מורה הדרך בשדות הספרות והתיאטרון בעברית: לזכרו של בן עמי פיינגולד

על בן-עמי פיינגולד (2020-1931)

יש אנשים שמקומם בנוף התרבות בישראל ברור לנו מאליו ונדמה שכך יהיה לעולם. בן-עמי פיינגולד (2020-1931) חוקר הספרות העברית, התיאטרון העברי והישראלי, ומבקר תיאטרון, היה חלק בלתי נפרד מנוף התרבות העברית משנות השישים של המאה העשרים, ועכשיו איננו עוד. הלכו עמו אוצר ידיעותיו, בקיאותו, ודעותיו הנחרצות, אבל לא הכל אבד. נותרה לנו מורשת עשירה: ספרים, עשרות מאמרים, ואין ספור ביקורות תיאטרון.

הספרות העברית, הדרמה, והתיאטרון היו בנפשו. לב עניינו היה ספרות ההשכלה, ולה הקדיש את לימודיו האקדמיים. הוא פרסם ספרים ומאמרים על סופרי ההשכלה ויצירותיהם, והיה בקיא גם בדרמה של התקופה. "הדרמה העברית והתיאטרון הישראלי אינם מתחילים בחנוך לוין", נהג לומר בלהט. מהספרות ומהדרמה של תקופת ההשכלה עבר לעסוק בעיקר בדרמה העברית בת זמננו. 

מחקר התיאטרון העברי הוא תחום צעיר יחסית, ופיינגולד הוא אחד מאלה שהניחו את אבני היסוד. ספריו ומאמריו הרבים הם קריאת חובה, וכמה ממחקריו פורצי דרך של ממש. ספרו "השואה בדרמה העברית" (הקיבוץ המאוחד, 1989) היה מחקר מחדש שהעז לראשונה לגעת בנושא הרגיש, ודן בדרמה ובתיאטרון גם בהקשר היסטורי, חברתי, ותרבותי.

פיינגולד לא קפא על שמריו. עדות להתפתחותו ולהרחבת ידיעותיו מגלה החלטתו לעדכן את ספרו על השואה בדרמה, ולהוציאו לאור במהדורה מורחבת ומעודכנת (הקיבוץ המאוחד, 2012).

אמנם פיינגולד נטה לספרות ולדרמה, אבל גם תיאטרון אהב מאוד. לחברו הקרוב ישראל גור (1982-1925), מייסד הארכיון והמוזיאון לתיאטרון (1973), כתב "אני באנגליה. רואה תיאטרון ומשתכר ולא מיין" (11.8.1981) [1]. פיינגולד היה מבקר תיאטרון פעיל. סקירותיו התפרסמו מראשית שנות השישים ואילך בעיתונות היומית ובכתבי עת. משפסקו התיאטרונים להזמינו הוא לא חדל לצפות בהצגות, הקים אתר אינטרנט, ופרסם בו את רשימותיו. הוא לא פסח על אף הצגה כמעט, גם לא של תיאטרוני השוליים, ובמחקריו התייחס לא רק אל המחזה, אלא גם אל הצגתו על הבמה. הוא קרא הכל, מחקר, ספרות, ומחזות, התעניין גם במחזות שלא ראו אור ולא הוצגו, ושילב אותם במחקריו.

אחת הבמות עמה שיתף פעולה שנים רבות היא במה, כתב עת לדרמה ולתיאטרון . "במה" נוסד על ידי "חוג הבימה" בשנת 1933, ולאחר פרסום 53 גיליונות, פסק לצאת לאור בשנת 1948. ישראל גור, מייסד הארכיון והמוזיאון לתיאטרון, החיה את כתב העת בשנת 1959, והיה עורכו עד יום מותו. מאמריו וסקירותיו של פיינגולד התפרסמו ברצף ובעקביות משנת 1963 עד שנת 2004 (עם הפסקות בשנות לימודיו לתואר השני והשלישי), והם היו מגוונים: מחקר וניתוח של מחזות עבריים מתקופות שונות, מאמרים על יוצרי תיאטרון בישראל ובעולם, דיון עומק בהצגות שהוצגו בתיאטרון הישראלי, סקירות של הצגות התיאטרון בישראל בכל עונה, והאור שזורה בחירת הרפרטואר על התרבות העברית ועל התיאטרון.

אפיינו את פיינגולד הגינות ויושר אישי ומקצועי, תכונות שבאו לידי ביטוי בולט בכתיבתו. גור תכנן גיליון מיוחד של "במה" לרגל ארבעים שנות פעילותו האמנותית של הבמאי והשחקן שמעון פינקל, ופנה לפיינגולד. במכתב ארוך מן הרגיל דחה פיינגולד את הבקשה:

"אכן עז חפצי לסייע לך בנידון. אולם חפץ זה לסייע לך בנידון מתנגש בחפץ אחר – להיות נאמן לעצמי. כידוע לך אני 'שייך' לתקופה אשר לא ידעה את שמעון. חוויותי הפינקליות אינן רבות […] לא נסתייע בידי בזמנו לראות. כל שכן שאני בור גמור באשר לביוגרפיה הפינקלית של שנות השלושים והארבעים. […] ושנית, יש לי גם טענות נגד פינקל. אני מעריך אותו כשחקן, שחקן מקצועי ראשון בתיאטרון של חובבים-גאונים (מסקין הוא הגאון אבל פינקל הוא בעל המקצוע!) [ההדגשות במקור] […] יש לפינקל מניירה מסוימת, חסרה לו משמעת-טקסטואלית, הוא נוטה לאינדיבידואליזם תיאטרלי, לחריגה ממשחק ומעבודה צוותיים. וכשכותבים רשימת הערכה יש להיות כנים ולא להשתפך רק במילים נאות, אינני מסוג נותני 'ההסכמות' ומאוהבי שמן הזית […] ובכתיבת רשימה כזאת צריך אני, בדרך זאת או אחרת, לעשות פשרות עם עצמי." (מכתב ללא תאריך)

נימוקיו של פיינגולד מלמדים על ההגינות הזאת, על יכולת הניתוח, על ידיעותיו, על דעתו המגובשת, וגם מסגירים כי לו חשב לנכון יכול היה לכתוב את הרשימה.

צניעותו לא הסגירה את עומק השכלתו ורוחב ידיעותיו. הוא לא התרברב, לא נתן לבן שיחו תחושת אי-נוחות אם הייתה בקיאותו פחותה משלו, ויותר מכל אהב את דו-השיח והפולמוס. כך כתב לו ישראל גור "דומה עלי שבשבוע שעבר, כשנסעתי באוטובוס מס' 5 ועברתי ברחוב דיזינגוף – ראיתיך מחלון האוטובוס משתרך עם קולגה ומתווכח עמו בלהט. האם זה כך – או שרק נדמה היה לי?" (22.3.1963).

פן לא מוכר של פיינגולד הוא הפן המוסיקלי. הוא שירת בתזמורת צה"ל וניגן במספר כלי נגינה. בתו, חגית דויטש, מספרת שהנחיל את אהבת המוסיקה לילדיו, וכי נהג לנגן לנכדיו במנדולינה וגם בחלילית. בקיאותו במוסיקה הוסיפה היבט בניתוח שניתח הצגות תיאטרון. אין זה מפתיע אפוא כי בראשית דרכו כתב פיינגולד דווקא על מוסיקה, והיה לו טור קבוע על רדיו וטלוויזיה בעיתון ידיעות אחרונות. כשם שדעותיו על תיאטרון היו נחרצות, כך גם על מוסיקה. הוא לא חסך שבטו מהמרוץ לתהילה והפסיחה על האיכות, שלא היו לטעמו. באחד מטוריו הוא הגיש למתחרים בפסטיבלי זמר רשימת הצעות כיצד לזכות במקום הראשון, הצעות החושפות לא רק בקיאות אלא גם ביקורת:

"אנו חיים בעידן הפסטיבלים […] שיא השיאים של הצלחתך צריך להיות מקום ראשון בפסטיבל כלשהו. […] ובכן, כלל ראשון: הפתיחה של הפזמון היא הקובעת. זהו הלם הכרחי, שבלעדיו אין סיכוי. הפתיחה צריכה להיות באמצעות מנגינה פשוטה, נדושה וקליטה, החוזרת במהלך הפזמון מקסימום פעמים. […] כלל שני: התזמור. הוא צריך להיות רעשני ככל האפשר. […] גם בלי מקהלה צריכים להיות תמיד הרבה תופים, הרבה חצוצרות, הרבה טרומבונים. אורגן חשמלי תמיד מוסיף. גם להקה של מיתרים טובה לעניין זה. […] זכור: כל הרעשים ביחד הוא שיא השיאים. […] כלל שלישי: הקהל. […] ככל שאתה מרבה להעסיק את עור התוף, כך אתה מרבה קולות. הכלל הרביעי הוא מובן מאליו ונובע ישירות מכלל ג: המילים. פעם האמינו בתמלילים ספרותיים, אבל אל תשמע לעצות אחיתופל של אינטלקטואלים, אלא קח את הכול כמו שהוא, ואז יהיה לך טוב."[2]

בראש ובראשונה היה פיינגולד איש חינוך. באוניברסיטה העברית למד גם לימודים לתעודת הוראה. עשרים שנה (1978-1958) לימד ספרות עברית בבית הספר התיכון עירוני ט בתל אביב, ולא פסק גם לאחר שהחל ללמד באוניברסיטה. בין תלמידיו יש הזוכרים עד היום את שיעוריו, את בחירתו העצמאית ביצירות ספרות, ובהוראתן בהתלהבות. באוניברסיטת תל אביב לימד פיינגולד משנת 1964 ועד פרישתו לגמלאות בבית הספר לחינוך, במסלול להכשרת מורים לספרות, ובחוג לספרות עברית. בבית הספר לחינוך מילא שורה של תפקידים בכירים, בהם ראש המגמה להוראת ספרות ומדעי הרוח, ראש המרכז להדרכה ולהשתלמות עובדי חינוך, והיה חבר בוועדה מקצועית מייעצת להוראת ספרות ולהוצאה לאור של ספרי לימוד. במחקריו הקדיש מקום נרחב לחינוך ולהוראה, ופרסם מאמרים וספרים על הוראת ספרות עברית ותיאטרון. מחקריו התמקדו בגישות ובשיטות של הוראת ספרות ודרמה, בתולדות ההוראה של הספרות ומדעי הרוח בחינוך העברי והישראלי, וכן בפן המעשי – עבודת המורה הלכה למעשה.

לצד עבודתו במשרה מלאה באוניברסיטת תל אביב הוא לימד ספרות ההשכלה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לספרות עברית (1984-1979), ואחר כך בחוג ללימודי התיאטרון (1989-1984) לימד דרמה ותיאטרון בדור המדינה, המחזה המקראי בדרמה העברית, וביקורת תיאטרון. פיינגולד לימד גם במכללת לוינסקי לחינוך, והיה מרצה אורח באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת בר-אילן.

לבתו זיכרון ילדות יפה – יום במקום העבודה של אבא, יום של בילויים. הם ישבו בחדרו, סעדו יחד, צעדו יחד לכיתה והיא התיישבה בין הסטודנטים. וכך היא מספרת על אביה "ראיתי אדם אחר. רק עלה לבמה והחל ללמד – אורו פניו. הוא נראה אחרת לחלוטין. הוא אהב מאוד ללמד".

חייו האישיים – היו אישיים. הוא לא סיפר, לא שיתף, לא ריכל. דבריו היו רק דברי תורה. לראשונה שמעתי ממנו דבר אישי בערוב ימיו כשמתה עליו לבנה אשתו. לבו נשבר, ונשבר הלב לשמוע.

הוא הוסיף לקרוא, לחקור, ולכתוב עד סמוך למותו. בעת אשפוזו בחודשי חייו האחרונים, רחוק מחדר עבודתו, מספריו וממחקריו, הביאה לו בתו חלילית. והוא חילל.

היכול להיות דימוי ארץ ישראלי יפה מזה? חוקר תרבות עברית ארץ ישראלית מחלל בחליל.

---

[1] כל המובאות, אלא אם צוין אחרת, הן ממכתבים השמורים בתיקו האישי של בן-עמי פיינגולד בארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור, ירושלים. האיות מותאם לנהוג היום.

[2] בן-עמי פיינגולד, "חמישה כללים לזכייה בתהילה", ידיעות אחרונות, 3.12.1971. האיות הותאם לנהוג היום.

ספריו של בן-עמי פיינגולד – פרי עטו ועריכה אקדמית (בסדר כרונולוגי)

מרדכי דוד ברנדשטטר, סיפורים, ההדיר וצירף מבוא והערות: בן-עמי פיינגולד (מוסד ביאליק, 1974)

ראובן אשר ברודס, שתי הקצוות, ההדיר וצירף מבוא והערות: בן-עמי פיינגולד (מוסד ביאליק, 1989)

הוראת הסיפור הקצר: פרקי מבוא והדרכה (רמות, 1989)

הוראת הספרות: פרקי מבוא והדרכה (רמות, 1989)

השואה בדרמה העברית (הקיבוץ המאוחד, 1989)

אד"ם הכהן לבנזון, אמת ואמונה: שיר חזיון בשלוש מערכות ובשנים-עשר חזיונות, ההדיר והוסיף מבוא והערות: בן-עמי פיינגולד (מוסד ביאליק, 1994)

ללמוד רחל: ניתוח ספרותי ומערכי שיעור לחטיבת הביניים ולחטיבה העליונה (רמות, 1996)

למה דרמה? חינוך ותיאטרון (איתאב, 1996)

הבלדה ודרכי הוראתה (מכון מופ"ת, 1998)

תש"ח בתיאטרון (הקיבוץ המאוחד, 2001)

מ'כלניות' ל'פונדק הרוחות': אלתרמן המחזאי (הקיבוץ המאוחד, 2009)

השואה בדרמה העברית: סוגיות, צורות, מגמות (2010-1946) (הקיבוץ המאוחד, 2012)

קראו גם:

בן עמי פיינגולד בלקסיקון הספרות העברית

בן עמי פיינגולד בויקיפדיה