המרד השקט מול ההתבטלות: קריאה בשיר "מרד" של עמרי שרת

עמרי שרת, ירושלמי ומשמש עוזר הוראה ומחקר באוניברסיטה העברית בירושלים, לומד ומלמד מקרא ולשון עברית. חתן פרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע”ז, ופרס רחל נגב לשירה לשנת תשע”ז. ספר שיריו הראשון ראה אור ב-2019 במסגרת סדרת “כבר” בעריכת ליאת קפלן, ועורר תשומת לב כאחת מהיצירות הבולטות של משוררי הציונות הדתית. הביקורת ציינה כי "ניכר כישרון יוצא דופן: עברית עשירה, המשלבת רבדים עתיקי יומין (מקרא ושאר מקורות יהודיים מכל הדורות) ודיבור יומיומי, אגב גמישות לשונית בלתי רגילה" (צביה ליטבסקי).

להלן ניתוח אחד השירים בספר, מאת שמואל מוניץ, ששואל "כנגד מי מורד המשורר?"

המערכת

השיר "מרד" נכלל בספרו הראשון של עמרי שרת, "אל תעשה מזה ענין", שיצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 2019.

מֶרֶד / עמרי שרת

אוּלַי עַכְשָׁו אֵלֵךְ לִישֹׁן. עָיַפְתִּי קְצָת

מֵהַיָּדַיִם הַקְּצָרוֹת אֲשֶׁר מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת

לְצַד גּוּפִי, יָמִים בְּלִי מַטָּרָה, לֵילוֹת

שֶׁמְּרַצְּדוֹת מִלִּים עַל פְּנֵי הַצָּג. אוּלַי

הִגִּיעָה הַשָּׁעָה. אוּלַי אוּלַי. אוּלַי

כְּבָר לֹא תַּגִּיעַ לְעוֹלָם. עַל יְמִינִי

צְלוֹחִית רֵיקָה אֵין בָּהּ פְּתִיתִים, אֲבָל

גַּם כֹּחַ אַיִן לִשְׁטִיפָה. וְלִשְׂמֹאלִי

אֵין שׁוּם דָּבָר. אוּלַי אֵלֵךְ לִישֹׁן עַכְשָׁו,

אוּלַי עָבְרָה כְּבָר הַשָּׁעָה וְאֵין עוֹד

טַעַם לְנַסּוֹת לִישֹׁן. וְאֵין יְכֹלֶת

לְהַפְסִיק לִגְלֹל עַד אֵין תַּחְתִּית

כְּסִיזִיפוּס בְּשַׁעֲתוֹ, אוּרוֹבּוֹרוֹס

שֶׁרֵאשִׁיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד וְאַחֲרִית

רֹאשׁוֹ יָשׁוּף רֹאשׁוֹ. אוּלַי עַכְשָׁו

אֶנְשֹׁם עָמֹק, אֶקְרָא בִּשְׁמִי, אַקְשִׁיב

לַנְּשִׁימוֹת. אַחַת אַחַת. אַחַת וּשְׁתַּיִם

כֵּן, אֲנִי עוֹד חַי בֵּינְתַיִם, כֵּן, אֲנִי

רַשַּׁאי. יָדַי אָמְנָם קְצָרוֹת, אֲבָל

זֶה לֹא נָכוֹן שֶׁכֹּחַ אַיִן. זֶה

לֹא נָכוֹן, הִנֵּה: הִנֶּנִּי

קָם מֵהַכִּסֵּא, הִנֵּה

הַצָּג נִסְגָּר, וּבְיָדַי

כִּגְבִיעַ חֵרוּתִי

בַּדֶּרֶךְ לַכִּיּוֹר

צַלַּחַת שֶׁל

פְּתִיתִים

התהייה הראשונית שיכולה לעלות מקריאת השיר "מרד" של עמרי שרת ברורה: נגד מי המשורר מתמרד? אנסה להציע תשובה לשאלה הזו, ואסקור את האופן שבו שרת מעלה סיטואציה יומיומית פשוטה לגבהים של מאבק פנימי, תוך שימוש מודע ומחוכם בהרמזים למקרא ובאזכורים לתרבות הישראלית בעת החדשה.

המצב המתואר בשיר פשוט לכאורה: הדובר בשיר מתאר את עצמו כנרפה, בלי מטרה, שאין לו אפילו כוח לשטוף צלוחית פתיתים שהתרוקנה. בפועל הרובד הנסתר בשיר מבהיר לנו שהמצב המתואר מסמל עמדה תודעתית ורגשית.

הפתיתים

הבחירה בפתיתים אינה מקרית. הפתיתים הומצאו בתקופת הצנע בימי ראשית מדינת ישראל, והם גרגירים אפויים מבוססי חיטה. ראש הממשלה דוד בן־גוריון פנה לחברת אסם בבקשה שתייצר תחליף זול לאורז, בעקבות מחסור בדגן האהוב באותה תקופה בארץ, ולכן הפתיתים כונו גם "אורז בן־גוריון". פתיתים אינם מאכל שגרתי, אלא שריד מתקופת הצנע, ושרת משתמש בהם כסמל של עליבות. בלשון חז"ל, פתיתים (או פתיתין) הם פירורים (לדוגמה בתלמוד הבבלי "והאמר רבי אלעזר: כל המשייר פתיתים על שולחנו כאילו עובד עבודה זרה" – סנהדרין, דף צ"ב, עמוד א'), וכבעל בקיאות בלשון העברית על רבדיה השונים שרת בוודאי מודע לכך.

שרת מרבה להשתמש בהרמזים לתנ"ך, וכך לטעון את הטקסט השירי ברובד נוסף של משמעות. כשהוא כותב על הידיים הקצרות המשתלשלות לצד גופו הוא מתכתב עם הביטוי "קצרה ידו", המבטא כישלון והיעדר יכולת לסייע, ומקורו במקרא ("הֲיַד ה' תִּקְצָר" – במדבר, י"א, כ"ג; "הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת" – ישעיהו, נ', ב'; "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ" – שם, נ"ט, א'). קוצר הידיים יכול לסמל את חוסר האונים של המשורר, אבל גם את עצם הציפייה הנכזבת שהוא זה שיושיע את עצמו. השורה "צְלוֹחִית רֵיקָה אֵין בָּהּ פְּתִיתִים" רומזת לסיפור יוסף ואחיו מספר בראשית: כאשר אחיו של יוסף משליכים אותו לבור, נכתב בזו הלשון: "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית, ל"ז, כ"ד). חז"ל פירשו: מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו (לפי דרשת רב נתן בר מניומי בשמו של רב תנחום, המובאת בתלמוד הבבלי במסכת שבת, דף כ"ב, ע"א). שרת קושר בלשון השיר באופן מודע בין הצלוחית שלו לבור שיוסף הושלך אליו. כמו הבור, גם הצלוחית נראית ריקה במבט ראשון, אבל למעשה יש בה נחשים ועקרבים – במובן המטפורי, מה שיכול לבטא את הקושי והמצוקה הנובעים מניוון, מהרס עצמי, או מייאוש, ולא בולטים לעין במבט שטחי.

הדובר בשיר מציין שורה קודם לכן כי אותה צלוחית נמצאת "על ימיני". השימוש במילה "ימיני" בהטיה הזו רומז אולי לפסוקים המפורסמים מספר תהילים (קל"ז, ה'-ו') "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍יִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלָ‍יִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי", הנאמרים בסיום החופה בחתונה יהודית, לפני שהחתן שובר את הכוס כזכר לחורבן בית המקדש. יד ימין נתפסת כיד החזקה, ואם על ימינו של הדובר נמצאת צלוחית ריקה שאין בה אפילו פתיתים, אפשר להבין שמצבו בכי רע.

ייתכן גם שדרך תיאור הידיים ביקש שרת לשרטט את דיוקן המשורר. בספר ישעיהו (מ"ח, י"ג) נכתב: "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו". בפירושו על הפסוק "יְמִין ה' רוֹמֵמָה יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל" בספר תהילים (קי"ח, ט"ז) ציטט רש"י מדרש אגדה: "עליונים ברא הקב"ה בימין, לפיכך לא שלטה בהם מיתה, שנאמר 'אף ידי יסדה ארץ' – זה שמאל, 'וימיני טפחה שמים' – זה ימין". כלומר, לפחות במובן סמלי ומטפורי, העולמות העליונים שבהם על פי המסורת שוכנים המלאכים נבראו ביד הימנית של האל, והעולמות התחתונים – הארץ שבה חיים בין היתר בני האדם – נבראו בידו השמאלית של האל. בשירו של שרת, בימינו של המשורר מצויה צלוחית ריקה שאין בה פתיתים, ולשמאלו "אין שום דבר". יד ימין, שיכולה לסמל את שאר הרוח (העולמות העליונים), התרוקנה מהשראה או מאנרגיה, ויד שמאל, שיכולה לסמל את החיבור לגשמיות, לעולם המעשה ואולי גם ליצר, הייתה ריקה מלכתחילה. במצב כזה, המשורר אינו בורא דבר, ומרגיש שהוא לא יצרני.

ההתייחסות לשתי הידיים בשיר מזכירה גם פסוק משיר השירים: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים, ב', ו'; וגם: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" – שם, ח', ג'). הרעיה מתארת יחסי קרבה בינה ובין דודה. לשרת, לעומת זאת, אין את מי לחבק לימינו, ואין לשמאלו מישהי שיוכל להצטופף תחת ראשה, ובחירת המילים שלו מדגישה אולי את המחסור באהבה רומנטית.

המילים "כֹּחַ אַיִן לִשְׁטִיפָה" מרמזות לקטע המופיע בספר מלכים, וגם בספר ישעיהו, שבו מתואר איך חזקיהו מלך יהודה שולח את אליקים הממונה על הבית ואת שבנא הסופר להודיע לנביא ישעיהו על נאום רבשקה, שר מממלכת אשור שהשתתף במסע סנחריב, שאיים על מגיני ירושלים כדי שייכנעו: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו – כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ: יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (מלכים ב, י"ט, ג'; וגם: ישעיהו, ל"ז, ג'). המסר של חזקיהו מביע מצוקה ופסימיות בשעת המצור על ירושלים. משמעות המילה "משבר" בפסוקים אינה זהה למשמעות שלה בימינו, כמצב רע או התרחשות קשה שבה מתערערת היציבות. על פי פרשני המקרא "משבר" מתקשר להמשך הפסוק ונוגע לאישה הכורעת ללדת. מלבי"ם, מפרשני המקרא המאוחרים, מסביר שמשבר הוא פתח צוואר הרחם, שממנו יוצא התינוק בלידה ("ביאור המילות" על ישעיהו ל"ז, ג': "'עד משבר' – מקום הרחם שהולד שובר שם את המסך בעת הלידה ויוצא לחוץ, אמר, הבנים כבר הגיעו עד המסך ההוא לשברו ולצאת מרחם, אבל צריך שתעזרם האם בכח הדוחה, 'והלדה', שהיא היולדת, אין לה כח לדחותו לחוץ. הנמשל העת הגיע לשבור המצור ולצאת מעול סנחריב, רק צריך כח אחר חיצוני תורה ומע"ט החסר לנו").

המסר שחזקיהו מסר לשליחים מדמה את תושבי ירושלים הנאנקים תחת עול המצור לתינוק שתקוע ברחם, כשלאם אין די כוח להוליד אותו ולהוציאו מרחמה – ולכן היא זקוקה לעזרה מגורם חיצוני. בכך שהוא משתמש בניסוח דומה להפליא, שרת מבקש לקשור בינו ובין תושבי ירושלים שביקשו לשבור את המצור של אשור, או לדמות גם את עצמו לתינוק שרוצה להיוולד ולצאת לאוויר העולם. במקרה שלו המצוקה נובעת מקושי נפשי אישי, והמצור הוא התחושה הפנימית שהוא מרגיש כלוא בתוכה. בסיפור המקראי הלידה מסמלת את הישועה, ואילו בשירו של שרת השטיפה היא הסמל לגאולה האישית.

הגלילה

בתחילת שירו של שרת מתלבט הדובר האם הגיע הזמן ללכת לישון. הוא מתאר מצב של חוסר תוחלת "לֵילוֹת / שֶׁמְּרַצְּדוֹת מִלִּים עַל פְּנֵי הַצָּג". בהמשך הוא תוהה "אוּלַי עָבְרָה כְּבָר הַשָּׁעָה וְאֵין עוֹד / טַעַם לְנַסּוֹת לִישֹׁן", וממשיך "וְאֵין יְכֹלֶת / לְהַפְסִיק לִגְלֹל עַד אֵין תַּחְתִּית". בלשון ימינו "גלילה" היא שמה של פעולת הנעת הדף המופיע על צג המחשב או הטלפון הנייד, למשל באתר אינטרנט או ברשת חברתית, בדרך כלל הנעה מטה כדי להמשיך לקרוא ולעיין בתוכן. אלא שבשיר הפעולה היומיומית הזאת מדומה לעונשו של סיזיפוס מהמיתולוגיה היוונית, שנגזר עליו לנצח לגלגל סלע ענק במעלה הר בשאול. רגע לפני הפסגה הסלע היה בכל פעם מתגלגל חזרה למטה, וכך סיזיפוס נאלץ לחזור שוב ושוב על הפעולה הקשה.

בתנ"ך השורש גל"ל מבטא ברוב המקרים פעולה של גלגול או טלטול. יותר מפעם אחת בתורה הפועל משמש לתיאור הזזת האבן הכבדה המוצבת על פתח הבאר. כמו שמתואר בצורה מפורטת בסיפורו של יעקב: "וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ" (בראשית, כ"ט, ג'). כשמתואר המפגש הראשון של יעקב עם רחל, מסופר "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (שם, כ"ט, י'). שורש הפועל "יגל" גם הוא גל"ל.

יצוין שזה לא המקום היחיד בסיפורי התורה שבו סביבת באר משמשת להיכרות למטרת נישואים. כאשר עבד אברהם נשלח למצוא אישה ליצחק, הוא מאתר את רבקה ליד באר, והיא משקה אותו ואת גמליו מהמים שהיא שואבת (בראשית, פרק כ"ד). גם ההיכרות בין משה רבנו לאשתו ציפורה החלה במקרה שבו הוא הציל את בנות יתרו מידי הרועים שהציקו להן ליד באר (שמות, ב', ט"ו עד כ"א).

מתקבל על הדעת להניח ששרת התכוון לומר כי החיפוש אחר האהבה, שבזמנים המודרניים יכול להתרחש באמצעות גלילה של תכנים וירטואליים ברשת חברתית או ביישומון היכרויות, הוא פעולה סיזיפית ומייאשת – כמו שבגלילת האבן מעל פתח הבאר נדרש מאמץ כדי להגיע אל המים, מקור החיים.

הנחש

האורובורוס (שפירושו "בולע זנב") המוזכר בשיר הוא סימן עתיק של נחש הבולע את זנבו. הוא מסמל באופן מסורתי מחזוריות, אבל יכול לסמל גם הרבה מעבר לכך. שרת מקביל את עצמו בשיר ליצור הבולע את זנבו שלו. הדובר בשיר מרגיש שבעצם הרוטינה הקבועה וחסרת התוחלת הוא גם מכשיל את עצמו. זה רמז מובהק לכך שהמרד שלו, המוזכר בכותרת השיר, הוא נגד החולשה והרפיסות שלו עצמו.

כאשר שרת כותב על האורובורוס ש"רֵאשִׁיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד", הוא מבצע היפוך של הביטוי "אַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד" הלקוח מנבואת בלעם, ופירושו שסופו להסתלק מן העולם או למות. בלעם בן בעור, הנביא שנשלח לקלל את עם ישראל ונמצא מברך, אמר את המילים הללו על עמלק: "וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד" (במדבר, כ"ד, כ'). על פי המסורת העמלקים הביאו צרות רבות על עם ישראל, ועמלק הפך לשם גנאי בעולם המושגים היהודי. ייתכן ששרת ביקש להקביל בין הנטייה להרס העצמי או לבטלה הקיימת בו ובין עמלק, הדמון הנצחי בסיפורי התנ"ך.

המשך המשפט "וְאַחֲרִית / רֹאשׁוֹ יָשׁוּף רֹאשׁוֹ", מרמז לדמון אחר בתנ"ך: הנחש מספר בראשית, שמפתה את חוה לאכול מפרי עץ הדעת. בקללה שמטיל האל על הנחש כעונש על החטא נאמר: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית, ג', ט"ו). פרשני המקרא הסבירו את הפועל "ישופך" כמבטא פעולה של ריצוץ, ניתוץ (ראו פירושי רש"י ורמב"ן, שם). רבי עובדיה ספורנו פירש שהנחש מבטא את היצר הרע: "והנחש הוא שטן הוא יצר הרע" (ספורנו על בראשית, ג', א'). שרת מביע חשש שהיצר הרע שלו – הרפיסות שבגללה הוא נשאר כלוא במעגל של אומללות – יגרום לכך שהוא עוד ינשוך לא את זנבו, כי אם את ראשו. אויבו של המשורר, המצוי בתוך ראשו, מסכן את אותו הראש ממש.

התפנית

בשלב מסוים חלה תפנית בעמדה של המשורר: הוא עובר מעמדה פסיבית לעמדה אקטיבית. זה קורה כאשר הוא מתחיל לנשום עמוק ומחליט לקרוא בשמו. בהמשך הוא מפנים שבניגוד למחשבה הראשונית שאין לו כוח לשטוף את הכלי, דווקא יש לו עוד כוח, הוא מתאר "הִנֵּה: הִנֶּנִּי / קָם מֵהַכִּסֵּא". השימוש במילה "הנני" אינה מקרית.

כאשר אלוהים מחליט לשלוח את אברהם לעקדת יצחק מסופר בספר בראשית "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (בראשית, כ"ב, א'). כאשר האל מתגלה לראשונה למשה במעמד הסנה נכתב "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות, ג', ד').

המהלך הזה, של קריאה בשם ותשובה באמצעות המילה "הנני", חוזר פעם אחר פעם בסיפורי התנ"ך בדיאלוגים בין האל לאדם שהוא מתגלה אליו במראה הנבואה, ויש דוגמאות נוספות (למשל "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" – בראשית, מ"ו, ב'; "וַיִּקְרָא ה' אֶל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" – שמואל א, ג', ד'). המילה "הנני" מבטאת את הנכונות של האדם המאמין לשרת את האל ולהתגייס למילוי שליחותו בעולם. כדי לגייס את כוחותיו ולהתגבר על המכשול הפנימי, צועד עמרי שרת בדרכם של אבות האומה ונביאי ישראל כשעמדו בשעת מבחן – הוא קורא בשמו, ולאחר מכן מכריז: הנני.

דווקא במצב שנראה יומיומי ופשוט, שרת קושר את עצמו לשרשרת הדורות היהודית, וממנה הוא שואב כוח. לאורך רוב השיר הרגיש הדובר שהוא נכנע ללא קרב לדכדוך, לחידלון, ולחוסר החשק. כמו עם ישראל שקם בהובלת משה לאחר שעבוד מצרים, הוא קם מהכיסא כדי לשטוף את הצלוחית, צעד שמסמל את היציאה הפרטית שלו לחירות ("כִּגְבִיעַ חֵרוּתִי"). שטיפת הצלוחית שהוא אכל ממנה פתיתים מבטאת למעשה שטיפה של העליבות ושל חוסר המעש. באמצעות עושר של דימויים, נושא השיר "מרד" בחובו מסר מורכב על מלחמתו של האדם ביצר הכניעה והעליבות, ומתאר גאולה אישית השואבת השראה מהמקורות היהודיים, גם במצב שהוא לכאורה סתמי ויומיומי. שרת מבקש לומר שגם המרד השקט שלו, המרד האישי מול ההתבטלות, הוא בעל משמעות. לא נותר אלא להקשיב לו.

האזינו להקראה משירי עמרי שרת

האזינו לשיחה עם עמרי שרת

קיראו גם

ראיון עם עמרי שרת

מקדש מעט: צביה ליטבסקי על עמרי שרת

אלי הירש על עמרי שרת

קריאה מודרכת – שיר מאת עמרי שרת

שירים של עמרי שרת

עמרי שרת בלקסיקון הספרות העברית החדשה

דף הפייסבוק של עמרי שרת