתיק ביותר – הרחם של נשותיהן הפוריות. כחול על שפת הים – הקיצוניים הפונדמטליסטים ישטפו את אירופה ויהפכו אותה לאיראן. אלא אם נעצור אותם על ידי החלקיקים הזעירים ביותר של היקום.
    מוריד את הכובע בפני חגית וניקולא…

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × שתיים =