הקומיקסאית רותו מודן פירסמה יצירת קומיקס ישראלית חשובה במיוחד, את הרומן הגראפי “מנהרות” (הוצאת כתר, 2020), המספר על חיפוש אחר אוצר ארכיאולוגי בלב מציאות הישראלית על קו התפר בין הרשות ומדינת ישראל.

תקציר העלילה: נילי ברושי, בִתּו של ארכיאולוג מהולל ששקע בדמנציה, חוזרת בסתר לאתר החפירות הנטוש של אביה כדי להשלים את מלאכתו ולהשיב את כבודו, שנגזל במרמה לפני שלושים וחמש שנה על ידי שותפו הוותיק והתככן, פרופסור מוטקה שריד. נילי משוכנעת שאביה עמד לחשוף את הממצא הארכיאולוגי החשוב מכולם, זה שבכוחו לזעזע את המזרח התיכון כולו. כדי להגיע אליו היא מארגנת צוות בלתי אפשרי שכולל אספן עתיקות חמדן, מבריחים פלסטינים, עסקן דתי־לאומי שמנהיג חבורת נערי גבעות, ואפילו את בנה היחיד, ילד בן שבע שמכור למשחקי מחשב. פרופסור שריד לא יהסס לעשות כל שביכולתו כדי להקדים את יריבתו במרוץ להשגת האוצר. עד מהרה העניינים מסתבכים.

מנהרות, ספרה‭ ‬השלישי‭ ‬של‭ ‬רותו‭ ‬מודן, ‬הוא‭ ‬רומן‭ ‬גרפי‭ ‬סוחף‭ ‬ומקורי, ‬נוקב‭ ‬ומצחיק, ‬שמצויר‭ ‬ביד‭ ‬אמן‭‬ ומסופר‭ ‬בשפה‭ ‬משוכללת‭ ‬ומדויקת.

כריכת ״מנהרות״ של רותו מודן

לפניכם שיחה של אלי אשד עם רותו מודן על קומיקס בכלל ועל “מנהרות” בפרט.

אלי: איזה יוצרי קומיקס זרים וישראליים השפיעו עלייך במיוחד? צייני כמה עבודות חשובות במיוחד מבחינתך.

רותו מודן. ויקיפדיה

רותו: זו שאלה שקל היה לי יותר לענות עליה בתחילת הדרך מאשר עכשיו. לאורך שלושים שנות קומיקסאות הושפעתי כבר מכל כך הרבה יוצרים, ולאו דוקא רק מיוצרי קומיקס. הושפעתי מאד גם מאמנים, סופרים, קולנוענים ו״סתם״ אנשים מענינים, כמו גם מעשרות קומיקסאים.

אם לציין בכל זאת כמה אבני דרך, אז בטח ש״מאוס״ של ארט ספיגלמן הוא בין החשובים שבהם, אחד מספרי המופת בכלל בעיני, שההשפעה שלו על הקומיקס האלטרנטיבי היא מכרעת, בעצם האפשרות לפתוח את המדיום לרומנים ״גדולים״ שעוסקים בנושאים היסטוריים ואנושיים משמעותיים. גם ההצלחה שלו, שפרצה את קהל קוראי הקומיקס לקהלים רחבים יותר, פתחה את הדלת ליצירות מסוג חדש ושאפתני יותר ממה שהיה עד שנות השמונים.

הרז׳ה, השפיע עלי מאד בדרך שבה הוא מספר את הסיפור ובסגנון ״הקו הנקי״ שהוא נחשב ממיסדיו. ״הקו הנקי״, מתיחס גם לאופן הסיפור ולאירגון הפריימים בדף, לא רק לסגנון הציור.

וינזור מקיי, היוצר של Little Nemo מראשוני התחום ומייסדיו, צייר ענק ופורה מאד שההשפעה שלו ניכרת אצל רבים מגדולי הקומיקס והאיור כמו מוריס סנדק, מוביוס, ארט ספיגלמן, כריס וויר, ואחרים.

יוצרים עכשוויים שמשפיעים עלי הם דניאל קלוז האמריקאי, בסיגנון הכתיבה והתחכום שבו הוא משלב ״קלישאות״ של קומיקס כדי לספר סיפורים עכשווים, וחברי מקבוצת אקטוס, איציק רנרט, מירה פרידמן, ובמיוחד ירמי פינקוס ובתיה קולטון, שהם גם הקוראים הראשונים שלי וגם המבקרים הקשוחים אך החביבים ביותר.

אלי: הרומן הגרפי שלך “מנהרות ” מבוסס על תחקיר עומק בארכיאולוגיה ?

רותו: את כתיבת וציור הספר הקדים מחקר מעמיק של יותר משנה. המחקר היה מבוסס בעיקר על ראיונות: ארכיאולוגים, סוחרים ואספני עתיקות, ראש היחידה למניעת פשעי עתיקות ברשות העתיקות, איש מוסד שחפר מתחת לכותל בשנות התשעים, חבלנים, חופרי מינהרות, ושודדי עתיקות.

נסעתי גם כמה פעמים לשטחים, גם כדי למצוא אתרים שבהם תתרחש העלילה, וגם כדי לנסות לחוות, דרך שיחות עם בני המקום, את המציאות מעבר למה שהיא משתקפת בתיקשורת. במקביל, למדתי קורס מקוון בארכיאולוגיה של תקופת המקרא, וקראתי די הרבה ספרים ומאמרים בנושאים רלוונטיים.

מתוך ״מנהרות״ של רותו מודן

אלי: את מתעניינת אישית בארכיאולוגיה?

רותו: הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי. בחור שהכרתי בבצלאל בשנות העשרים שלי סיפר לי שהוא ואבא שלו חפרו במטרה לחפש את ארון הברית. הם חפרו שבע שנים (!) לתוך איזה הר, לפי כביכול קוד בספר יחזקאל שפיענח איזה רב.

אז זה היה קוריוז, “איזה משוגעים”, אנקדוטה, פתאום, ממרחק הזמן, אמרתי רגע: זה אנשים חילוניים ממש כמוני, הכרתי את המשפחה, את ההורים, מה גורם לאנשים נורמטיביים, לא דתיים, לקום ולעשות מעשה כזה? לחפור במשך שנים בתוך הר? מה זה הדבר הזה? חשבתי שיש פה משהו קונפליקט מעניין. אמרתי מה זה הדבר הזה של ארון הברית, חוץ מאינדיאנה ג׳ונס, ואז הופיעה השאלה: אגדה? היה לא היה? ומה היה? הבנתי שאין לי מושג.

לפני שחשבתי להפוך את הסיפור הזה לספר קומיקס בכלל לא התענינתי בארכיאולוגיה, ביוחוד לא ארכיאולוגיה ישראלית שהממצאים שלה הם די משמימים בסך הכל (נגיד בהשוואה למה שיש במצרים).

כשאתה לומד במערכת החינוך החילונית אתה לומד את התנ״ך כסיפורי עמים, אגדה, ואז מתישהו בצורה מעורפלת זה נהיה היסטוריה, מלמדים על בית המקדש ובבל ובית המקדש השני והחשמונאים, ומשם עוברים לציונות ולשואה. זו האינדוקטרינציה של הציונות. אבל מה באמת קרה שם? התחלתי לראות קורס אונליין שבודק את הארכיאולוגיה מול התנ״ך, וזו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי את ההיסטוריה של ישראל בצורה מסודרת.

לשמחתי גיליתי שארכיאולוגיה הוא נושא מרתק שבו מתערבבים היסטוריה, מיסטיקה, הרפתקאות, פשע, וכמובן פוליטיקה (כמו בכל דבר בארץ), וגם שודדי עתיקות, אספני עתיקות, זייפנים, מריבות בין ארכיאולוגים על הפרשנות של הממצאים, התרגשות מגרעיני זית שמוצאים באיזו חפירה. ושישראל היא המקום הכי חפור בעולם, אבל עם הכי מעט ממצאים: אין פה כלום.

במשך חמש השנים בהן עבדתי על הספר נהייתי גרופית של התחום. לא רק שפיתחתי אובססיה לכל בדל אינפורמציה שקשור לארכאולוגיה של תקופת המקרא, גם בכל נסיעה לחו״ל, ביקרתי דבר ראשון במוזיאונים לארכיאולוגיה שבעבר התעלמתי מהם לחלוטין.

תחשוב מה יש פה: כדים, קצת מטבעות, חתיכת קיר שאומרים לך שהיה פעם ארמון. זה קצת משמים מבחינה חזותית. אין פה התפעלות של הספינקס, זה די ערימת גרוטאות. ומה שנותן להן את המשמעות זה הסיפור, שנותן לנו הצדקה להיות פה בכלל. 

ראיתי איך הכל קשור, כמה עסוקים פה בעבר הרחוק, ולא בעבר הקרוב, שבכל רגע מחליפים שם של רחוב או של כיכר. זורקים את מלכי ישראל, קוראים לככר על שם רבין, ומתישהו יחליפו גם את זה.

במהלך התחקיר לספר גיליתי שעדיין מחפשים פה את אוצרות המקדש, במין ערבוב של מציאות ופנטזיה שמאוד אופייני לחיים פה. פגשתי שודד עתיקות פלסטיני, זו היה שיחה מעניינת. הוא נמצא בלב הסתירה: כפלסטיני האינטרס שלו להראות שלא היו פה יהודים, אבל כשודד עתיקות מה שמעניין אותו זה ממצאים עם סממנים יהודים. הוא יודע היסטוריה יותר טוב ממני, מי המלכים החשובים, ששווים יותר כסף.

אמרתי לו “תגיד, אתה פלסטיני אבל אתה מתעסק בהיסטוריה יהודית, מה אתה אומר, היה מקדש בירושלים על הר הבית או לא?”. הוא ענה שבטח היה מקדש. אז איך אתה מסביר את הסכסוך, שאלתי אותו. הוא אומר “נכון, פעם היה מקדש, אבל מה זה משנה, עכשיו אין״. 

בזמן האחרון, ככל שהעבודה על הספר הולכת ומתרחקת ממני, איבדתי קצת את הדחף לקרוא כל ידיעה ולראות כל סירטון שקשורים לנושא.

כרגע מיציתי ואני מחכה בסקרנות לראות מה תהיה האובססיה הבאה, או יותר נכון, הספר הבא.

אלי: למה את מקפידה להשתמש באנשים אמיתים כמודלים לדמויות שלך? רוב אמני הקומיקס בישראל כמדומני לא מקפידים על כך.

רותו: שיטת העבודה שפיתחתי היא, עד כמה שאני יודעת, ייחודית במדיום הקומיקס.

לאחר כתיבת התסריט וציור סטוריבורד מפורט של כל הספר, אני שוכרת שחקנים מקצועיים לשחק את הדמויות בסיפור.

התהליך דומה לעבודה על סרט. אני מתארת לשחקן מה קורה בפריים, מה האופי של הדמות, מה היא מרגישה ומה היא עושה. השחקן מבצע לפי פרשנותו ואני מצלמת. לפעמים צריך כמה ורסיות עד שאני מרגישה שזה מדויק עם מה שיש לי בראש.

ברומן הגרפי הראשון שלי ״קרוב רחוק״ (2008) עבדתי פעם ראשונה עם ״אנשים אמיתיים״. הדבר נבע בעצם מסגנון הכתיבה שלי, שנמנע מקפשנים (כותרות) ומתאורים טקסטואליים של מחשבות ורגשות. אלו אמורים לתקשר עם הקורא דרך ההתנהגות של הדמויות ומה שהן אומרות. דרך סיפור כזו מחייבת השענות על שפת גוף יחודית לכל דמות כדי לתת לה דיוק ועושר הבעה ספציפיים לה.

בספר הבא (“הנכס” 2013) כבר הבנתי ששחקנים מקצועיים יתנו לי תוצאות טובות יותר. זו הרי ממש המומחיות שלהם, להביע את עצמם דרך הגוף והבעות הפנים. למרות שאני מצלמת על פי הסטוריבורד המוכן מראש, עדיין במהלך העבודה אני נותנת לשחקנים מרחב לפרש את הדמות אותה ייצגו, ולהציע הצעות עד כדי, לעתים, השפעה על העלילה עצמה.

עד כאן רותו מודן.

סקירה של אלי אשד על הרומן הגראפי עצמו קראו כאן.

רותו מודן ב”יקום תרבות”

רותו מודן בלקסיקון הספרות העברית

דף הפייסבוק של רותו מודן

מתוך ״מנהרות״ של רותו מודן

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 + 6 =