עד כמה תרמו מדענים יהודיים פליטים ליצירת הפצצה האטומית? ועד כמה התקרבו המדענים הנאציים בגרמניה ליצירת פצצה כזאת?

פרופסור אלכס גורדון מסביר, ודן גם בגירסאות השונות והלא מדוייקות שנוצרו מסביב לפרשיה, שהייתה הסוד הגדול ביותר של מלחמת העולם השנייה, לאחר המלחמה.

המערכת

הפילוסוף המרקסיסטי ממוצא יהודי ג’ורג’ לוקאץ’ לא אהב את הציוויליזציה המערבית. הוא נהג לשאול “מי יציל אותנו מהציוויליזציה המערבית?”

אולם הציוויליזציה המערבית דאגה להצלתה על ידי ייצור פצצת האטום האמריקנית.

האנטישמיות האירופאית, ובמיוחד ההונגרית, תרמה ל”מבצע החילוץ” הזה. ב-1919 התרחשה בהונגריה מהפכה קומוניסטית שבראשה עמד היהודי בלה קון. המשטר הקומוניסטי ברפובליקה ההונגרית הסובייטית, שבו לוקאץ’ היה שר תרבות, ביצע “טרור אדום” על פי המודל של רוסיה הסובייטית. מכיוון שמנהיגים רבים של הונגריה המהפכנית היו יהודים (30 מתוך 48 הקומיסרים, חברי הממשלה, ו-161 מתוך 202 הפקידים), האוכלוסייה הנוצרית תפסה את השלטון הסובייטי במדינה כשלטון יהודי.

המרד נגד הקומוניסטים היה אלים, עקוב מדם, ואנטישמי. המשטר הסובייטי נפל ארבעה חודשים לאחר כינונו. אף שגם יהודים היו קורבנות לדיכוי המהפכני, אלפים רבים של חפים מפשע סבלו מ”הטרור הלבן”, המנוגד ל”טרור האדום”, ומהפוגרומים. הפוגרומים היהודיים בהונגריה, שהחלו לאחר תבוסת המהפכה, נמשכו עד 1921: ההונגרים נקמו ביהודים שלא היה להם שום קשר לשלטון הקומוניסטי. האנטישמיות בהונגריה גרמה לבריחה מהמדינה של הפיזיקאים הבולטים מהמשפחות העשירות ההונגריות ממוצא יהודי  ̶   יוג’ין וויגנר, ג’ון פון נוימן, ליאו סילארד, ואדוארד טלר – ואלו תרמו רבות להצלחתו של פרויקט לוס אלמוס לייצור פצצת האטום האמריקנית. וויגנר ופון נוימן למדו באותו בית ספר עם לוקאץ’.

שנים רבות לאחר מכן, חתן פרס נובל לפיזיקה יוג’ין וויגנר, אמר לי, לפיזיקאי הצעיר שפגש אותו במדי צה”ל עם תת מקלע בזמן החופשה בטכניון בחיפה, כי ארצות הברית חייבת לבלה קון את הצלחתה בייצור הנשק הגרעיני… ללא פעילותו המהפכנית של בלה קון, והפוגרומים שהתרחשו כתוצאה ממנה, יהודי הונגריה לא היו מגיעים לארצות הברית, ולא היו משכנעים את אלברט איינשטיין לחתום על המכתב לנשיא ארה”ב רוזוולט ב-2 באוגוסט 1939. מכתב שהוביל להקמתו של הפרויקט הגרעיני האמריקני בלוס אלמוס.

הנאצים ניצלו, בין היתר, את הבדיה על הסכנה מצד היהודים שתוארה ב”פרוטוקולים של זקני ציון”, הטוענים לאיום השליטה היהודית על העולם, וגבו את חייהם של מיליוני יהודים במלחמת העולם השנייה. אירועי המלחמה המחישו לקבוצה הקטנה של הפיזיקאים היהודים שכוחם של הנאצים עלול לגדול באופן דרמטי אם יצליחו לנצל את התגלית המדעית הגדולה של ביקוע הגרעין. היהודים שעבדו על הפרויקט המתואר ניסו למנוע את המשך השואה. “הפרוטוקולים” של “זקני” האטום הללו לא נרשמו. התשובה לנאצים לא נכתבה על נייר, אלא ניתנה במעשים.

פצצות האטום על הירושימה ונאגסאקי.ויקיפדיה
פצצות האטום על הירושימה ונאגסאקי. ויקיפדיה

במהלך מלחמת העולם השנייה הטילה ארצות הברית שתי פצצות אטום על יפן. הפצצות היו אמורות להיות מושלכות על גרמניה, אך המלחמה עם זו הסתיימה מוקדם יותר מייצור הפצצות. סיומה של מלחמת העולם השנייה סומן לא רק על ידי ייצור הפצצות הגרעיניות האמריקניות, אלא גם על ידי מניעת הייצור של הפצצה הגרעינית הנאצית. אילו הגרמנים היו מצליחים בפרויקט הגרעין הצבאי שלהם, היטלר היה ממשיך לשלוט בגרמניה ובאירופה. אולם גרמניה, בה היו פיזיקאים גרעיניים מצטיינים בהובלה של ורנר הייזנברג, לא הצליחה להגיע לייצור הפצצה הגרעינית.


פרופסור ורנר פון הייזנברג ראש תוכנית האטום הנאצית. ויקיפדיה

בשנת 1927 הפך הייזנברג בן העשרים ושש לפרופסור באוניברסיטת לייפציג, ולפרופסור הצעיר ביותר בהיסטוריה של גרמניה. בשנת 1933, בגיל שלושים ושתיים, הוא נהיה חתן פרס נובל הצעיר ביותר בעולם על ניסוחו של עקרון אי הוודאות, ותרומתו הגדולה למכניקת הקוונטים (הוא זכה בפרס נובל לשנת 1932). אחת ההשערות על סיבת כישלונם של הגרמנים בפרויקט האטומי היא שהייזנברג הגדול עשה טעות גדולה בחישוב המסה הקריטית של הדלק הגרעיני. הוא מצא שהיא שווה לכחמישה-עשר טון, בעוד שהיא קטנה פי אלף: פצצת הירושימה שקלה חמישים ושישה קילוגרמים. הייזנברג עצמו, בניגוד למבקריו ומאשימיו הרבים בשיתוף הפעולה עם הנאצים, הכחיש כי חישב את המסה הקריטית.

הוא הודה בטעותו בחישוב זה באוגוסט 1945, לאחר הפצצת הירושימה, בשיחה עם חבר לגילוי ביקוע הגרעין, חתן פרס נובל (1944) הכימאי הגרמני אוטו האן, שהוקלטה במהלך האזנת הסתר בידי המודיעין הבריטי במקום שהותם של מדעני הגרעין הגרמניים העצורים בפארמה הול באנגליה.

ב-8 במאי 1924 תמכו שני חתני פרס נובל גרמניים לפיזיקה, פיליפ לנארד (1905) ויוהן שטארק (1919), ברעיונות המפלגה הנאצית בעיתון “גרמניה הגדולה”. לנארד ושטארק היו חברים בקבוצת שלושים הפיזיקאים שהעלו את המושג “פיזיקה גרמנית”. הם דחו את הפיזיקה הקוונטית החדשה ואת תורת היחסות כתאוריות דוגמטיות, שאינן קשורות למציאות. הם טענו כי הגישה הנכונה להסבר התופעות הפיזיקליות צריכה להתבסס על הפיזיקה הקלאסית, אשר כביכול מדוכאת על ידי תורת היחסות “השקרית” והמכניקה הקוונטית “המזויפת” שהמציאו היהודים. לנארד ושטארק האמינו כי התיאור ההולם את המציאות ניתן על ידי ניתוח הניסוי במונחים הוויזואליים והאינטואיטיביים של הפיזיקה הקלאסית, אשר עורערו על ידי “הפיזיקה היהודית” המופשטת. הם ושותפיהם חשבו כי ההבנה “הקלאסית הנכונה” של הפיזיקה ניתנה רק לארים. הקבוצה של לנארד ושטארק כינתה את עצמה “חוקרים לאומיים”. הם קראו למכניקת הקוונטים ולתורת היחסות “הבלוף היהודי העולמי”. לדעתם בפיזיקה התארגנה “קנוניה יהודית” נגד האמת.

גירסת רוברט יונק

כריכת ״שבעתיים כאור החמה״ של רוברט יונק

העיתונאי האוסטרי ממוצא יהודי רוברט יונק כתב על היסטוריית הייצור של הפצצה הגרעינית האמריקנית בספרו Brighter Than a Thousand Suns (1958) (הספר יצא בתרגום עברי בשם “שבעתיים כאור החמה  ̶  תולדות חוקרי האטום”, 1960):

“אנשי המדע ברפובליקת ווימאר לא נהגו בכובד ראש מרובה בטיוליהם של כמה מלומדים אל האזורים העכורים של הדמגוגיה הגזענית. לפי שעה קבעו בעיקר ההישגים  את ערכו של אדם. משנעשו חסידי ‘הפיזיקה הגרמנית’ תעמלנים, ולא הוסיפו לעורר שימת לב בעבודתם המדעית, התייחסו הכל בביטול ל’צעקנותם הנואלת’. הפיזיקאים היהודים החכמים לא שמו לב לצרחות הלאומניות. הם היו רציונליסטים. הם האמינו כי האבסורד אינו יכול לנצח, אבל הוא ניצח: הנאצים, הלא רציונליים, עלו לשלטון וניצחו את התבונה. ב-17 באפריל 1933, חתן פרס נובל לפיזיקה ממוצא יהודי (1925), ג’יימס פרנק, שנאלץ להתפטר בגין מוצאו, העיר ‘אנו, הגרמנים ממוצא יהודי, נחשבים כיום כזרים ואויבים בארצנו.'”

אמנציפצית היהודים ברפובליקת ויימאר לא הייתה מלאה – ‘הגרמנים ממוצא יהודי’ הוכרזו זרים. לפני התפטרותו עבד פרנק בתור ראש המכון לפיזיקה ניסיונית באוניברסיטת גטינגן. לאחר גירוש המדענים היהודים מהאוניברסיטה קרתה אפיזודה בהשתתפות המתמטיקאי המהולל פרופסור דוד הילברט, עליה מספר רוברט יונק בספרו:

“הנותרים בגטינגן, וביניהם כמה מלומדים דגולים, לא הצליחו בימי הרייך השלישי להמשיך את קו ההישגים הגדול משנות העשרים. יתר על כולם הרגיש בכך המתמטיקאי הילברט, שכבר בא בימים. כשנה לאחר ‘הטיהור’ בגטינגן, ישב הילברט באחת המסיבות הרשמיות במקום הכבוד ליד שר ההשכלה החדש רוסט. רוסט לא נזהר בלשונו ושאל את הישיש ‘כלום אמת הדבר, אדוני הפרופסור, כי למכון שלך נגרם נזק רב על ידי יציאתם של היהודים?’ הילברט, עז לשון, וגלוי פנים כדרכו, השיב ‘נזק רב? לא נגרם לו כל נזק, אדוני השר, הוא פשוט אינו קיים עוד!'”   

ביולי 1937 פרסם יוהנס שטארק בעיתון הרשמי של האס אס מאמר שכותרתו “יהודים לבנים בפיזיקה”. הוא חילק פיזיקה לתיאורטית היהודית השגויה, ולניסיונית הארית הנכונה. התיאורטיקן הגרמני הייזנברג היה אחד ממושאי הביקורת העיקריים. שטארק האשים אותו בכך שלא הצטרף למפלגה הנאצית, סירב לחתום על מניפסט המדענים התומכים בהיטלר, שיזם שטארק, וקידם את תורת היחסות של איינשטיין. שטארק כתב “בשנת 1933 קיבל הייזנברג, יחד עם תלמידיו של איינשטיין, שרודינגר ודיראק, את פרס נובל. החלטה זו התקבלה על ידי ועדת נובל בהשפעה יהודית ובהפגנתיות – היא עשתה דווקא לגרמניה הנאצית. הייזנברג שייך לשליחי היהדות בחיי הרוח הגרמנית. אנשים אלה חייבים להיעלם בדיוק כמו היהודים עצמם.” הייזנברג היה מוטרד מאוד מהמאמר, ובניסיון להצטדק, כתב מכתב לרייכספיהרר האס אס הימלר. הוא הוזמן לחקירה בסניף הגסטאפו בברלין. החקירה נמשכה כמעט שנה. כל האישומים בוטלו. עד מהרה קיבל הייזנברג מינויים יוקרתיים: הוא עמד בראש המכון לפיזיקה של חברת הקיסר וילהלם, והיה לפרופסור באוניברסיטת ברלין. הוא היה חופשי לנסוע ברחבי אירופה הכבושה. בקיץ 1939 הוא הורשה לבקר בארצות הברית. הוא עמד בראש פרויקט הגרעין הגרמני. הכל הצביע על כך שהייזנברג נהנה מאמון יוצא דופן של ההנהגה הנאצית.

בשנת 1941 נחתו דיוויזיות היטלר בצפון אפריקה, כבשו את יוגוסלביה ויוון, ובספטמבר 1941 תקפו בהצלחה את מוסקבה. רבים ברייך השלישי האמינו כי הניצחון קרוב. בשלב זה, נסע הייזנברג כנציג גרמניה הארית לקופנהגן הכבושה, ונפגש עם מורו, ועמיתו הראשי בפיתוח מכניקת הקוונטים, נילס בוהר, שאמו יהודייה.

לאחר מלחמת העולם השנייה הפיזיקה קיבלה מעמד של “מדע-על”. ייצור הפצצה הגרעינית העניק לפיזיקאים סטטוס מיוחד הניתן לאנשים שיודעים להרוג ביעילות. היכולת להשמיד מתקבלת בכבוד על ידי אלה שאותם לימדו “לא תרצח!”. אבל בשנת 1941 פיזיקה עדיין הייתה אחד מתחומי הידע שמרתק רק מספר קטן של מדענים אקסצנטריים, תימהוניים, המעוניינים לפתור בעיות יפות, מקוריות, ומעניינות. כבר התחזקה המודעות שלרשות הפיזיקאים יש כוח הרס עצום הנמצא בגרעיני האטומים, אולם בשנת 1941 הפיזיקאים עוד לא ידעו בוודאות האם ניתן לייצר את הפצצה הגרעינית.

נוצר אתגר טכנולוגי מורכב של השימוש הקטלני באנרגיה הגרעינית. בשנת 1941 לחידה זו התווספה חידה חדשה: מדוע הגיע הייזנברג לקופנהגן הכבושה? הוא הבין כי פגישתו שלו, של הנציג הרשמי של הכובשים, עם נציג האומה הכבושה, לא תשמח את מורו נילס בוהר. מה הייתה מטרת משימתו? מה קרה בפגישה בין בוהר להייזנברג? דבר אחד היה ברור – לאחר פגישה זו לא נותר דבר מהידידות בין בוהר להייזנברג.

רוברט יונק פותח את תיאור הפגישה בוהר-הייזנברג כך: “בעת ההיא הוזמן הייזנברג להרצות בקופנהגן הכבושה. מובן מאליו כי בהזדמנות זו ביקש לפגוש את רבו וידידו נילס בוהר. על אף הסכנה הנשקפת לו בתור יהודי למחצה נשאר בוהר בעיר הבירה של דנמרק, שכן ידע כי אין מגן מלבדו לעובדים ה’בלתי אריים’ במכון שלו”.

בשנת 1958, בעוד בוהר בין החיים (הוא נפטר בשנת 1962), הציג רוברט יונק בספרו את חוקרי הגרעין הגרמניים כמתנגדים לבניית הפצצה ברייך השלישי: “הוא (הייזנברג, א. ג.) ואנשי המדע המקורבים לו ביקשו להשתלט על התפתחות מחקר האטום בגרמניה על ידי הנהלת מכון קייזר וילהלם, שכן חששו שמא יגשו פיזיקאים אחרים, נטולי אחריות מוסרית, לבניין פצצת אטום בשביל היטלר….. נהפוך הוא, פיזיקאים אלה הסיחו בהצלחה את דעתם של מוסדות השלטון מן הנשק הבלתי-אנושי כל כך”.

יונק מציג את עמדתו כביכול האנטי-נאצית של הייזנברג ועמיתיו הגרמניים לפי סיפורו של ראש הפרויקט הגרעיני הגרמני, ומוסר את גרסתו של הייזנברג על שיתוף הפעולה המדומה שלו עם ממשלת הרייך השלישי: “רק המעמיד פני משתף פעולה עשוי לגלות התנגדות ממשית”. יונק מסתמך רק על העדויות של הייזנברג, שאמנם לא הועמד לדין בגין שיתוף הפעולה עם הנאצים, אך הרגיש את גינוי הפיזיקאים.

יונק מציג את גרסתו של הייזנברג אודות פגישתו עם בוהר באופן הבא: “למרבה הצער התנהלה השיחה החשובה בין הייזנברג לבוהר במזל רע מראשיתה. לבוהר נודע כי בקבלת פנים שנערכה זה מקרוב לכבוד הייזנברג, הגן הלה על כיבוש פולין בידי הגרמנים. ואכן נהג הייזנברג להסוות את עצמו ולהשמיע בפומבי דברים אחרים משהשמיע בין ידידים, ובעיקר נהג כך בחוץ לארץ. אך רודף האמת הקנאי נילס בוהר סירב להכיר במשחק דו-פרצופי זה, שהוא פרי הכפייה הטוטליטרית. משבא הייזנברג לבקרו קיבל בוהר את פני תלמידו האהוב לשעבר מתוך הסתייגות קיצונית ואפילו מתוך צינה.” מאחר שהייזנברג היה מודע שהנמקתו במונחים של “מזל רע” אינה מבהירה דיה את הסיבה לכישלון הפגישה עם בוהר, הוא צייד את יונק בטיעונים יותר מתוחכמים: “תחילה ביקש הייזנברג להסביר לו את תנאי הכפייה בהם נתונים הפיזיקאים הגרמנים, ולאט לאט פתח בדיבור זהיר על פצצת האטום. אלא שלמרבה הצער לא אמר בפה מלא כי הוא וקבוצתו יעשו כמיטב יכולתם למניעת בניינו של נשק זה, ואם יאות גם הצד השני לנהוג כך. בזהירות יתירה היו השניים מגששים לבחון איש את רעהו ומחמיצים את העיקר. על שאלת הייזנברג אם הוא מאמין באפשרות בניינה של פצצה כזאת השיב בוהר בביטחון ‘לא!’, שכן לא שמע מאפריל 1940 דבר וחצי דבר על התקדמות מחקר האטום באנגליה ובארצות הברית, מאחר שהישגיו נשמרו בסוד. עתה טרח הייזנברג לשכנעו ברוב דברים כי לפי מיטב ידיעתו ייתכן לייצר נשק מעין זה, ואפילו בעתיד הקרוב, אם יוקדש לכך מרץ רב”. בוהר קרא את ספרו של יונק אבל שתק.

גירסת המחזה “קופנהגן”

בשנת 1998 הוצג בלונדון המחזה “קופנהגן” מאת המחזאי האנגלי מייקל פראיין. המחבר מתאר את המפגש בין בוהר להייזנברג בשנת 1941. בשנת 2000 קיבל פראיין פרס יוקרתי עבור המחזה שלו כיצירת התיאטרון הטובה ביותר בשפה האנגלית.

כרזה למחזה “קופנהאגן” על הפגישה בין שני מדעני האטום האוייבים פון הייזנברג ונילס בוהר

ההד למחזה היה אדיר. נכתבו פרשנויות רבות על מהלך הפגישה והשפעתה על פיתוח פרויקט הגרעין הגרמני.

צפו במקדימון להצגה “קופנהאגן”

בהצגה שוב הוצגה גרסתו של הייזנברג על תוכן הפגישה בקופנהגן – הכחשת העובדה שהוא חישב את המסה הקריטית, והצעת הסכם בינלאומי בין הפיסיקאים של שני הצדדים הנלחמים נגד ייצור הנשק הגרעיני.

פראיין מתבסס על הקטע מהספר מאת יונק. לדבריו של יונק, באותה פגישה הציע הייזנברג לבוהר תכנית סודית, שהדני לא תמך בה. מהות התוכנית: הסכם בין הפיזיקאים של הצדדים הלוחמים – בעלות הברית האנטי-גרמניות וגרמניה – למניעת ייצור הפצצה הגרעינית ממדינותיהם. פראיין לא מתעקש על גרסה זו, בטקסט המחזה ישנה גם פרשנות אחרת, אך הייתה אי וודאות בתיאור הפגישה.

הצלחת ההצגה הייתה כה גדולה שילדי בוהר החליטו בתגובה לפרסם את טיוטות מכתביו של אביהם, שלא נשלחו להייזנברג בשנת 1958. המכתבים נמצאו בעותק של ספר מאת יונק, שקרא בוהר. הארכיונים של בוהר היו אמורים להתפרסם בשנת 2012, חמישים שנה לאחר מותו של המדען. המחזה של פראיין האיץ את פרסום הארכיונים בעשר שנים.

האמת ההיסטורית

נילס בוהר בשנות ה-40. ויקיפדיה

ארבעים שנה לאחר מותו של בוהר ועשרים ושש שנה לאחר מותו של הייזנברג (הוא נפטר בשנת 1976), נשפך אור על תוכן השיחה המסתורית בין שני העמיתים, החברים, והאויבים:

“הייזנברג היקר! קראתי את הספר מאת רוברט יונק, ‘שבעתיים כאור החמה’…. ואני חושב שעלי לספר לך, עד כמה אני מופתע מכך שזיכרונך בוגד בך…. אני באופן אישי זוכר כל מילה מהשיחות שלנו, שהתקיימו על רקע העצב העמוק והמתח הרב שהרגשנו כולנו כאן בדנמרק. רושם מיוחד עשתה עלי ועל מרגרט (אשתו של בוהר, א.ג.), כמו גם על כולם במכון, איתם אתה ווייצזקר (הפיזיקאי הגרמני הנודע שהגיע עם הייזנברג לקופנהגן, א.ג.) דיברתם, האמונה המוחלטת כי גרמניה תנצח, ועל כן מטופש מצידנו לקוות לתוצאה אחרת של המלחמה ולנהוג איפוק בכל הנוגע להצעות גרמניה לשיתוף הפעולה. אני גם זוכר במפורש את שיחתנו במשרדי במכון, במהלכה דיברת במונחים מעורפלים, אבל כך שהדרך שלך לא נתנה לי שום סיבה לפקפק: בהנהגתך נעשה בגרמניה הכל כדי לייצר את פצצת האטום…. הקשבתי לך בשקט, כי דובר בבעיה חשובה לכל האנושות, שלמרות ידידותנו, היינו נציגים של שני הצדדים העומדים משני צדי המתרס בקרב המכריע והקטלני … “.

בשנת 1961, בהיותו במוסקבה, סיפר בוהר לפיזיקאי הרוסי ממוצא יהודי ארקדי מגדל: “הבנתי אותו בצורה מושלמת. הוא הציע לי לשתף פעולה עם הנאצים”.

לאחר המלחמה לא הצליח הייזנברג להסביר בעקביות את הגעתו לקופנהגן. הסבריו נשמעו סותרים ומעורפלים. עם זאת, ניתן להניח כי המדען היה מודאג מאוד. ביולי 1941 פרסם עיתון בשטוקהולם ידיעה על הניסוי האמריקני לייצור הפצצה הגרעינית. בעיתון נכתב “על פי הדיווחים מלונדון, נערכים ניסויים בארצות הברית לייצור פצצה חדשה. חומר הנפץ של הפצצה הינו אורניום. בעזרת האנרגיה הכלולה ביסוד כימי זה, אפשר לבצע פיצוץ בחוזק חסר תקדים. הפצצה במשקל חמישה קילוגרם תעשה מכתש בעומק קילומטר אחד ורדיוס של ארבעים קילומטרים. כל המבנים במרחק של מאה חמישים קילומטרים ייהרסו”.

הייזנברג היה מוטרד מאוד מהידיעה הזאת ושאף לגלות את האמת בעזרתו של בוהר. אולי הוא החליט לברר אם בוהר נמצא בקשר עם עמיתיו הבריטיים והאמריקנים כדי לייצר את הפצצה. יתכן שהוא רצה להבין אם בוהר מצא דרך לייצור הפצצה הגרעינית שהייזנברג לא ידע עליה. הוא רצה לערב את בוהר בפרויקט הגרעיני הגרמני.

לאחר המלחמה נולדה אגדה שלפיה הייזנברג נסע לבוהר לקבלת ייעוץ בשאלה האם השתתפותם של הפיזיקאים בייצור הנשק הקטלני מותרת. לדברי המדען הגרמני, בוהר אמר לו כי השימוש באנרגיה הגרעינית למטרות צבאיות הוא בלתי נמנע ומוצדק. במהלך השנים שינה הייזנברג את גרסתו, והפך אותה לניסיון לקיים התארגנות בינלאומית של הפיזיקאים נגד ייצור הנשק הגרעיני של שני הצדדים היריבים. הוא הפיץ את האגדה על התנגדותם של הפיזיקאים הגרמניים להיטלר, אותה סיפר ליונק: “עמדו להיערך בשנת 1941 ‘גישושי שלום’ בלתי ידועים כמעט, שתפקידם למנוע את ייצור הנשק השפל על ידי הסכם שתיקה בין חוקרי האטום של שני הצדדים הלוחמים”. אולם לאחר פרסום הספר “שבעתיים כאור החמה” שינה יונק את דעתו וכינה את הגרסה על התנגדותם הפסיבית של הפיזיקאים הגרמניים לנאצים “מיתוס”.

הביוגרף האמריקני של הייזנברג דייוויד קאסידי כותב “השקפותיו של הייזנברג בתקופה זו לא היו שונות מאלה של הגרמנים הלא יהודים הפטריוטים האחרים באקדמיה, ובתחומי התרבות והאמנות. קבוצות חברתיות אלה תמכו במדיניות גרמניה למען האומה הגרמנית. כשצבא גרמניה צעד כמנצח ברחבי אירופה בשנים הראשונות של המלחמה, חוגים אלה בירכו על הדיווחים על הניצחונות בחזיתות”.

יתכן שהייזנברג האמין שאם המלחמה תתארך ניתן יהיה לנצח בה רק באמצעות פצצה גרעינית, וזו הייתה הסיבה לביקורו בקופנהגן. פרשנות זו הועלתה על ידי בנו של בוהר, חתן פרס נובל לפיזיקה (1975) אוגה בוהר: “בשיחה הפרטית עם אבי העלה הייזנברג את שאלת השימוש הצבאי באנרגיה האטומית. אבי היה מאופק מאוד והביע את ספקנותו לנוכח הקשיים הטכניים העצומים שיש להתמודד איתם. אולם נוצר לו הרושם כי הייזנברג מאמין כי הנשק החדש יכול וצריך להכריע את תוצאת המלחמה, אם היא תתארך”.

אחד ממקורביו של בוהר, סטפן רוזנטל, פיזיקאי יהודי פולני, לימים מדען גרעין דני ומומחה למכניקת הקוונטים, שעבד במכון בוהר במהלך ביקורו של הייזנברג, נזכר “אני זוכר רק כי בוהר היה נרגש מאוד אחרי השיחה, וכי הוא ציטט את דברי הייזנברג כך: ‘עליכם להבין, שאם אני לוקח חלק בפרויקט, זה משום שאני משוכנע שביצועו מציאותי'”. אשתו של הייזנברג אליזבת כתבה בזיכרונותיה כי בעלה התייסר כל הזמן מהמחשבה שבעלות הברית, עם משאביהם הרבים, יוכלו לייצר את הפצצה ולהשתמש בה נגד גרמניה.

ספר על תוכנית האטום הנאצית Hitler’s secret atomic bomb

בשנת 1943 עבר מכון הפצצה הגרעינית הגרמני מברלין, ונעלם מעיני המודיעין האמריקני והבריטי. איש לא ידע מה הייזנברג ועמיתיו עושים בתחום זה והיכן הם נמצאים. רק במאי 1944 נודע למודיעין האמריקני כי מעבדת הייזנברג החדשה ממוקמת בסמוך לעיר הכינגן, בעיירה הייגרלוך בדרום גרמניה, וכי הוקצו כספים לפרויקט האורניום הגרמני להקמת ציקלוטרון גדול. ממצא זה גורם לי לחשוב על הסיבה הנוספת לפגישה ההיא של הייזנברג ובוהר.

בשנת 1941 היו באירופה רק שני ציקלוטרונים. מכשיר זה מאפשר הפרדת איזוטופים והפקת אורניום 235 הדרוש לפצצה. ציקלוטרון אחד היה בפריז אצל פרדריק ג’וליו-קירי, חתן פרס נובל לפיזיקה (1935), המתנגד לנשק גרעיני, והציקלוטרון השני היה במכון בוהר בקופנהגן. לגרמנים לא היה ציקלוטרון. הם נזקקו לא רק לציקלוטרון, אלא גם לשמירת סודיות מוחלטת סביב עבודות האורניום. הייזנברג לא סמך על שיתוף הפעולה בפריז הכבושה ולא על שמירת הסודיות בה. חברו הקרוב נילס בוהר עבד בקופנהגן. הייזנברג קיווה לשכנעו להצטרף לפרויקט הגרמני ולהשתמש בציקלוטרון הדני.

הייזנברג טעה לא רק בחישוב המסה הקריטית, אלא גם בהבנתו את בוהר, ואת עמדתו האנטי-נאצית הבלתי מתפשרת. זלזולו של הייזנברג ביחסו הביקורתי של בוהר כלפי הנאציזם הביא למשבר ביחסים בין שני החברים והעמיתים הוותיקים, ולהרס של אחד משיתופי הפעולה הפוריים ביותר בתולדות הפיזיקה. זו גם הייתה פגישה קריטית עבור פרויקט הגרעין הנאצי. הייזנברג איבד קולגה שיכול היה לשנות את מהלך מחקרו, ואולי את מהלך המלחמה. לאחר הכישלון בפגישה עם בוהר, דרש הייזנברג מימון משר החימוש א. שפאייר לצורך בניית ציקלוטרון (שפאייר כתב על כך בזיכרונותיו), ובשנת 1944 התברר, שהוא קיבל את הכסף הזה.

הייזנברג טעה בהערכת ההיתכנות של ייצור מהיר של פצצה גרעינית. גרמניה לא השקיעה את הכספים הדרושים לפיתוח הפרויקט הגרעיני. היטלר הוקסם מהייצור ומהשימוש ברקטות ה- V-1 וה-  V-2 הגרמניות החדשות, שאותן הנאצים ירו לעבר לונדון. הנזק שנגרם לבירה הבריטית על ידי הטילים הגרמניים היה נמוך לאין ערוך מההפצצה הבריטית על ערי גרמניה. היטלר ויועציו, שבשורותיהם כמובן לא יכלו להיות יהודים, לא הבינו את המשמעות הגדולה של הנשק הגרעיני לתוצאת המלחמה. הפיהרר עשה טעות שאולי שוות ערך בחשיבותה לזו שעשה נפוליאון במהלך מלחמתו עם אנגליה. אז הגיע לקיסר צרפת ממציא אמריקני צעיר והציע לו לבנות צי קיטור שאיתו יכול נפוליאון לנחות באנגליה, למרות מזג האוויר הלא יציב. אוניות ללא מפרשים? זה נראה לא מציאותי בעיני הקיסר, והוא גירש את ממציא צי הקיטור, רוברט פולטון. אנגליה ניצלה. ההיסטוריה של המאה ה-19 הייתה יכולה להתפתח אחרת, אלמלא קוצר הראייה של נפוליאון. סיפור הפרק ההיסטורי הזה שכנע את נשיא ארה”ב רוזוולט להתחיל בפרויקט הגרעיני.

מייקל פראיין ציין פרדוקס מוסרי: בוהר האנטי-נאצי השתתף בהמשך בפרויקט הגרעין במנהטן, שהביא למותם של 120 אלף איש בהירושימה ובנגסאקי, ואילו הפטריוט הגרמני הייזנברג, שעבד רשמית עבור מכונת המלחמה הנאצית, לא עשה דבר שיוביל למוות אפילו של אדם אחד. שתי התזות של פראיין שגויות. הייזנברג ניסה לבנות את הפצצה, אבל נכשל. נוסף על כך, פראיין מצא סימטריה במקום שהיא לא יכלה להיות. שיתוף הפעולה עם היטלר היה מעשה בלתי מוסרי שאין דומה לו.

ב-14 בדצמבר 1946 כתב אלברט איינשטיין לעמיתו הגרמני ארנולד זומרפלד “אחרי שהגרמנים רצחו את אחיי היהודים באירופה, לא יהיה לי שום קשר איתם.” העבודה על פרויקט הגרעין האמריקני הייתה אמצעי להילחם בנאציזם. אחד ממייסדי מכניקת הקוונטים, חתן פרס נובל לפיזיקה (1954) מקס בורן, יהודי גרמני, כתב “הפיזיקאים הגולים ידעו שלא תהיה שום ישועה, אם הגרמנים יהיו הראשונים לייצר את פצצת הגרעין. אפילו איינשטיין, שהיה כל ימיו פציפיסט, חלק את הפחד הזה, ונתן לעצמו להשתכנע מכמה פיזיקאים צעירים הונגריים שביקשו להזהיר את הנשיא רוזוולט.”

לאחר המלחמה, חוקרים רבים בכנסים בינלאומיים נמנעו מלדבר עם הייזנברג. בוהר לא הסכים לשתף פעולה עם תלמידו, עמיתו, וחברו האהוב, מכיוון שראה בו ובעצמו נציגים של שני הצדדים המנוגדים, שנלחמו על החיים והמוות בקרב בעד או נגד הנאציזם. רוח השנאה והבוז כלפי הגרמנים, לא רק הנאצים, מורגשת במכתבו של איינשטיין לאוטו האן ב-28 בינואר 1949: “פשע הגרמנים הוא הפשע הנורא ביותר שנעשה אי פעם בתולדות העמים שנקראו תרבותיים. התנהגותם של האינטלקטואלים הגרמנים – אם רואים בהם קבוצה – לא הייתה טובה יותר מהתנהגותו של האספסוף.”

הייזנברג היה מודאג מהעובדה שהאמריקנים, שהיו בפיגור אחר הפיזיקאים הגרמנים, בכל זאת יצליחו ראשונים לייצר את הפצצה הגרעינית. הוא לא חשב על תפקיד היהודים בהצלחת הפרויקט הטרגית מבחינתו. הוא לא הבין שהמדענים היהודים – המושפלים, משוללי הבית והעבודה, הנרדפים והמגורשים על ידי בני ארצו מאירופה הכבושה, האנשים שאיבדו את משפחותיהם במחנות המוות הנאציים – יהפכו לאלמנט תוסס, לאנזים, לכוח המניע מאחורי פרויקט הגרעין האמריקני. הייזנברג, שטעה בחישוב המסה הקריטית של אורניום, לא העריך נכונה את חשיבות המסה הקריטית של הפיזיקאים היהודים, שברחו מרדיפות הנאצים לארצות הברית, ועבדו נגד מדינתו בגלל משפחותיהם שהושמדו, הקריירה ההרוסה, ורמיסת כבודם האנושי והמקצועי, שנגרמו הודות לדוקטרינה הקניבלית של מעסיקיו. הייזנברג זלזל בכוחה של “הפיזיקה היהודית”, שאותה גינו עמיתיו ובני ארצו הארים, חתני פרס נובל פיליפ לנארד ויוהנס שטארק. הפיזיקאים היהודים האירופאיים המפורסמים ליאו סילארד, אלברט איינשטיין, יוג’ין וויגנר, אדוורד טלר, ג’יימס פרנק, סמואל אברהם גאודסמיט, ג’ון פון נוימן, רודולף פאיירלס, אוטו פריש, ויקטור וייסקופף, דייוויד בוהם, פליקס בלוך, ו”היהודים למחצה” נילס בוהר והאנס בתה, יחד עם היהודים האמריקנים המפורסמים שהשתתפו בפרויקט, רוברט אופנהיימר וחתן פרס נובל ריצ’ארד פיינמן, תרמו תרומה עצומה להצלחת הפרויקט. ביניהם היו שבעה חתני פרס נובל. הפיזיקאים האריים הגרמניים היו משוכנעים שהם עדיפים בהרבה על האמריקנים בפיתוח פרויקט הנשק הגרעיני. הם זלזלו ב”סכנה היהודית”.

לאורה, אשתו היהודייה של אחד היועצים המדעיים העיקריים של פרויקט הגרעין האמריקני, אנריקו פרמי, חתן פרס נובל לפיזיקה (1938), בספרה “האטומים במשפחה” (1954), ציינה כי המהגרים היהודים מאירופה, ולא ילידי ארצות הברית, יזמו את הפרויקט: “זו הסיבה שהאזהרה הראשונה לנשיא רוזוולט הגיעה מאנשים כמו איינשטיין, סילארד, וויגנר, וטלר, והפיזיקאים שנולדו וגדלו באמריקה, המשיכו לשבת ב’מגדל השן’ שלהם. זרים אלה ידעו היטב מהי המדינה המיליטנטית וגם מהי משמעות הטוטליטריות, בעוד שהאמריקנים חיו רק על-פי רעיונות הדמוקרטיה והיוזמה החופשית.” רוברט יונק גם כותב על הדאגה היהודית הזאת בספרו: “החרדה שהם היו אחוזים בה, הייתה תולדת החשש שהיטלר יהיה הראשון לפתח את הנשק הנורא. הפחד שלהם מובן למדי כשנזכרים איזה סוג של בריונות ורדיפות הם נאלצו לחוות בעקבות התקפות הסטודנטים הנאציים ב-1932 וב-1933. הם מעולם לא הצליחו להתאושש מההלם שקיבלו מהתפרצות הקנאות, ההלם שנועד לעשות היסטוריה.”

ליאו סילארד היה הראשון שפעל. מכתבו, עליו חתם איינשטיין, היה חוליה חשובה במאמצים לשכנע את נשיא ארה”ב להקים את פרויקט הגרעין. סילארד היה הראשון שכתב מכתב נגד השימוש בנשק הגרעיני בשנת 1945. מהמכתב הראשון של סילארד החלה ההתקוממות של “תתי-האדם”, הפיסיקאים היהודים, נגד “אנשי-העל” הנאצים. “הנחותים” שאינם ארים, עמדו נגד הגרמנים “הטהורים”. שנאתם הזואולוגית, החייתית, ליהודים חזרה לנאצים כמו בומרנג. בלוס אלמוס התקיים הקרב העולמי של הפיסיקאים היהודים נגד הנאציזם. הפציפיסטים ויתרו על הפציפיזם, והבינו שבשטן נלחמים בכלי הנשק השטני. בגרעין המשימה האטומית, שבמובן מסוים הייתה יכולה להתברר כמזימה בממדים עולמיים, הייתה התמודדות על חיי האנושות. על כפות המאזניים של ההיסטוריה עמד חשש לקיומם של מיליוני אנשים, ובין השאר, על הפרק הייתה ההכרעה בשאלה היהודית: האם שואת יהודי אירופה תימשך והאם היא תתפשט ליהודי היבשות האחרות.

בעבודה על פרויקט מנהטן ניתן לזהות את הקנוניה היהודית האמיתית היחידה בהיסטוריה, “המזימה” של היהודים נגד הנאצים, שהפכו את ילידי ארצם ממוצא יהודי לזרים באירופה, ובכלל על פני כדור הארץ. זו הייתה המזימה היהודית שלא נצפתה על ידי “הפרוטוקולים של זקני ציון”.

ביבליוגרפיה

  1. D. Cassidy. “Uncertainty: the life and science of Werner Heisenberg”. W. H. Freeman and Company, New York, 1992.
  2. L. Fermi. “Atoms in the Family: My Life with Enrico Fermi”, University of Chicago Press, 1954.
  3. M. Frayn. “Copenhagen”. New York City. Anchor Books: Random House, Inc. 2000.
  4. A. Gordon. “Native Foreigners”. Gala Studio, Jerusalem-Haifa, 2018 (Russian).
  5. E. Heisenberg. “Inner Exile: Recollections of a Life with Werner Heisenberg”. Birkhäuser, 1984.
  6. R. Jungk. “Brighter than a Thousand Suns: A Personal History of the Atomic Scientists”. Harcourt, Brace & Company, San Diego, 1958.
  7. ר. יונק. “שבעתיים כאור החמה ̶  תולדות חוקרי האטום”. הוצאות מחבורות לספרות, 1960.
  8. א. קלפרייס. “כמו שאיינשטיין אמר”. הד ארצי הוצאה לאור, 1999.
פצצת האטום הראשונה ב-1944 תוצר של מאמץ מחקרי של מדענים יהודיים שברחו מהאימפריה הנאצית

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

7 − 4 =