זיכרון ילדות מוקדם, שמתחדד ככל שנוקפות השנים. רואה את התמונה בבהירות, מכאיבה לעיני כמו דלקת תמידית.

אני בת שבע וחצי, תלמידת כיתה ב’. סוכות. אבא משחיל דרך רעפי המרפסת האחורית הזעירה, הצמודה למטבח רחב הידיים, ענפים אחדים מעץ האזדרכת שלי, שניצב בחזית הבית. אמא פורשת סדינים, אחותי ואני מקשטות, נלהבות.

עיגולי ניירות צבעוניים תפוסים זה בזה, יוצרים מעגלי אור.

בבית הספר התחלנו לקרוא בתורה, בספר בראשית. לא יכולתי לחזות אז את העתיד לבוא. לא יכולתי לנחש שיום אחד אהיה משוררת, אבל הקריאה בפרקים הקסומים, שנדמו כמו ציור עתיק, הפעימה אותי וגרמה לי לדמוע בהיחבא. והנה אבא עומד בפתח הסוכה, ושואל אותי בחביבות מה ארצה לקבל מתנה לחג. איני מהססת לרגע. “ספר תורה”, אני מבקשת, וברוחי רואה כבר את עצמי מדלגת במורד מדרגות הכניסה לבית, פותחת לרווחה את שער הברזל השחור, ורצה לחנות הקטנה גדושת הספרים, תיקי בית ספר, מחברות, קלמרים, עטים, עפרונות, וכל הטוב הזה, ומבקשת מאלגרה ששערה נשר מזמן, לבד מאניצים בודדים צבועים בכתום מזעזע, שתתן לי את ספר התורה שכריכתו כאופל ותוכו ברה. אבל לאבא רעיונות אחרים לגמרי. הוא עומד ענק מעלי, שריריו משתרגים מתחת לגופיה המיוזעת, חותך את חלומותי בהקיץ: “את מתכוונת להיות חרדית?”, ולשאלה שלא מתבקש לה מענה, מתלווה עווית צחוק גס, לא נעים. אני נותרת לעמוד מולו, נטועה כמו גולם במקומי, לא מסוגלת להשיב.

“הוא לא מתכוון לפגוע בי”, אני מהרהרת. “אין לו מושג”. אבל למרות זאת אני פגועה עד עמקי נשמתי, נסוגה במהירות, מפנה את הדרך מנוכחותי המעיקה, והולכת להסתגר בפינה הרחוקה בחצר החולית, שם מחכה לי חברי היחיד, הצב איתן.

עכשיו, משחציתי מזמן את גילו כשניצב מולי, כשעולה בי לעתים קרובות רצון עז, שלידתו בצורך קיומי ממש, להדליק נרות שבת, לברך, לקרוא בסידור התפילה, להשכים בתפילת “מודה אני”, להתחיל ממשהו, אולי אפילו להכשיר את הבית ולהפריד בין כלי בשר לחלב, תמיד מגיע כאורח לא קרוא אותו מעצור: אבא בעצמו לוחש על אזני, אף שהוא שכיב מרע יותר מעשר שנים, “החלטת להפוך לחרדית?”. ושוב אני נותנת לו את הבמה, מכוונת את התאורה כהילה סביב ראשו, ושוב הוא מנצח, תמיד חזק ממני.

כל זאת אני מספרת בלחש, עיני דומעות, לקינן, ספונה בחדר הקטן בקומה השלישית. הגעתי לכאן במסע מייגע מהמושבה הזעירה בה אני מתגוררת, לעיר הצפונית, כדי להתקין לי מדרסים לנעלי.

כבר תקופה ארוכה, כמעט שנתיים, שאיני מסוגלת להלך בבטחה, וגם כשאני שעונה על מקל ההליכה שלי, נדמה לי שאפול אפיים ארצה.

קינן מביט בי בעיניו הטובות, פיאותיו הארוכות מסתלסלות בצידי ראשו המגולח מתחת לכיפה השחורה. הוא מתחיל להתפלל עלי, להחלמתי. “שיר למעלות. אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם, עושה שמים וארץ…”

אני חוזרת אחריו בלחש, פסוקי תהלים מנחמים כתמיד, ועם זאת תוגה אופפת אותי ועיני ממשיכות להמטיר דמעות.

“קינן”, אני אומרת לו, “אני לא יכולה לקיים מצוות. אני חושבת שהשליחות שלי בעולם היא לכתוב”, אבל הוא משיב “את מקיימת מצוות רבות, בלי לדעת שאת עושה כן”. וגם “תדעי לך שאת צינור”. -“את לא צריכה להתפלל מהסידור”, הוא מוסיף. “תדברי לאבא שבשמיים. תגידי לו: אבא, תעזור לי. אבא, תבריא אותי. אלוהים ברא יש מאין, אז הוא לא יכול לברוא יש מיש? הוא ישלח לך רפואה שלמה. ואני מהיום אתפלל עליך בכל יום, לרחל בת שרה”.

אני לא מפסיקה להרהר בדבריו כל הדרך ברכבת הביתה, וגם ימים אחרי.

איני יכולה להביא את עצמי לומר “אבא”.

אבא הגשמי אינו מתיר לי לפנות אל אבא שבשמיים. אבא הגשמי מתחיל לחזור ולהופיע בחלומות הלילה, אחרי העדרות רבת שנים. כבר עשר שנים שהוא מוטל עמוק באדמה, והנה, שוב הוא מגיח כצל כבד, סוחר כשד תגרן מקנטר בלילותי, עד שאני מביטה לילה אחד אל שמיים כבויים ואומרת לו “חזור כלעומת שבאת. די גידפת אותי בחיי, ועשית לי את המוות גם אחרי לכתך מארץ החיים. הגיעה העת שתצא מחיי. יש לי אבא חדש, אבא טוב ומיטיב, אבא שבשמיים”.

הפוסט הקודםהמרד השקט מול ההתבטלות: קריאה בשיר “מרד” של עמרי שרת
הפוסט הבאהאם היה מכשור אופטי בעת העתיקה?
רחל אשד
רחל אשד, משוררת וציירת, תושבת מנחמיה. עד כה התפרסמו שישה ספרים שכתבה. ספרה השישי "געגוע לזמן שיגעון" יצא ב-2019 בהוצאת ״עיתון77״. על ספרה השני "הבטחות קטנות" זכתה בפרס אקו"ם ליצירות שהוגשו בעילום שם, הספר תורגם לאנגלית וראה אור בארה"ב. על ספרה השלישי זכתה בפרס ברנשטיין לשירה עברית מקורית. זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת תשע"ז. שיריה התפרסמו בכתבי-עת בארץ ובארה"ב, בעיתונות היומית, וכמו-כן באנתולוגיה "השירים הכי יפים בעברית - מאה שנות שירה ישראלית" בהוצאת "ידיעות ספרים", בעריכת מנחם בן ודורון קורן. כותבת גם סיפורים קצרים, מהם שהתפרסמו ביקום תרבות. ציוריה הוצגו במספר תערוכות, בין השאר בתערוכה בינלאומית בקטוביץ בפולין.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן