כמה מרשמיו של העיתונאי הצעיר, והסופר החשוב לעתיד, המינגווי מתורכיה בשנות העשרים של המאה ה-20.
במחצית השניה של המאה התשע עשרה ניתן לאימפריה העותומנית הכינוי “האיש החולה של אירופה”, או האיש החולה על גדות הבוספורוס. חולשתה של האימפריה האסלאמית, אפשרה למעצמות אירופה להשתלט על מחוזותיה המערביים הרחוקים, אלג’יר, טוניסיה, ולאחר מכן על מצרים. אל נוכח השאיפות הלאומיות של תושבי האימפריה בבלקן אבדו לאימפריה העותומנית בוסניה, הרצגובינה, ובולגריה, והיא התכווצה מאוד. במהלך מלחמת העולם הראשונה השתלטו צרפת ואנגליה על ארץ ישראל, לבנון, וסוריה, והאימפריה חזרה לגבולות הארץ הביזנטית שהיתה בעבר באסיה הקטנה. אך רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, בתוך אי הסדר המדיני שהשתרר על אירופה, ניסתה גם השכנה הנוצרית, יוון, לסיים את חייו של השלטון העותומני האסלאמי שהחזיק בקונסטנטינופול, היא איסטנבול, מאז 1453. יוון רצתה להחזיר ולהפיח חיים בביזנטיון – האימפריה הרומית המזרחית, שהתקיימה אלף שנה, זו שבמקומה קמה האימפריה העותומנית. יוון ניסתה לתת לאיש החולה של אירופה את מכת החסד, ולכבוש את שטחי אסיה הקטנה, תורכיה, ולכונן בה שלטון נוצרי מחדש.
בין 1919 ל-1922 התחוללו מעשי איבה בין יוון לשרידי האימפריה העותמנית, כשהיוונים זוכים בתחילה לניצחונות רבים. כיבוש איזמיר, היא סמירנה, במאי 1919 על ידי צבאה, היווה נקודת שפל לעותמנים, שאחריה החלה מתארגנת התנועה הלאומית התורכית, שהובילה להתאוששות תחת מנהיגותו של כמאל פשה, שנודע ככמאל אטאטורק.
כתוצאה מההתארגנות המהירה של הרפובליקה התורכית החדשה, שהדיחה את הסולטן, נחלו היוונים תבוסות, ונסוגו מכל שטחי אסיה הקטנה. הצבא היווני שקרס הפקיר את תושביה היווניים של אסיה הקטנה, והם היו נתונים למעשי הטבח של הצבא הטורקי המתקדם וכובש מחדש את השטחים שהיוונים השתלטו עליהם מאז 1919. האוכלוסייה היוונית ניסתה לברוח ולהתפנות בעוד מועד, אך פליטים רבים לא הצליחו לעזוב. רובעי העיר סמירנה, בה התגוררו עשרות אלפי יוונים, ואליה הגיעו רבבות פליטים יוונים, הועלו באש, והבריחה מהעיר לוותה במעשי זוועה. גם כנקמה על מעשים שנעשו באוכלוסייה המוסלמית על ידי הצבא היווני.
לא היה די באניות הצי היווני כדי לפנות את כולם, ואניות הציים האנגלי והצרפתי שהיו בנמל סרבו לפנות את כל הפליטים.
בין העדים לאירועים האלו היה עיתונאי אמריקני צעיר בשם ארנסט המינגווי שסיקר את מלחמת תורכיה יוון.
ארנסט המינגווי עבד כעיתונאי עבור הטורונטו סטאר, ערך חלק מרשמיו בעת האירועים, ולאחר מכן פירסם אותם כקטעים ספרותיים.
תיאור קצר של המינגווי את שיירות הפליטים היווניים הנמלטת מאימת המלחמה
צלילי פעמוני הכנסיות נשמעו בגשם מחוץ לאנריאנפול [אדריאנופול היום אדירנה], על פני מישורים בוציים. הקרונות נדחסו לאורך שלושים מיילים בדרך קרגץ’. תאואי מים ושוורים השתרכו בבוץ מושכים עגלות. לא נראה קץ ולא התחלה לשיירה. רק קרונות עמוסי מיטלטלין. הגברים הזקנים והנשים הזקנות, ספוגי גשם, פסעו לצד הבהמות ממריצים אותן להמשיך ולמשוך בעול. מי המריצה [נהר המריצה, המריץ’, או אברוס] זרמו צהובים כמעט עד הגשר, וגמלים מתנודדים השתרכו במים.
פרשים יווניים רכבו לצד השיירה. נשים וילדים בעגלות דחוסים בין מזרונים, מראות, מכונות תפירה, צרורות. הייתה שם אישה עם תינוק ונערה צעירה מכוסה בשמיכה ובוכה. תחושת אימה מחליאה עלתה מהמראה. הגשם לא פסק לרדת כל זמן הפינוי.
פינוי סמירנה
המינגווי מביא רשמים מקוטעים של קצין צי אנגלי מהאירועים של פינוי פליטי סמירנה היוונים לאחר מפלת הצבא היווני ב-1922. לא תמיד הדברים ברורים, אך הזוועות עולות מתוך התיאור המסופר בחדגוניות:
הדבר המוזר היה, כך אמר, הוא האופן בו הם צרחו כל לילה בחצות. אני לא יודע למה הם צרחו בדיוק באותו תזמון. אנחנו היינו כולנו באוניות בנמל והם כולם התרכזו על המזח, ובחצות הם התחילו לצרוח. נהגנו לכוון את הזרקור לכיוונם כדי להשתיק אותם. זה תמיד עבד. היינו מעבירים את אלומת הזרקור מעלה ומטה עליהם פעמיים או שלוש והם הפסיקו לצרוח.
פעם אחת הייתי הקצין התורן במזח, וקצין טורקי ניגש אליי בזעם נורא בטענה שאחד המלחים שלנו פגע בו, העליב אותו. אז הבטחתי לו שהבחור יישלח לספינה וייענש במלוא חומרת הדין. ביקשתי ממנו שיצביע עליו. אז הוא הצביע כלפי הטען של התותחן, הבחור שהיה הכי פחות בוטה בספינה. הטורקי המשיך ואמר שהמלח ההוא היה מאוד מפחיד והעליב אותו שוב ושוב. איתי הוא שוחח באמצעות מתורגמן. לא יכולתי לדמיין לעצמי איך חברו של התותחן יודע מספיק טורקית כדי להעליב את הקצין.
קראתי אלי את המלח ונזפתי בו “בכל מקרה לא היית צריך לדבר עם קצינים טורקים”.
“לא דיברתי עם אף אחד מהם, אדוני. אני די בטוח בזה”. השבתי לו “בכל זאת כדאי שתחזור לספינה ולא תרד לרציף שוב למשך שארית היום.” ואז אמרתי לטורקי שהאיש נשלח לספינה ויטופל בחומרה רבה. הו, בקפדנות רבה. נראה שהוא הסתפק בכך. נעשינו ממש חברים טובים.
הגרוע ביותר, הוא אמר, היו הנשים עם התינוקות המתים. לא הצלחת לגרום לנשים לוותר על התינוקות המתים שלהן. הן החזיקו בחיקן תינוקות מתים במשך שישה ימים. לא הסכימו למסור אותם. לא היה שום דבר שיכולת לעשות בקשר לזה. לבסוף הייתי צריך לקחת אותם מהן. ואז, היה אירוע יוצא דופן ביותר. סיפרתי על כך לרופא והוא אמר שאני משקר. היינו צריכים לפנות את המתים מהמזח, וביניהם היתה אישה זקנה ששכבה על ערימת פסולת. ואז הם קראו לי “אתה רוצה להסתכל עליה, אדוני?”. אז הסתכלתי עליה, ובדיוק אז היא מתה והתקשתה והפכה נוקשה לחלוטין. רגליה הזדקרו בנוקשות כלפי מעלה וגם מהמותניים ומעלה היא הייתה די נוקשה. בדיוק כפי שהייתה אמורה להיות אם היתה מתה במשך הלילה. היא הייתה די מתה ונוקשה לחלוטין. סיפרתי על כך לברנש מחיל הרפואה והוא אמר לי שזה בלתי אפשרי. המון רב היה שם על המזח, וזה בכלל לא כמו שקורה ברעידות אדמה או אסונות מהסוג הזה, כי הם לא ידעו מה לצפות מהטורקים. הם אף פעם לא ידעו מה הטורקי הזקן יעשה. אתה זוכר שהם הורו לנו לא לבוא לפנות יותר פליטים? הרוח נשבה מולנו בחוזקה כשהגענו באותו בוקר. היו להם די סוללות כדי להפגיז אותנו ולמחות אותנו מעל פני המים. עמדנו להיכנס לנמל, להתייצב לאורך המזח, להטיל עוגנים מהחרטום והירכתיים, ואז להפגיז את הרובע הטורקי של העיר. הם היו יכולים לרסק אותנו במים אבל אנחנו יכולנו להגיב ולשלוח את הרובע הטורקי לגיהינום. הם ירו רק כמה מטעני סרק לעברנו כשנכנסנו לנמל.
כמאל הגיע לעיר, ופיטר את המפקד הטורקי האחראי בעילה של חריגה מסמכות או משהו כזה. הוא התעלה קצת על עצמו. זה היה יכול להתפתח למהומת אלוהים. אתה זוכר את הנמל. הרבה חפצים נחמדים צפו שם על פני המים. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שזה השפיע עלי וחלמתי על דברים צפים.
לא היה לאף אחד עניין בנשים שכרעו ללדת. שלא כמו אלה שהחזיקו בתינוקות המתים, הן הסתדרו. מפתיע כמה מעטים מהן מתו בשעת הלידה. אתה פשוט כיסית אותן במשהו ונתת להן ללדת שם. הן תמיד היו בוחרות את הפינה האפלה ביותר כשכרעו ללדת. לאף אחת מהן לא היה אכפת ברגע שהן עזבו את המזח. היוונים היו נחמדים אף הם. כשהם התפנו היו להם את כל חיות המטען אותם לא יכלו להביא איתם על הספינות, אז הם פשוט שברו את רגליהן הקדמיות, ודחפו אותן לתוך המים הרדודים. כל הפרדות האלה עם הגפיים המרוסקות שלהן דחפו עצמם במים הרדודים. זה היה מראה משעשע, על דיברתי ממש מראה משעשע…
ההוצאה להורג
המינגווי מתאר את הוצאתם להורג של שישה חברי קבינט יווני באתונה ב-1922, שנמצאו על ידי הממשלה המהפכנית אחראים לתבוסת צבא יוון. האירוע המתואר על ידי המינגווי אינו דוקומנטרי, והוא התאים את תיאור האירוע למטרותיו הספרותיות:
בשש וחצי בבוקר הם הוציאו להורג את ששת שרי הקבינט אל מול חומת בית החולים.
שלוליות מים ניקוו בחצר. על ריצוף החצר נחו עלים רטובים מתים. הגשם נִתַּךְ בחוזקה. כל תריסי בית החולים הוגפו, מוסמרו. אחד השרים היה חולה בטיפוס. שני חיילים נשאו אותו במורד המדרגות והחוצה אל הגשם. הם ניסו לייצב אותו נוכח החומה אבל הוא התיישב בשלולית מי הגשם.
החמישה האחרים עמדו ללא הגה אל מול החומה. לבסוף, הקצין אמר לחיילים שאין טעם לנסות להעמיד אותו. כשהם ירו את המטח הראשון הוא ישב במים ראשו רכון על ברכיו.
השליח
המלך היווני נאלץ לוותר על כסאו כתוצאה מההפיכה הצבאית לאחר כישלון יוון במלחמה עם הטורקים, ולצאת לגלות לאיטליה.
המלך עבד בגינה. נראה היה ששמח מאוד לראות אותי. פסענו דרך הגינה. “זו המלכה”, הוא אמר. היא עסקה בגיזום שיח ורדים. “מה שלומך”, היא אמרה. התיישבנו אל השולחן בצלו של עץ גדול והמלך הזמין וויסקי וסודה. “לכל הפחות יש לנו וויסקי טוב”, הוא אמר. “הוועדה המהפכנית”, הוא אמר לי, “לא מאפשרת לי לצאת מגבולות הארמון”. “פלסטירס [ממנהיגי ההפיכה הצבאית] הוא אדם טוב מאוד, לדעתי”, הוא אמר, “אבל איש מפחיד להחריד. אני חושב שהוא עשה את הדבר הנכון למרות שירה בבחורים ההם. אם קרנסקי [מנהיג המנשביקים שתפסו את השלטון ברוסיה במהפכת פברואר 1917 ונדחק על ידי הבולשביקים בהנהגתו של לנין מאוחר יותר באותה שנה] היה יורה בכמה אנשים, הדברים היו יכולים להתפתח בצורה אחרת לחלוטין. כמובן שהחוכמה בפרשיות מסוג זה היא לא להיירות בעצמך!”. שררה מין עליצות, שוחחנו הרבה זמן. בסופו של יום כמו כל היוונים גם הוא רצה להגר לאמריקה.
קראו גם:
