חגית בת-אליעזר ממליצה על
אירוע יום השואה הבינלאומי בתיאטרון הקאמרי
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מצוין ב-27 בינואר, התאריך שבו שוחרר ב-1945 מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים, מאז שנת 2006, לפי החלטת האו"ם.
בשנת 2017 רון אלישע – מחזאי יהודי-אוסטרלי, יליד ירושלים, כתב את "רישיון לחיים". המחזה תורגם מאנגלית ועובד ע"י נאוה סמל ז"ל עבור תיאטרון הקאמרי, ומוצג בבימויו של רועי הורוביץ מאז יוני 2017. במחזה שלוש דמויות של נשים. הראשונה היא קלרה רייך, ניצולת שואה ישראלית מבוגרת שמגיעה מידי שנה לקונסוליה הגרמנית כדי לספק "אישור חיים" על מנת להמשיך ולקבל את קצבת השילומים מממשלת גרמניה. במעמד נוכחות בתה הילדה והיידי רומל, פקידה גרמניה המטפלת בחתימה על הטפסים. הבחירה בשחקניות: מרים זוהר, ניצולת השואה, כקלרה, אודיה קורן, "דור שני", כבת הילדה, ושרה פון שוורצה, ממוצא גרמני בתפקיד של היידי הגרמניה – זה ליהוק כל כך מוצלח, ממש מושלם!
ביום הזיכרון השנה, 27 בינואר, שחל ביום רביעי השבוע, תיאטרון הקאמרי הפגיש לשיחה את 3 השחקניות: מרים זוהר, אודיה קורן ושרה פון שוורצה, בהנחיית נתן דטנר, שגם הוא בן לניצולי שואה לשיחה מרתקת, מעמיקה, מרחיבה על החיים ועל התיאטרון, על עיצוב הדמויות, על הדומה והשונה בין מציאות השחקנית לבין הדמות. במהלך האירוע הוקרנו קטעים מתוך ההצגה "רישיון לחיים", והושמעה הבטחה לחזור ולהעלות את ההצגה כשהאולמות ייפתחו ויתמלאו
אבל בימינו אנו – צריך לראות, כדי להאמין, כמה השראה, חוכמה ואומנות אפשר להכניס באירוע תרבות! וניתן לראות – השיחה זמינה לצפייה.
עצוב וחשוב!
מחכה לצפות בקאמרי כשהעולם ישוב
כאשר מציינים יום מסוים בשנה לכבוד משהו, כגון "יום האם" יום צמח (ט"ו בשבט) הרי אם מדובר במעשה חיובי – הרי זה מוביל לחגיגות, קניית פרחים, מצעדים וכו'… איך אפשר לציין רצח עם? לפחות זה, נזכרו לציין זאת אחרי 51 שנים. מה עם העם הארמני? מה עם מיליוני האנשים שנרצחו בקמבודיה ומאות האלפים שנרצחים ביום יום במזרח התיכון ובאפריקה? מי יציין זאת.
למה זה קרה ולמה זה קורה? כי יש פסיכופאתים כריזמטיים רוצחים אשר מגיעים לעמדת כוח – מקבלים תמיכה מהעמים שלהם ומעצמות אחרות והם הפסיכופאתים ממשיכים לרצוח בעיר על מנת להישאר בשלטון. ויש כיום כאלה גם היום, ולא צריך משקפת על מנת לראותם, הם די קרובים…
איך מציינים ימי זיכרון? לעתים אף חוגגים אותם. אתן שתי דוגמאות: בישראל יש כמה וכמה ימי זיכרון – שנים חילוניים והם יום השואה ויום חללי מלחמות ישראל – אף שבראשון מציינים את מותם של 6000000 יהודים הרי בשני מציינים רק 30000 ובכל זאת אף אחד לא מוכן לאחד את שני הימים האלה ליום אחד משותף. יש לנו גם את התשעה באב, צום גדליהו וכמובן יום כיפור… כמה אפשר לענות עם אחד קטן בצומות ותעניות? לא מספיק ששחור לנו על הלב גם כך?
ובארצות הברית יש יום זיכרון אחד כללי, הם מציינים את זכר של חייליהם שרובם נהרגו במלחמות יזומות לא להם, הייתי מציע להם להתאבל קצת על אלה שמתו מידי האמריקאים (לא רק – כל מדינה יש לה או היה לה את ההיטלר שלה)
והנה באמריקה מודעות "יום הזיכרון" מבצבצות מכל פינה, כי הוא הפך ליום הקניות הגדול ביותר אצלם. המודעות קוראות "בואו לחגיגת המכירות של יום הזיכרון". לא הייתי מאמין באם לא הייתי רואה זאת במו עייני.
לגבי ההצגה בקאמרי – בעצמי הייתי עד ולא פעם איך אמי הייתה הולכת לעורך דין שיחתום לה על "טופס חיים" ותוך דקה היה דורש (כמה שהם ששים תמיד לדרוש) עמלה בגובה 160 שקל. אימי היידישיסטית לא יכלה להירגע מעניין הזה ואומרת לי – איזו חזירות, למה הוא לקח לי א הכסף הזה.. (החתימה הייתה דרושה כי היא קיבלה פיצוי קטנטן מהגרמנים בכל חודש( עברו שנים והיא נפטרה. ויום אחד אני מקבל טלפון נזעם מהבנק שלה: הפקיד כועס מאוד ואומר לי שהתקשרו מהבנק בגרמניה וטוענים שהם לא ידעו שהיא נפטרה ושילמו לה כ-2000 שקל אחרי מותה.. ואם אני אישית לא אבוא לבנק ואשלם את הכסף הזה לגרמנים – אז יעשו לי משפט.. כמה אופייני לעם הזה שחרט על דגלו ש"סדר צריך להיות"…
ניצולי השואה ביניהם הסובלים סובלים מחוסר עזרת השלטונות.. אך יש מגזר שעושה מכך כסף טוב ואלה הן העמותות הדורסניות כמו "עמך" ודומיהן אשר מפעילות משרדי "תמיכה" בבניינים מפוארים ועוד כל מיני פעולות סרק והעיקר לקבל עוד ועוד מכספי הגרמנים..
הלוואי והיו נותנים את המיליונים האלה ישירות לאחרוני ניצולי השואה בארצנו.
תודה לחגית בת אליעזר על כך שמצאה לנכון לכתוב על נושא זה.