אנחנו עובדים בעודנו ישנים, ולומדים בעודנו ישנים. אנחנו אנשי החלום!

אנחנו רוצים להיות חלק מעידן המידע הנפלא בו מידע עובר מטלפון לטלפון. וממחשב למחשב. אבל לא ניכנע לטכנולוגיה. ניגע בעיפרון, בעט, בצבע, בחול הים. בחומר! בשבילנו אמנות היא דרך להתחבר לשני העולמות ולספק את התשוקה שלנו למידע ולחומר.

מתוך מניפסט של קבוצת “הם”

המניפסטים שלפניכם הם הצהרת כוונות ותפיסה אמנותית וספרותית חדשה של חבורת יוצרים צעירים וזועמים. מניפסטים כאלו הם תופעה נדירה כיום לצערנו בעולם הספרות והאמנות הישראלי, בגלל מיעוט קבוצות מאורגנות של יוצרים.

הם חוברו בין השנים 2015-2018 בידי קבוצה של אנשים שקראו לעצמם “הם” והמארגן שלהם היה האמן והמשורר טל סלוצקר.

קבוצת ״הם״ במפגש בבית הקפה תולעת ספרים

טל סלוצקר ערך את המניפסטים מחדש בשנת 2018 והם יצאו לאור שוב בימים אלו בספרו החדש כתבים ומניפסטים: קבוצת הם, מאמרי “עכשיו” ומאמרים עצמאיים 2011-2020 (טל סלוצקר ,2020).

נציין שעסקו מעט מאוד במניפסטים הספרותיים, למרות חשיבותם העקרונית בחקר הספרות הישראלית. פרופסור נורית גוברין, שעסקה בחקר מניפסטים ספרותיים לאורך השנים, החלה בכך במאמרה החשוב “המניפסט כז’אנר ספרותי” שפירסמה לראשונה באדר א’ תשמ”ט. המאמר כונס בכרך השני של ספרה “קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה”, הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס”ב/2002 עמ’ 15 – 42. יש בו תיאור עקרוני של מניפסט ספרותי, ודוגמאות ממניפסטים ספרותיים רבים שהוצגו בכתבי עת ספרותיים לאורך שנים.

בשנת 2019 יצא לאור ספרה של ננה אריאל מניפסטים: כתבים של אי-נחת על סף המאה ה-21 (הוצאת אונ’ בר אילן 2019)’ שסקר מניפסטים של קבוצות שירה וכתבי עת לשירה שונים. אך המחקר נעצר בראשית המאה ה-21 ולא סקר מניפסטים מאוחרים יותר, למשל של כתב העת המקוון “יקום תרבות”, ובהם של הקבוצה שתקראו עליה כאן “הם”.

אנחנו חושבים שיש עניין רב במניפסטים הספרותיים והאמנותייים של “הם”, גם אם יש בהם אלמנטים לכאורה מוזרים ולא קריאים. כך הוא בכל מניפסט ספרותי ואמנותי. ואנחנו מביאים לפניכם קטעים מתוכם.

המערכת

קבוצת “הם” קיימת כבר כמה שנים. חברי הקבוצה השתנו אך המניפסטים נכתבו זה מכבר. תשעה מניפסטים, שמבטאים את הכוונות בקיום הקבוצה, ונערכו תוך קיום דיאלוג עם קבוצת המגזין הספרותי “עכשיו”, בה חברים חלק מחברי קבוצת “הם”, וגבריאל מוקד, המנטור של הקבוצה. המבחר לפניכם.

מניפסט הם: דיוקן עצמי

טל סלוצקר והדס מזרחי ,חברה בקבוצה הספרותית-אמנותית “הם”

בכתיבת מניפסט זה השתתפו גם גדי אלקריף, נועה אינגבר, ויואב איתמר.

משוגעים הם אנשים שמעזים
הם היא קבוצת משוגעים
אנחנו עושים אמנות כדי לרפא

אנו מאמינים בגאולת הרוח
דרך האמנות

אמנות היא מרפא לנפש
אנחנו עושים דאדא פסיכיאטרי

אמנות למען משוגעים

שמבטאת סבל כאב ולחץ

חלק מהזמן

הדאדא הפסיכיאטרי

מתייחס לגדולי השגעון

כדוגמאת מיכאלאנג’לו

ולאונרדו דה וינצ’י

כמשיגי הישגים

ולא כמבצעי מעשים משונים

דאדא פסיכיאטרי לא רוצה להיות מעשה אמנות ממומן ומפוקח בידי גופי

משרדי בריאות ממשלתיים


אנו מאמינים באמנות
השקולה רק
לאמנות
אמנות היא רוח
אנו מאמינים באמנות ששיקוליה הם יצירה

הם היא קבוצת אמנים שעוסקת ביחסי אמנויות כנושא תמטי בעבודה

הם רוצה להתערות באמנות כדי להיות אמן

הם אובססיבי לגבי אמנות

כשתשוקה זו עוזבת

אין יותר מה לעשות

צריך שהם יפסיק לעשות אמנות

אנחנו לא יודעים איך עושים אמנות
לקרוא למישהו משוגע זו טעות גם אם הוא קרא לעצמו משוגע

משוגעים עושים אמנות ממקום של חוסר מודעות
משמעות המילה משוגע בעברית היא טעות

אמנות היא טבע להם
אמנות היא טבע
למשוגעים יש מקצוע אחד – אמנים

אנחנו עושים בטעות
אבל גם יוצרים מתוך ידע וניסיון.

אנחנו פועלים מתוך הוויה אמנותית עכשווית ומתוך מודעות למסורת.
יחי ההווה!

בהווה שלנו דימויים נעים במהירות על פני הצג.

החשיפה לטווח דימויים רחבה היום יותר מאי פעם.

עשייה אמנותית היא קתרזיס של הדמיון

מכיוון שבבסיסה אמנות ללא תשוקה

היא טמטום

אנחנו בעד חידוש בציור. לכן אנחנו ממציאים טכניקות.

כשאנחנו בוחרים את הדימויים אותם נצייר או נכתוב אנחנו מיודעים במידע רב שהועבר אלינו.

כשאנחנו עושים אמנות אנחנו עושים אותה במציאות

מתצלום שנלקח מהמציאות או בצורה בלתי אמצעית,

מהמציאות עצמה ללא תיווך.

אם תצלום הוא מת ביחס למה שעיניים רואות

אז ציור מתצלום הוא הפחתה נוספת במידה של המידע.

את האמנות אנחנו מצלמים.

לאחר מכן מדפיסים את התצלומים או מעלים אותם לרשת.

לאחר מכן הם מופיעים על מסכים שמפחיתים מהם עוד במידע.

כל צעד של מעבר ממדיה למדיה גורם למות הדימוי תוך התמעטות הפרטים.

שימוש בנעל מכוסה בגרב במקום במכחול היא דרך חדשה ליצור ציורים.

“התכה” היא הצבה של נר מעל או בתוך ציור שמונח אופקית

כדי לתת לשעוות נר נוזלית לזלוג על פני הציור ולתת לעבודה להיעשות מעצמה.

ניתן להתבונן בתהליך, לשוחח עליו או לאכול מולו תפוז.

כל מה שיעשה טוב לצייר.

התכה נעשית בשילוב עם ציור באקריליק, בשמן, או בחומר אחר.

טכניקות אלו משחררות את תהליך הציור מהתבוננות

ומרופפות את שליטת האמן בתוצאה. הן מייצרות מיקוד בתהליך האמנותי.

יש לנו עניין גדול בערבול מדיום האמנות הפלסטית עם מדיום הספרות.

אנחנו מתעניינים ביחסי אמנויות, כותבים בציורים ומציירים במילים

כדי לחזק את הקשרים בין מדיום למדיום.

חכמת הציור ומלאכת מחשבת הם ביטויים בעברית לציור ולפיסול.

אנחנו בעד ישום האמנות ומחשבתה.

אנחנו רואים חשיבות רבה בעיסוק בארגון צורות (ברישום, צבע וקומפוזיציה, תחביר ומצלול)

משום שהוא מאפשר תוצאה יפה.

מעניינים אותנו הציור והשירה משום שהציור מבטא בצורה חומרית את מה

שהשירה אומרת בהפשטות.

ראייה היא חוש דומיננטי לכן אנחנו מחבקים

אותו.

שמיעה היא חוש רוחני לכן אנחנו

מחבקים אותו.

מגע הוא חוש חושני לכן

אנחנו מחבקים אותו.

טעם הוא

חוש רומנטי

לכן אנחנו

מגלגלים אותו.

ריח הוא חוש

עם זיכרון חזק,

לכן אנחנו מאמצים אותו.

יש לנו עניין באמנות כמעשה.

אנחנו מאמינים כי האמנות היא זירה דמוקרטית.

בו זמנית יש לנו עניין בפוליטיקה ובדתות,

אך איננו מכפיפים את אמנותנו ואמונותינו לחוקי הלכה כלשהי.

עם זאת אנחנו מוכנים להופעתו של יוצר דתי בעל חשיבות.

מעניינים אותנו הסיפורים בציורים

ולעתים אנחנו כותבים אותם.

אך גם כשאינם כתובים, סיפורים הם אלמנט שנוכח בציורים.

אנו מאמינים שאמנות טובה מכילה בתוכה דמיון ורגש.

כמו כן אמנות חייבת להכיל גם רעיון מאחוריה, עליה גם לעורר מחשבה,

באופן שיהיה חלק מהשיח התקופתי, אבל אפשר שגם תייצג את התקופה דרך השתקפות של אותם רגשות נאצלים השוכנים תמיד בלב האנושות,

כמו היחס ליופי או למוסר. ובכך להדהד את התרבות בכללותה.

עם זאת, רעיון לבד איננו מספיק, כיוון שאנו מאמינים כי לחזותי חלק בלתי נפרד מהעשייה האמנותית.

אנו שואפים ליצור אמנות עם איכויות של דמיון המשוחרר ממגבלות, באופן כזה שייצור רגשות אצל הצופה וייקח אותו למחוזות חדים אל דמדומי חלום.

הם חותרים לייצר תופעה ועל ידי צריכת אמנות תגרום לסימום החושים, תאתגר את החושים אתגור, שמצדו השני יוביל להרחבת המנעד החוויתי-רגשי.

הם חושב מה אעשה מה לעשות כשכל התרבות היא של תזוזה.

מה לעשות כשחיים מצטמצמים לעולם שמרוחק מהטבע האנושי.

מה לעשות כשחיים אישיים נמצאים במשבר?

הם בוחר לעשות כלום.

הם חוזר הלוך ושוב על הליכתו מנקודה לנקודה.

הם חושב מה לעשות?

מה לעשות כשכולם ישנים ורק הוא מתעורר?  

הם חוזר לעשות אמנות בכל הכוח. הם יודע שעתידה של האמנות מובטח. הם יודע שלעשות אמנות זו הרגשת חיים גדולה.

הם היא קבוצת אמנים שעוסקת ביחסי אמנויות כנושא תמטי בעבודה.

עשייה אמנותית היא קתרזיס של הדמיון
הם רוצה להתערות באמנות כדי להיות אמן
הם אובססיבי לגבי אמנות
הם מגיע לנקודה בה הם חושב שהאנושות תשתנה ע”י אמנות
כשתשוקה זו עוזבת אותו
אין יותר מה לעשות
אז כדאי שהם יפסיק לעשות אמנות
מכיוון שבבסיסה אמנות ללא תשוקה היא טמטום אידיוטי

אנחנו פועלים מתוך הוויה אמנותית עכשווית תוך מודעות למסורת. יחי ההווה!

בהווה שלנו דימויים נעים במהירות על פני האינטרנט. כשאנחנו בוחרים את הדימויים אותם נצייר או נכתוב אנחנו מיודעים במידע זה שהועבר אלינו. כיום טווח הדימויים רחב יותר מאי פעם.

יש לנו עניין גדול בערבול מדיום האמנות הפלסטית עם מדיום הספרות. אנחנו מתעניינים ביחסי אמנויות, כותבים בציורים ומציירים במילים כדי לחזק את הקשרים בין מדיום למדיום.

מעניינים אותנו הסיפורים בציורים ולעתים אנחנו כותבים אותם. אך גם כשאינם כתובים, סיפורים הם אלמנט שנוכח בציורים.

המניפסט של דאלי

“לקח אברהם מקל בידו, שבר את פסלי אביו, והניח את המקל בידיו של הפסל הגדול מביניהם” מדרש רבה.

מעשהו של אברהם, שבירת הפסלים, סימן את רגע היווצרות הדאדא הפסיכיאטרי, עוד לפני שהפסיכיאטריה התחילה להשליט שינאה בין האמנים. הבריות השליטו שינאה בין אברהם ואביו עובד הפסלים והבן, שלא יכול היה להפגין שינאה לאביו, העביר את שינאתו אל הפסלים ושבר אותם. כדי לנצח גם את אלוהי אביו בדה את השם כדי שיהיה אל גדול יותר שיגבר עליהם. המצאת יהוה נולדה מתוך שינאת בן לאביו, שהשליטה חברה שאינה יודעת להתמודד עם כוחות הרס ויצירה. במקום לכבות את שרפת האמן היא מגבירה אותה עד כדי יצירת דת שהתגלמותה המודרנית בפסיכיאטריה ממשיכה לזרות הרס בחברה. בלויילר (פאול אויגן 30 באפריל 1857- 15 ביולי 1939), פסיכיאטר גרמני ממשיכה של נטייה זו, אחראי ליצירת השינאה שאמנים רוחשים זה לזה ולקהל שלהם. הוא טבע את המונח סכיזופרניה ב- 1911 כדי לגנות את הדמיון החזק בו ניחנים אמנים, השליט שינאה בין הציירים והסופרים, ובכך אחראי לשינאת האמנות של הדאדא הפסיכיאטרי. ניתן לראות באמנות הדאדאיסטים את התפרקות המרכיבים החזותיים והמילוליים של האמנות לכדי הברות ומוצרים בלתי מעובדים זה על זה. האנס פרינזהורן, פסיכיאטר גרמני אחר, פרסם בשנת 1922 את הספר אמנות הבלתי שפויים. כותרת המשנה נקראת ניתוח של 10 אמנים סכיזופרנים. הספר, שכונה מאוחר יותר התנ”ך הסוריאליסטי, מכיל עמוד אחרי עמוד של גינויים של האמנים האאוטסיידרים, שהיו מצויינים ונבחרו מהסיבה הזאת. מילותיהם ויצירותיהם מובאים כדי להעיד על מחלת נפש לכאורה, ונעשה גם ניסיון להביא מאפייני אמנות סכיזופרנית, אך דרכו של פרינזהורן לא צלחה. אנדרה ברטון (19 בפברואר 1896- 28 בספטמבר 1966) אחראי ליבוא הפסיכופתולוגיה מהפסיכיאטריה לאמנות. רעיונותיו הפרוידיאניים היוו את לוחות הברית של קבוצת המקורבים אליו, הסוריאליסטים, והמפגש איתם הביא את סלבדור דאלי לקרוא לשיטת הציור שלו “פראנויה ביקורתית”. ניסיון של דאלי להתמודד עם שגעונו שלו. זכות עליה הגן ב”הצהרת עצמאותו של הדמיון וזכותו של האדם לשיגעונו שלו”, שכתב בארצות הברית לאחר ששבר חלון ראווה של חנות בה בעל החנות העז להתעלל ביצירות שלו. מעשה שבירת החלון של דאלי מקביל למעשה ניתוץ הפסלים של אברהם, ופחות גדול בשיפוט התוצאה (דאלי בכל זאת לא ייסד דת חדשה ששינתה 3,000 שנות אנושות), אך נבע מאותו שילוש של שינאה-כעס-תרבות ממנו ניזון המעשה של אברהם, והיה לרגע קירוב מחודש בין האמן לדמיון. פה אביא פרגמנט מתורגם על ידי למניפסט של סלבדור דאלי.

טל סלוצקר.

הצהרת עצמאותו של הדמיון וזכותו של האדם לשיגעונו שלו, סלבדור דאלי, 1939.

בזמן שתרבויות וציביליזציות מבצעות את מהלכן ההיסטורי נחוץ מאוד לעם להשמיד את שורשיו האינטלקטואליים המאחדים אותם עם הלוגיקה של העבר, כדי ליצור לעצמם מיתולוגיה שתתאים להבעת צרכיהם הביולוגיים, שתוכר על ידי עמים אחרים – אז זכות הציבור לדעת שניפטרנו מנוסחאות חברה פרגמטית וקרה.

בתחילת המהפכה הסוריאליסטית הוצהר “אנו חיים בעידן של טלגרפיות, אנו מצהירים על דמיון אלחוטי! אך אלה אינם חוטים שעוטפים אותנו אלא כבלי הדיכוי שעלינו לשבור!”. אנו מאשרים את הכתוב למעלה ומצהירים על האמת: כל בני האדם שווים בשיגעון, השיגעון בקוסמוס התת הכרתי מהווה את הבסיס של האנושות. אחדות הביטוי באה לידי ביטוי אצל לוטרמון כשהוא כתב “השירה מבקשת להיעשות בידי כולם ולא בידי אחד”. בזכויותיו הבסיסיות של האדם לשיגעונו שלו נכלל עיקרון מנחה בסוריאליזם במילים אלו: “סוריאליזם – אוטומטיזם נפשי טהור באמצעים איתם ניתן להגיע אליו, כתיבה, דיבור או בכל צורה נוספת אמיתת המחשבה ללא שליטה אסתטית או מוסרית” (דאלי ציטט פה מתוך אנדרה ברטון: המניפסט הראשון של הסוריאליזם).

טל סלוצקר מצייר

מניפסט הם ותולדות האמנות

הם היא קבוצת חברים.

אנחנו קבוצת אמנים הבוחנים את המדיום בו אנו עובדים, בונים והורסים אותו, ובונים אותו. מוחים באמנות כמו גם בחיים. אך עם זאת משתדלים להגיע למקום של שלווה ורגיעה.

פועלים מתוך מסורת, ובו זמנית מתערבים בה. מחריבים אותה ומקימים אותה לתחייה.

חבריזם!

אנחנו חבריסטים, אבל אנחנו לא יוצרים בשביל שיהיו לנו חברים.

בונים על מסורת הריאליזם, ובו זמנית מחריבים אותה. מתערבים בה ועושים בה מעשים.

חבריזם הוא גישה חברתית וגישה באמנות.

לפעמים אנחנו רוצים להתקשר אליהם. לפעמים אנחנו חושבים ויודעים למה הם לא מדברים איתנו יותר. לפעמים אנחנו שמחים שזה כבר לא קורה. לפעמים אנחנו מתגעגעים. לפעמים הם חסרים לי. לפעמים אני רוצה לכתוב להם אבל לא כותב. לפעמים סתם חושב עליהם באמצע היום. לפעמים בכלל לא לוקח את זה קשה שאין להם יותר תפקיד בחיים שלי. לפעמים אני יודע שזה כבר נגמר. לפעמים בא מישהו ומחליף את מקומם. לפעמים מישהו מגלה לי שזה יכול להיות אחרת לגמרי.

הרבה פעמים אנחנו ביקורתיים כלפיהם. לפעמים אנחנו זוכרים את מה שהם נתנו לנו ואומרים תודה. לפעמים אנחנו יודעים שהם איכזבו אותנו. לפעמים הם חוזרים. לפעמים כיף שהם חזרו. לפעמים הם כבר אף פעם לא יחזרו. לפעמים הגבול בין לתת בהם אמון ללא לתת נשבר. לפעמים אתה מגלה שבכלל הכרת אותם כאדם אחר ממה שהם. לפעמים אתה מגלה שלמרות שהם לא מה שחשבת הם עדיין אנשים נפלאים. לפעמים אתה מגלה שהם אפילו שיחקו תפקיד בעיצוב של מי שאתה היום. לפעמים אתה מגלה שמה שחשבת שקרה שם זה בכלל לא מה שקרה שם. חברים וחברות הם עם חמקמק. לפעמים אתה פוגש אותם במקרה ברחוב. לפעמים בא לך לפגוש אותם אבל הם כבר בחו”ל. לפעמים הם שייכים לעבר הרחוק, וזה כבר לא משנה. לפעמים הם שייכים לעבר הרחוק, וזה כבר לא רלוונטי. לפעמים אתה שוכח שהייתם בסך הכל ילדים. לפעמים אתה מגלה שהם איבדו את עצמם בדרך. לפעמים אתה מגלה שהם מצאו חיים חדשים. לפעמים אתה חושב שתוכל לתכנן את זה לעתיד. אבל אתה לא יכול. לפעמים אתה דואג להם אבל הם כבר מחוץ לתחום שלך. לפעמים הלוואי שהם פשוט היו שם.

לפעמים פשוט עדיף שהטקסט הזה יגמר. לפעמים בכלל לא משנה לך אם מי שיקרא יקרא עד הסוף. לפעמים אתה כותב כי בא לך לכתוב. בשביל אחרים? בשביל עצמך? מתוך כח אינרציה? לפעמים אתה יודע שאתה במקום שאתה נמצא בו, ואתה לא צריך להסביר את עצמך לעצמך. לפעמים אתה במקום שאתה נמצא בו, ואתה יודע שאתה לא צריך להסביר את עצמך לאחרים. לפעמים הטקסט ארוך, ובגלל שאיש לא יקרא אותו עד הסוף, אתה כותב אותו לעצמך, ומשער שתוכל להחביא בו מחשבות. לפעמים החברים קוראים פורומים לדעת מה המחשבות שלך אז אתה מציג אותן. לפעמים אתה מדמיין לעצמך שאתה בכלל מצייר ציור. לפעמים אתה יודע שחברים קוראים את מה שכתבת. לפעמים אתה יודע שאתם כבר לא חברים. לפעמים אתה טועה שהם כבר לא חברים. לפעמים אתה מגלה שהם שוב חברים. לפעמים החברות מתבטאת בכל מיני צורות. והטקסט הזה צריך להסתיים.

אנחנו שואבים כמו ספוג מהמציאות. אבל גם הורסים את המסורת על ידי המצאת טכניקות חדשות שמחריבות את המסורת. אנחנו זרקנו פצצת אטום ומימן על הבסיס. אבל הבסיס לא הוחרב. לכן אנחנו שבים אליו. כדי להבינו מחדש בכל פעם, וכדי לעשות ניסיון חדש להחריבו, ולזרוק עליו עוד פצצות. אנחנו המסורתיים באוונגרדיסטים והאוונגרדיסטים במסורתיים. משום שאוונגרד משמעו חידוש, אבל אנחנו גם מעמיקים במסורת, כמו כל האוונגרדיסטים הגדולים. אוספים מארגז הכלים שהמסורת מציעה לנו ואת היתר זורקים לפח. 

הם מתגברים על בדידות אמנותית. על ידי תקשורת.

אנחנו עובדים בעודנו ישנים, ולומדים בעודנו ישנים. אנחנו אנשי החלום!

אנחנו רוצים להיות חלק מעידן המידע הנפלא בו מידע עובר מטלפון לטלפון. וממחשב למחשב. אבל לא ניכנע לטכנולוגיה. ניגע בעיפרון, בעט, בצבע, בחול הים. בחומר! בשבילנו אמנות היא דרך להתחבר לשני העולמות ולספק את התשוקה שלנו למידע ולחומר.

שילוב של מראות בתוך ציורי השמן שלנו מאפשר אכלוס החלל המצויר בחלל החדר ובחלל שתופס הצופה. המראות מחזירות את האור בחדר ומאפשרות הכנסה מסיבית שלו לתוך הציור. האור הוא מרכיב בסיסי בכל האמנויות.

אנחנו מציירים בנרות דלוקים ונוטפים שעושים את העבודה בציור, ובנעליים מכוסות בגרביים.

הציור מהתבוננות מהווה מרכיב בסיסי בציור, אך מאז שהציור מהתבוננות הפך למרכז הפעולה הציורית בתקופת המערות עברו שנים רבות, ואנחנו ממשיכים. בלי להתעלם מהדרך הזו, אך תוך הוספת שינויים שמאפיינים את הציור העכשווי תוך המצאת טכניקות. אין לנו עניין בציור שחולם שהוא מתקיים במאה אחרת.

אנחנו אמנים

של הכאן והעכשיו!

של היקום והתרבות!

קום יקום תרבות עכשיו!

קום עכשיו! יקום תרבות!

הציור הראשון נוצר לפני הציפור המצוירת. לפני הסימולקרה, לפני ההפרדה בין שיגעון לשפיות, ולפני הטבח שמצדיק את עצמו כמיטיב עם המשוגעים. לפני המדורה בכפות רגליהם של אנשי המערות שהשאירו סימן על הקרקע, כמו משוגעים הם פעלו בעולם שקדם לשפה, מהדמיון וההכרה אל משטח. כל טפטוף דם, כל עקבה בחול, כל גחל שיצא מן האש אל החול, השאירו את חותמם. המהפכה הציורית קרתה לפני הולדת הארכיטקטורה והמוזיקה. כשמישהו החליט להרים את הגחל הלא אכיל והמזיק לבריאות וצייר בו את עצמו על הקיר. הציור הראשון היה ציור של דימוי, ועד היום הוא ציור של דימוי, ללא דימוי אין ציור. כך נולד הציור מתוך המצאת האש הקדמונית. הציור לא התחיל ונגמר בשחור של הפחם. באותו הרגע נוצר יחס בין השחור כחול של הפחם לחומים שעל קיר המערה. התגלו יחסי הצבעים. את הציורים ראו לאור האש הקדמונית של התקופה הפרה היסטורית, תקופה שבה הכתיבה נולדה מתוך הנחת סימן ציורי על משטח אנכי של מאורת אנשי העולם הקדמון. פעולת ציור בסיסית לא פחות נעשתה עוד לפני הרמת הפחם, ברגע ההסתכלות או התבוננות של איש המערות על הפחם. הוא חש שם משהו. היו בשחורים קצת סגולים, קצת כחולים, וקצת קצת אדומים. אבל בקיר המערה מצא האדם הקדמון צבעים רבים יותר. בין אם היה אפור או חום הוא ראה בו את מלוא הספקטרום הצבעוני בגרסה מצומצמת.

אותן מחשבות בסיסיות שלא היו מנוסחות במילים אצל איש המערות היו לאבן הפינה של העיסוק בציור לאורך אלפי שנים עד ימינו אנו, ולעולם לא יעלמו ממנו כל עוד אנחנו רואים צבעים. אנחנו חושבים אותן בכל פעם שאנו רואים.

הציירים של היום רובם אינם עוסקים עוד בהכנת צבעיהם בעצמם. הם עסוקים במלכת הציור הישיר. מהלב אל הנייר. הנייר הוא הזירה בה מוגשמות מחשבות, ועליה ובתוכה יעשה האמן כרצונו. האמן לא נמצא בתחרות עם אלוהים. הוא יוצר עצמאי שכליו מוגבלים יותר.

אם העולם הוא במה בה אלוהים משחק בתאורה, צבעים, וחומר. הצייר מגביל את עצמו לשטח מצומצם יחסית שנופל בגודלו מהגודל של היקום. הציור מגיע עד איפה שמגיעה העין האנושית. לאן שהמבט האנושי לא מגיע יכולת ההסתכלות האנושית לא מגעת. כך יוצר האמן את מה שתופסת העין האנושית. יצירה קטנה במרחבים העצומים של העיר או הכפר. בין אם יהיה זה בסין, באפריקה, באסיה, או באמריקה, תמיד ימשיך האמן לעבוד בתחום ההתבוננות והפעלת החומר, לעתים יחרוג למימד דיגיטלי.

גם העולם הדיגיטלי יספק כלים לצייר להסתכלות חדשה על העולם. אבל הפעולה של העין האנושית תישאר אותה פעולה. העין שהיא חיקוי של מצלמה. המצלמה שהיא חיקוי של עין. כל אלה יהוו השראה להסבר של הציירים את פעולתו של הכלי הבסיסי של המבט. העין האנושית. העין האנושית מורכבת מחדר עגול שפתח בשני צדדיו. מצד אחד נכנס אור ובפתח האחורי קצות עצבים שמוליכים את המידע החזותי אל המוח. המוח הופך את התמונה שמוקרנת על דפנותיה של העין ומקרין אותה אל תוך הדמיון שלנו, שם יהפך הציור הבלתי מצויר עדיין לצבעים שונים וצורות שונות, כתמים וקווים שפול קלה יקרא להם נקודה שהלכה לטייל. כל אחד מצייר באופן הזה. בעצם אי אפשר להפסיק להסתכל, ולכן הפעולה הבסיסית של הציור היא עניין שמבוצע גם בשעה שאנו חולמים. בחלום, שהוא המנוע לציורים סוריאליסטיים, נולדים הצבעים שכותבים יהפכו לכותרות הספרים שלהם, לשמות של סרטים, לשמות של להקות, ולכל דבר שניתן להעלות בדימיון.

הציור והכתיבה ישארו קשורים באזיקים לנצח. כל עוד כותבים נמשיך לצייר אותיות, וכל עוד נצייר נמשיך לכתוב אותות. גם בלי ציור מוחשי נמשיך לדמיין באופן חופשי דמויות בעננים שחולפים בסדקים על הקיר וברחוב ריק. וכך פעולות מגונות של דמיון והמצאה הופכות לבסיס של מקצוע, שהעוסקים בו ימשיכו להיות החולמים של האנושות, העין הלא-חדלה לעבוד של מכונת חשיבה צבעונית שכליה הם העולם הנראה לנו.  

מניפסט לריאליזם דיגיטלי

ציור בעידן דיגיטלי צריך להיות גם הוא דיגיטלי כדי להיות ריאליסטי. כשהמציאות מורכבת מחומר גם האמנות שמשקפת אותה צריכה להיות עשויה מחומר, תלת מימדי, טקסטוראלי. כשהמציאות דיגיטלית ושטוחה גם הייצוג שלה צריך להיות דיגיטלי ושטוח כדי להשיג ריאליזם. ריאליזם הוא דמיון למציאות. וכמה שהקרבה גדולה יותר, כך הריאליזם גובר. מציאות שמורכבת מפיקסלים מתבקש, לשם יצירת הריאליזם, שתהיה מיוצגת בפיקסלים. יצירות האמנות הנגישות לנו ביותר (סרטים, משחקי מחשב, סדרות טלויזיה) מוצגות במסך שטוח. אם כך גם הציור שלנו צריך להיות במסך שטוח, כדי לייצג את החוויה באופן ריאליסטי. ציור באמצעות חומר שמשקף מדיה דיגיטלית הוא נסיון להחזיר את החומר והאמת לעולם וירטואלי. לעולם של סימולציות וסימולקרות. זהו מאבק ששווה להמשיך בו אך מבחינת נוכחות וכמות הוא אבוד. בוודאי בישראל. ציור של אלמנטים ממציאות החומר במדיה דיגיטלית הוא שילובם בעולם השטוח, שתלת מימד בו הוא רק אשליה. ציור בעולם החומר של אלמנטים שכבר שולבו במדיה הדיגיטלית הוא החזרתם מעולם הדיגיטליה לעולם החומר. אנחנו הציירים צריכים לשאוף לנוע בין עולמות אלו בחופשיות ולדעת לבחור בכל פעם מהו מעבר המדיה הנכון.

חומר                   חומר  מדיה                   מדיה

חומר                   מדיה   מדיה                   חומר

או  חומר                   מדיה                  חומר

או אולי  מדיה                 חומר

או מדיה                  חומר                 מדיה

או  מדיה                   מדיה                  חומר

הם מניפסט שינה בערות

הם חלם חלומות, הם הלכו מתוך שינה לאור שמש. אנחנו חיים בחיים שאיננו מאמינים להם, אין אמינות לידע שלנו, גם לא מאמינים לסיפורים שלנו. דבר שקרה איננו מאמינים שראינו, או שמענו. אנחנו מחליפים זהויות בינינו, הוא אני. בגלל שההורים של הם אמר שהם לא מספר סיפורים אמיתיים שהם ממציא. דמיונות מדומיינים מתוך מציאות.

בדיה גדיה שצמח לה צוואר ג’ירף, מסתובבת בין גדרות בספארי בזמבוריה. גשם קר ירד על זיכרונותינו, הידע המקצועי וחיינו הפכו בלתי ידועים. לנו נותר רק לברר איך עושים כל דבר. אנחנו כלואים בכלוב בלתי נראה. סירנה מזמרת, משטרה מגיעה ולוקחת את ההם, והם מסתובבים סחור סחור, זכרונות סכריניים נמסים ברפש. עיניים מלוכסנות בנפש של מוזה שיוצאת לשגע אמן משוגע. מחופף לגמריי, הוא יוצא מהמיטה. פוקח עיניים. הם גאון, נתן זך משוגע. אני מטומטם חכם, אין עשרה משוגעים בעיר יש אחד, שניים, שלושה. בתל אביב ורמת גן. ויכוח במטבח ניראה, הפחדה מבחוץ אינטלקט מבפנים. בלנדר סודה קר. כוס מהמקרר, טל על הדשא בכניסה לבית הופך למפלצות, ערפדים משוטטים בלילה, דם ניגר משיניהם, יוצאים בלילה בעור ירוק לצוד נשמות. מיכאלאנג’לו בקפלה הם יוצר והורס, הם בורא בחומר מסובב לסת, עמוד שידרה. הם משוגע הם הסתובב בגוף גבראישה.

טל סלוצקר וחברים בקבוצת הם בפגישה מצומצמת בבית קפה בתל אביב

מניפסט הבדידות האמנותית

הם היא קבוצת אמנים שאינם נפגשים. האמנות נעשית בנפרד. אנחנו לא רואים את עצמנו כקבוצה של בני שש עשרה שמסתובבים בעיר ביחד. בשביל זה יש בני שש עשרה. כל מי שחושב שבשביל זה קיימת הקבוצה נשאר בגיל שש עשרה, על היתרונות והמגרעות של הגיל הזה. מקום האמן מחוץ לקבוצה חברתית. ולכן האמן יוצר בבדידות. הבדידות נחוצה לאמן לצורך הקדשת כל יישותו לאמנות. אנשים שנוכחים בזמן מעשה האמנות ומגיבים אליו בזמן המעשה הם מגבלה. המגבלות שלנו הן אך ורק מגבלות חברתיות. משום שהתכנסות מוחלטת בעצמי מביאה לנו יצירות שנובעות ממנו. אם למישהו יש בעיה עם זה שיצא לכיכר רבין וינסה לדבר עם נערות. הוא ימצא את עצמו נהנה אבל לא יצא משם עם יצירת אמנות טובה ביד. אנחנו מאמינים ביצירת האמנות כגוף אוטונומי מהחיים. אנחנו לא מבלבלים חיי חברה עם חיי אמנות.

אנשי הקבוצה הספרותית האמנותית “הם” בפגישה בחנות הספרים התל אביבית “תולעת ספרים”

קיראו גם

טל סלוצקר בויקיפדיה

טל סלוצקר ב”יקום תרבות”

טל סלוצקר צייר הצללים – סרט

דף הפייסבוק של טל סלוצקר

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה עשרה − ארבע עשרה =