מאמר מיוחד לציון יום השואה הבינלאומי. המאמר משנת 2013 נדפס באותה שנה בנוסח מקוצר במוסף “שבת” בעיתון “מקור ראשון”, כאן הוא מובא בנוסח מורחב לזכרו של פרופ’ בן-עמי פיינגולד שנפטר בגיל 89.

המערכת

פעמיים סיכם בן-עמי פיינגולד את מטרת הספר החדש שלו, “השואה בדרמה העברית” (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2012, 288 עמ’), המהווה מהדורה מורחבת ומעודכנת של המהדורה הקודמת של הספר משנת 1989.

ב”פתח הספר” הסתפק בניסוח הקצר שהופיע במהדורתו הראשונה: “מטרת הספר היא לסקור ולנתח את המחזות השונים על נושא השואה בדרמה ובתיאטרון הישראלי העברי” (עמ’ 7). אך באחד מפרקיו האחרונים והחדשים של הספר הרחיב את הגדרת המטרה באופן נאמן יותר לדרכו רבת השנים כמבקר תיאטרון וכמרצה לדרמה העברית: “מטרתנו בחיבור זה אינה להעריך ולנתח את המחזות השונים רק מבחינת חשיבותם ואיכותם כדרמה וכשפת-תיאטרון אפקטיבית, קריטריון שהוא חשוב ומשמעותי לגופו. המטרה [היא גם] להצביע על מגמות וציוני דרך בכל הנוגע להמחזת נושא השואה בדרמה הישראלית בקונטקסט רחב, היסטורי ואידיאולוגי” (עמ’ 190). ואכן, ברוח ההרחבה נוספה כותרת משנה למהדורה המורחבת של הספר המפרטת את תוכנו הנוכחי: “סוגיות, צורות, מגמות (2010-1946)”.

כריכת ספרו של בן עמי פיינגולד ״השואה בדרמה העברית״

בפרק “השואה כדרמה וכתיאטרון – בעיות יסוד”, שהוא הפרק השני בספר ומומלץ לא להסתפק בקריאה אחת שלו, ריכז פיינגולד אמירות פסקניות של סופרים והוגי דעות שונים סמוך לסיום מלחמת העולם השנייה שהניחו כי “אחרי בלזן ובוכנוולד קשה יהיה, נוכח האימה והזוועה, לכתוב ספרות” (ליונל טרילינג), או בנוסח כוללני אחר “אחרי אושוויץ שוב לא ניתן לכתוב שירה” (תיאודור אדורנו). זו היתה גם דעתו של אהרון אפלפלד, אשר הסביר במשך שנים את הימנעותו מכתיבת עלילה על מה שאירע במחנות המוות בקוצר ידה של האמנות להתמודד עם פרק זה בהיסטוריה של העם היהודי. אמירות אלו הדגישו את הסתירה בין ההכרח להיות נאמן למציאות ההיסטורית ולעובדותיה, לבין ההתחייבות לעמוד בתביעותיה האסתטיות של האמנות.

בפני המחזאים שכתבו מחזות על השואה ואירועיה, כדי שיועלו בפני קהל על במת התיאטרון בעבודת צוות של כל העוסקים שם במלאכה זו (במאי, שחקנים, תפאורן, תאורן, מוזיקאי, מעצב תלבושות, ועוד), צצו קשיים מרתיעים נוספים. אחד מהם הוסבר היטב על-ידי תיאודור אדורנו: “דרמטיזציה של השואה על בימת תיאטרון מציגה, על-פי חוקי המשחק, לא רק את הקורבנות אלא גם את הרוצחים כבני אדם” (עמ’ 30). לפיכך מפתיעה העובדה שמביא פיינגולד במחקרו, שבתחום המחזות בלבד נכתבו 85 יצירות (עמ’ 233). מספר המחזות הזה וגם מספר היצירות שנכתבו על השואה בשתי הסוגות האחרות (הסיפורת והשירה) מוכיחים שהמאמץ להתמודד עם הנושא לא נפסק אף פעם בספרות העברית, והוא, כמובן, רחוק עדיין ממיצויו על-ידי הכותב העברי.

פרופסור בן עמי פיינגולד ז”ל

פיינגולד הגיע למספר כה גדול של מחזות עבריים שנכתבו על השואה משום שלא פסח על שום מקור שידע על קיומו, וכלל במניין הזה “מחזות מסוגים שונים וברמות שונות”, לרבות מחזות לילדים, מחזות שהועלו בתיאטרונים הגדולים או בתיאטרוני שוליים ובבתי-ספר למשחק, תסכיתים לרדיו, וגם מחזות שנגנזו (נתן שחם, למשל, גנז שניים כאלה). לפיכך, ספרו זה של פיינגולד הוא מקור מידע שישרת מעתה ואילך את כל חוקרי הדרמה העברית, ובמיוחד את אלה שיחקרו את המחזות על נושא השואה.

התייחסות להיקף המספרי הזה של המחזות מסוגים כה שונים ומרמות כה שונות הפכה לאפשרית בעזרת המבנה היעיל שבחר פיינגולד לספרו. הוא ריכז באחד-עשר פרקים מחזות על-פי הדילמות, הקונפליקטים, והשאלות שעוררו ביחס לשואה, והקדיש בכל פרק עיון מפורט למחזות שטיפולם בנושא היה מורכב יותר מבחינה רעיונית ומעניין יותר מבחינה דרמטית. למחזות נבחרים אלה הוסיף את העובדות מהמציאות ההיסטורית במלחמת העולם השנייה שהמחזאים הסתמכו עליהם, ואת המידע על האירועים בארץ בעת שהמחזות הועלו על במות התיאטרון שלנו.

על-פי שיקולים אלה נבחר לעיון מורחב, בפרק ג’ של הספר, המחזה “חשבון חדש” של נתן שחם, שהועלה בתיאטרון ב-1954, והיה המחזה העברי הראשון שהוצג בארץ על נושא השואה. המחזה דן בשיתוף הפעולה של יהודים עם הנאצים, ושאל אם יש לנו זכות לשפוט ולהעניש אנשים אלה כיום, או שעלינו להביא בחשבון את הנסיבות והאילוצים שהכריחו אותם לשתף פעולה עם הרוצחים, כדי לאפשר להם לפתוח דף חדש בחייהם. המחזה של שחם הוצג במקביל להתנהלות משפט קסטנר, שגם בו הועלו הדילמות שבהן התרכז המחזה. אך במחזה הורחב הקונפליקט בין ד”ר אוארבוך ה”קאפו” לבין מאשימיו – פומרנץ, ניצול השואה שחשף את עברו של ד”ר אוארבך, ועמי, “הצבר” שלהוט לחקור ולשפוט אותו – והציב שאלה על-זמנית: האם קיימים גבולות לשיפוט הזולת? 

כרזת ההצגה “גטו” מאת יהושע סובול

שניים מפרקי המחקר הוקדשו לטרילוגיה של יהושע סובול: “גטו”, “אדם”, ו”במרתף”. שלושתם נכתבו והוצגו במהלך שנות השמונים במאה הקודמת, ושלושתם עוסקים בקונפליקטים שהתעוררו בגטו וילנה. אך לא רק המועד והמקום מלכדים את שלושת המחזות לטרילוגיה מרשימה על השואה, אלא גם הכללתם, כדמויות בכל שלושת המחזות, של אחדים מהאנשים שפעלו בשנות השואה בגטו וילנה, מבין היהודים שהיו כלואים שם, וגם מבין הגרמנים שפעלו לחיסולם.

הקונפליקט המרכזי מתקיים בין שתי דמויות בולטות במחזה “גטו”. בין הרביזיוניסט הציוני יעקב גנס, ראש המשטרה היהודית בגטו, לבין הבונדיסט האנטי-ציוני הרמן קרוק. גנס פעל לקיים חיים פרודוקטיביים ונורמליים ככל האפשר בתופת הגטו (על-ידי לימוד עברית, קיום הרצאות, והפעלת תיאטרון), כי האמין ביכולתם לתרום להישרדות מספר גדול יותר מבין הכלואים שהיו באחריותו. ואילו קרוק ראה בפעולות אלה “הונאה עצמית של יהודי הגטו, שניתן לבנות חיים נורמליים, להתקיים ולהישרד, על רקע ה’אקציות התכופות והחיסול השיטתי של הגיטו” (עמ’ 63).

גנס פעל מול הפיקוד הגרמני של הגטו, שהיה מורכב משלושה רוצחים בעלי נטייה סדיסטית: פראנץ מורר, מארטין וייס, וקיטל. קיטל היה השטני מבין שלושתם. כשחקן ונגן היה ממית יהודים בעודו שר ומנגן בכלי נגינה כלשהו. הדילמה שמעלה המחזה “גטו” מעלה את השאלה: מהו גבול המותר והאסור במאבק להישרדות? האם הפעלת תיאטרון בגטו, למשל, מחזקת את יכולת ההישרדות של הכלואים בגטו, או שהיא “תחבולה המשרתת את האינטרס של הגרמנים – – – כדי להונות את יהודי הגטו באשליה של נורמליזציה, כדי שניתן יהיה לחסל אותם על פי לוח זמנים נוח להם”, לגרמנים, ובלי התנגדות מצד היהודים (66). 

צפו בקטעים מההצגה “גטו”

במחזה “אדם” עסק סובול בשאלת הסגרתו של איציק ויטנברג, מפקד המחתרת בגטו וילנה (המכונה במחזה בכינוי “אדם”), לידי הגרמנים, על-ידי יעקב גנס, איש היודנראט ומושל הגטו, כדי למנוע ענישה קולקטיבית שבה יומתו רבים מכלואי המחנה. הדילמה מתבררת בדיאלוג בעל עוצמה רטורית בין גנס לאדם-ויטנברג, והמחזה מעניק לשניהם את ההזדמנות להציף את הרקע הביוגרפי השונה שלהם, אשר הביא אותם בגטו לעימות הבלתי-נמנע בשאלה שהיא בה-בעת גם מעשית וגם מוסרית: ההסגרה של יהודי בידי יהודים לידי הרוצחים כדי להציל את הרבים.

צפו בעיבוד של “אדם”

במחזה “המרתף” פנה סובול לתחום מעורר מחלוקת נוסף בחיי גטו וילנה, תחום שעימת את הרופאים עם שאלות מוסריות של מקצועם: איך לקיים את המחוייבות שלהם כרופאים כלפי החולה במציאות שבה רוצחים, שמטרתם הבלעדית היא לרצוח בני-אדם, שולטים בחייהם של כלואי הגטו? ארבעה רופאים נאלצים במחזה, תחת האילוצים של התנאים בגטו, לנקוט עמדה בשאלה מצפונית זו, המתנגשת עם האתיקה המקצועית שלהם כרופאים. רק אחד מחליט לפעול בניגוד לאתיקה הרפואית, ולבצע בחולה, אשה בחודש השמיני להריונה, פעולה שבנסיבות המיוחדות היא פעולה המתפרשת כהשלמה עם המציאות המפלצתית בגטו, בעוד ששלושת האחרים מכריעים לפעול על-פי האתיקה הרפואית, אף שהיא מסכנת אותם ואת החולה שלהם.

היבט אחר על השואה הועלה בפרק ו’, שבו דן פיינגולד במחזות שעסקו בגבורה ובהקרבה של הפרטיזנים, מורדי הגיטאות, והצנחנים שנשלחו מהארץ לאירופה כדי לפעול שם נגד מכונת ההרג של הנאצים. הפרק שדן במרד ובגבורה מתעכב בעיקר על המחזות שהתרכזו בחנה סנש. שישה מחזות נכתבו על חייה ועל חקירתה בהונגריה אחרי שנלכדה, והחשוב מביניהם הוא המחזה של אהרון מגד שהוצג בתיאטרון “הבימה” ב-1958. כל המחזות שעסקו בדמותה של חנה סנש הסתייעו ביומנה ובעיזבונה הספרותי, והבליטו את אישיותה המורכבת ועולמה הרוחני העשיר, כהסבר לעמידתה האמיצה מול חוקריה בכלא ההונגרי.

פרק ז’ הוקדש כולו לעיון מפורט של פיינגולד במחזה “בעלת הארמון” של לאה גולדברג, אשר הוצג בתיאטרון הקאמרי ב-1955. המחזה הזה מתרכז במפגש של שני שליחים של “עליית הנוער” מהארץ עם לנה, נערה יהודייה אשר חבה את הצלתה בשואה לרוזן מהאצולה הפולנית שהסתיר אותה בארמונו. במהלך חיפושיהם אחרי ילדי יהודים, נקלעים השליחים לארמון, שבינתיים הולאם אחרי המלחמה, ומגלים שם נערה שכבר לא זכרה שהיא ממוצא יהודי, המסרבת בתוקף להיפרד מהרוזן שהציל אותה.

עטיפת גירסה מודפסת של “בעלת הארמון” מאת לאה גולדברג

המחזה מלווה שלב אחרי שלב את התהליך הדרגתי המקדם את לנה להחלטה המכרעת שלה: להשתחרר “מהקשר הכפייתי לאיש ולארמון” (עמ’ 119). אין זו הכרעה פשוטה עבור לנה, מאחר שהרוזן הועיד לה ולעצמו בארמון מסגרת סגורה ומתבדלת ברוח המורשת הנוצרית-הומניסטית של האצולה הפולנית הישנה, כדי להינצל ביחד מהעולם נטול התקווה שהנאציזם גילם בעיניו – עולם הנשלט על-ידי “דת חדשה של קניבלים” (עמ’ 121). בצדק מסכם פיינגולד את העיון במחזה הזה בהבלטת עובדה שסיום המחזה, הנסגר בבחירתה של לנה להיפרד מהעולם האסקפיסטי שביצר הרוזן למען שניהם, איננו סיום סגור לחלוטין “יציאתה של לנה אל החיים החדשים כדי לחיות ‘חיים נורמליים’ אינה מסיימת פרשה ופותרת בעיה. כאן – הבעיה רק מתחילה” (עמ’ 131).

צפו בהצגה של “בעלת הארמון”

עוד מחזה עברי, שזוכה לעיון מורחב בפרק נפרד בזכות ערכו הדרמטי והרעיוני, הוא המחזה “ילדי הצל” של בן-ציון תומר, שהועלה בתיאטרון הבימה ב-1962. המחזה מעלה את “הדילמה של זהות ושייכות אישית וחברתית” של נער ניצול שואה המנסה להיקלט בארץ, שבה שולטת התרבות הצברית, בעודו “מתלבט בין ה’יהודי’ שבתוכו [המחבר אותו אל העבר] לבין ה’ישראלי’ שבו [התובע ממנו להתחבר אל ההווה]” (עמ’ 132). יוסלה, גיבור המחזה, עלה לארץ ב-1943 עם “ילדי טהרן”, אך במוסד של “עליית הנוער” הוחלף שמו הגלותי בשם צברי למהדרין – יורם.

עטיפת הספר “ילדי הצל” מאת בן ציון תומר

בהזדמנויות שונות תובעות שתי הזהויות המתרוצצות בנפשו של יוסלה-יורם להכריע ביניהן. כך כאשר הוא מחזר אחרי נורית חברתו, וכך כאשר הוא פוגש את בני משפחתו, ניצולי שואה שעלו לארץ אחריו. אמיתות שונות שכבר הִפְנים בזהות הצברית שאימץ לעצמו כיורם, כגון שיהודים לא התקוממו, אלא הלכו בשואה כצאן לטבח, קרסו אחרי שגילה כי בעלה של אחותו, ד”ר זיגמונט רבינוביץ, השתייך ל”יודנראט” בתקופת המלחמה, ובנוסף לכך גם מאשים הגיס את עצמו במותם של אשתו ובנו. יוסלה-יורם נמשך לשני העולמות, ובמצב האמביוולנטי שבו הוא נתון בין שתי הזהויות שלו, זו המוארת וזו המוצלת, הוא מגיע בסיום למסקנה שאין הוא יכול לבחור באחת משתי הזהויות, אלא עליו למצוא איזון בין שתיהן.

צפו בכתבה על “ילדי הצל”

בשני פרקים ריכז פיינגולד מחזות על-פי מוטיבים הקשורים בשואה אשר מעניקים עומק היסטורי לעלילותיהם.

בפרק ט’ רוכזו המחזות שמוטיב הזיכרון משנות השואה “משתלב בקונטקסט הרחב של מחזה” כחלק מהביוגרפיה האישית של הדמות (“אדם בן כלב” של קניוק), או כמרכיב ביחסי הדורות במשפחה (“הזהב של אלקה” של יוסף בר-יוסף), וביחסים בין דור ניצולי השואה לשני הדורות שאחריהם במשפחה (“רוחל’ה מתחתנת” של סביון ליברכט). במחזות אלה מובלטת השפעתו החזקה של הזיכרון מהעבר על הכרעותיהם של הגיבורים בהווה.

בפרק י’ רוכזו המחזות שמוטיב “השיבה הביתה” הינו מרכזי בהם. במחזות האלה מאפשרת השיבה של הגיבור אל מחוז הילדות באירופה להציף זיכרונות מתקופת השואה ומהשנים שלפני השואה. מבין המחזות שהתרכזו במוטיב הזה, הרחיב פיינגולד את הדיון במחזה “פעמונים ורכבות” של יהודה עמיחי שנכתב כתסכית-רדיו, אך זכה להיות מוצג ב”בימת הקיבוץ” ב-1972, ובמחזה הלא-גמור של יעקב שבתאי “פרשת חייו של האנס ואלדמאר השני”, שנכתב בשנות השישים ונדפס בכרך המחזות “כתר בראש ואחרים” ב-1995. 

דיון מרוכז נוסף נעשה בפרק י”א. הפרק דן במחזות שהגיבו על החלטת הכנסת ב-1952 לתבוע תביעת שילומים מממשלת גרמניה המערבית בשם העם היהודי. מתוכם הרחיב פיינגולד עיון במחזה הריאליסטי “היורש” של משה שמיר שהוצג ב-1963, ובמחזה האלגורי “העונה הבוערת” של אהרון מגד שהוצג ב-1967. על אף ההבדלים בין שני המחזות, הכילו שניהם הדים מהוויכוח הקשה שהתעורר בציבור בנושא השילומים ובשאלת היחסים בין גרמניה לישראל.

פרק י”ב הוא פרק המתרכז במחזות שנושא השואה הועלה בהם בהקשר מרחבי של הזמן. מדובר במחזות הבוחנים את השואה “כגילוי נוסף של המאבק ההיסטורי, הנצחי, שבין ‘ישראל’ ל’אומות העולם’ מאז ימי קדם. – – – כעימות בין ‘אלוהים’ ל’שטן’, ‘טומאה’ לעומת ‘טהרה’, או עימות ומפגש בין ‘יהדות’ ל’אלילות’ או ל’נצרות’ וכיו”ב” (עמ’ 200).

פיינגולד פתח בצדק את הדיון בשני המחזות האידאיים של מתתיהו שוהם, שנכתבו על רקע התחזקותה של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בגרמניה בהנהגתו של היטלר: “צור וירושלים” משנת 1933, שזכה למספר ניסיונות להציגו, ו”אלוהי ברזל לא תעשה לך” משנת 1937, שלא זכה לכך. בהמשך עסק בהרחבה במחזותיו העבריים של יצחק כצנלסון, אך לא פסח גם על מחזות אחרים שחידדו ניגודים ארכיטיפים, תיאולוגיים, וסימבוליים בעלילותיהם, כדי להציג את השואה כפרק נוסף במאבק ההיסטורי-אידיאי הזה בין תרבותו וערכיו של העם היהודי לבין תרבותן וערכיהן של אומות העולם.

פרק י”ג, החותם את הספר, מתרכז במחזות שההתייחסות בהם לשואה “מושפעת גם מהתמורות שחלו במציאות הפוליטית בישראל לאחר מלחמת ששת-הימים”. מחזות שהשואה מוצגת בהם “כאירוע בעל משמעות אוניברסלית, כ’פשע נגד האנושות’, כגילוי נוסף של ‘רצח עם’ או שנאת ה’אחר'” (עמ’ 215). את ההיבט הזה כבר העלה פיינגולד בדיונו במחזה “גטו” של סובול, במוטיב “הנאצי שביהודי”, שממנו משתמע כי לחזון הלאומי של הציונות חלחלו מאז מלחמת ששת-הימים יסודות לאומניים-גזענים של הנאציזם, שהיא “תכונה אופיינית, או אפשרית, בכל גילוי של פטריוטיזם מיליטנטי” (עמ’ 83).

ניכר שפיינגולד התאמץ למתן את תגובתו על השתמעות מסקנה זו במחזות שמצא בהם את עקבות המוטיב “הנאצי שביהודי”: במחזותיו של חנוך לוין “מלכת האמבטיה” ו”הפטריוט”, ברוב המחזות של יוסף מונדי, במחזה “צ’רלי קאצ’רלי” של דני הורוביץ, בשלושה מחזות של הלל מיטלפונקט (“עיר הנפט”, “מדריך למטייל בוורשה”, ו”אנדה”), ובשני מחזות של סביון ליברכט (“סוניה מושקט”, ו”סינית אני מדברת אליך”). בכל המחזות האלו נעשית “בנאליזציה של השואה”, או ש”השואה מוזכרת במחזות אלה כרקע או כפרק בביוגרפיה האישית של הנפשות הפועלות” (עמ’ 225). בצדק חתם פיינגולד את הפרק הזה בהצעה “להבחין בין ‘אידיאה’ ל’אידיאולוגיה’ – – – בין מסר פוליטי לבין המחזה כדרמה ותיאטרון. בפרט כשמדובר בנושא כה חשוב וכה רגיש כמו – השואה”.

בהקשר למחזות שמחבריהם הסתייעו בשואה לביסוס השקפתם הפוליטית, אהיה פחות מאופק מפיינגולד, ואדגים זאת ממקבילה בסיפורת שלנו. היה זה עמוס עוז אשר בדומה למחזאים הללו שירבב גם הוא לתוך הרומאן שלו “סיפור על אהבה וחושך” את המשפט האומלל והמיותר הבא: “הסתלקותנו מן הכיבוש לא תחליש את ישראל כי אם תחזק אותה – – – לא נכון לראות בכל מקום שוב ושוב רק שואה והיטלר ומינכן” (שם, עמ’ 350). עוז רשאי להחזיק באשלייתו המסוכנת כל-כך, שאם נבצע נסיגה לגבולות שביתת הנשק משנת 1948, מיד יכיר התאגיד הפאן-ערבי (שהמציא את הפלסטינים כעם ושימר אותם בארצותיו כ”פליטים” למעלה משישה עשורים) במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, וגם יסתלק מדרישתו להעניק לפלסטינים את “זכות השיבה” לתחומיה, אך אין הוא רשאי בה-בעת לדרוש מאיתנו לא לשקול את הצעתו בעזרת “השואה והיטלר ומינכן”. אדרבא ואדרבא, את הצעתו, המהמרת על עתידו של העם היהודי ועל שרידותו, חייבים גם חייבים לבחון ולחזור ולבחון בעיקר על-פי “השואה והיטלר ומינכן”, שהרי כפי שכל השאלות על עברֵנו חייבות היו להישאל אחרי השואה, כך גם כל הפתרונות לעתידנו חייבים להיבחן אחריה גם (ואולי אפילו: בראש ובראשונה) על-פי “השואה והיטלר ומינכן”. 

בתוכנם זה של הפרקים וגם בסדר הצבתם בספר, הבליט פיינגולד את ההתפתחות שהסתמנה בכתיבת המחזות על נושא השואה מאמצע שנות ה-70 ואילך. בעוד שהמחזות המוקדמים התרכזו בעובדות מתקופת השואה “החיים בגטו, מוסד ה’יודנראט’ כנושא לביקורת ולחשבון-נפש, צנחנים, פרטיזנים, מורדי הגיטאות, תרבות ותיאטרון בגטאות והמחנות, גורלם של ניצולי שואה ועוד” (עמ’ 233), וגם בחנו את העובדות הללו במסגרת שואת העם היהודי, טיפחו המחזות המאוחרים שתי מגמות מנוגדות שתמכו זו בזו. מגמה אחת התבטאה באוניברסליזציה של שואת העם היהודי על-ידי הצגת השאלות שנשאלו על אירועי התקופה כשאלות מוסריות כלל-אנושיות. והמגמה השנייה ביצעה באופן ברור אקטואליזציה של אירועי התקופה כדי להתאים את עלילת המחזה להשקפה הפוליטית של כותב המחזה במחלוקת שהתעוררה בחברה הישראלית ממלחמת ששת-הימים ואילך.

בשתי המגמות הללו הובלטה העובדה ש”לא כל המחזאים מזדהים כמובן מאליו עם הגורל היהודי ועם האידיאולוגיה הציונית”, אלא שרובם “מנסים לערער, מתוך גישה מסוייגת ואפילו חתרנית” ערכים “סמלים ומוסכמות” שהיו בתחום הקונסנזוס בחברה הישראלית (עמ’ 19). התפרקות הקונסנזוס – מוסיף ומסביר פיינגולד – התבטאה עד מהרה במחזות שבהם הציג כל מחזאי את השואה “מהיבט אישי מסויים, סאטירי, גרוטסקי או אידיאי” (עמ’ 219).

עיוניו של בן-עמי פיינגולד במחזות אינם רק משקפים יכולת פרשנית ושיפוטית מאוזנת ומהימנה, המוגשת בסגנון בהיר וקריא, אלא גם עשויים לעודד אוהבי ספרות רבים לחזור להרגל שהיה פעם נפוץ, ונזנח עם השנים, והוא ההרגל לצרוך מחזות לא רק כצופים באולם התיאטרון, אלא גם כקוראים של סוגת הדרמה, אף שהיא הצעירה וגם הצנועה מבין הסוגות של הספרות העברית. גם אם פיינגולד לא הכריז על כך כמטרתו, לא בספר הזה וגם לא בספרו החשוב הקודם, “תש”ח בתיאטרון” (2001), ודאי התכוון לכך בכתיבת שניהם.

קיראו גם :

מורה הדרך בשדות הספרות והתיאטרון העברי: לאה גילולה על בן עמי פיינגולד

“השואה בדרמה העברית” מאת בן עמי פיינגולד

הפוסט הקודםהגבעה להעפלה The Hill We Climb מאת אמנדה גורמן בתרגום חגית בת-אליעזר
הפוסט הבאהמחנך שלא שתק: הנצחת שואת טרנסניסטריה בספר לימוד עברי בשנת 1945
יוסף אורן
יוסף אורן הינו חוקר ומבקר ספרות מוערך, שזכה פעמיים בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול (ב-1989 וב-2011) ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין (ב-1981 וב-1989). נולד בשם יוסף אורנבוים ב-1940 ברוסיה, ועלה לארץ ב-1949. מתגורר בראשון לציון. רכש השכלה פדגוגית בסמינר למורים ע"ש לוינסקי והשכלה אקדמית באוניברסיטת ת"א בחוגים לספרות עברית ומקרא. עד פרישתו לגימלאות היה מרצה לספרות ולחינוך חברתי במכללות להכשרת מורים. מאז שנת 1965 פירסם ברציפות מאמרי ביקורת במוסף "משא" של עיתון "למרחב", ובמוספי הספרות של העיתונים "הארץ", "ידיעות אחרונות", ו"מעריב". כמו כן פירסם מסות-ביקורת ברוב כתבי-העת הספרותיים המרכזיים. בשנים 1980-1972 ערך את כתבי-העת לחינוך חברתי "בעד ונגד" ו"יחד", שניהם בהוצאת מכון סאלד. כמו כן כינס וערך את קובצי הסיפורים של יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990), ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון "בוסתן הראשונים" (1989). בנוסף להיותו מחברם של שלושה ספרי מחקר בתולדות הספרות העברית, ושני ספרים בנושא החינוך החברתי, השלים את הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". ב-22 הכרכים של סדרה זו ליווה את התפתחות הספרות העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948), ועקב אחרי התפתחות יצירתם של רוב סופרי "דור ייסוד המדינה", שהוא הדור הספרותי הראשון בתקופה הישראלית של הספרות העברית. בכרך אחרון של הסדרה, ב"חילופי דורות בסיפורת הישראלית", כלול "מפתח המחברים והיצירות" המאפשר לקורא למצוא פרקי פרשנות מפורטים על החשובות ביצירותיהם שנדפסו בכרכי הסדרה השונים.  בשונה מעמיתיו שהבחינו בקיומן של שתי משמרות בלבד ב- 70 שנותיה הראשונות של התקופה הישראלית, סופרי "דור תש"ח" וסופרי "דור המדינה", הציע בספריו מיפוי מפורט יותר שכולל את חמש המשמרות הבאות: משמרת "דור בארץ" (סופרי שנות הארבעים והחמישים), משמרת "הגל החדש" (סופרי שנות השישים), משמרת "הגל המפוכח" (סופרי שנות השבעים והשמונים), משמרת "הקולות החדשים" (סופרי שנות התשעים של המאה ה-20), ומשמרת "הגל הדיסטופי" (סופרי שני העשורים הראשונים של המאה ה-21).

תגובה אחת

  1. עבודה רצינית ומעמיקה של החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן. סקירת הניתוח של מגוון יצירות העוסקות בהיבטים שונים של השואה ע”י בן עמי פיינגולד ז”ל. היום יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, זה היום המזמין עיון ודיון בדילמות המוסריות הנחשפות בעת הפיכת סיפור השואה על רבדיו ליצירה כתובה ומומחזת. האם יש לנו הזכות להיות שיפוטיים או שהריחוק מן המציאות הנוראה ההיא לא מצדיק הבעת עמדה ביקורתית באמצעות יצירה אמנותית?
    מאמר מעניין. תודה.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן