ס.יזהר. ציור עטיפת הספר “סיפור חרבת חזעה” סדרת “עם הספר”

“תסתכלי, יש פה עכשיו תנועה של עץ, תנועה לפי תומה. יש רוח בחוץ, קצת סתיו. תסתכלי איזו תנועה יש לו. הוא בוחן, מתרומם. זה לא מפני שהחלטתי להביט על העץ, אלא מפני שהוא ישנו והוא קורא לי.”  ס. יזהר בשיחה עם הכותבת.

בשלהי קיץ 1999 פגשתי את ס. יזהר בחדר המורים בסמינר לוינסקי, שם לימדנו שנינו באותה שנה. התבוננתי באיש שניגש לתא האישי שלו, פותח, ומעיין בניירותיו, כמעשה של מה בכך. עבורי היה זה רגע מחשמל, שבו אני מתבוננת ביוצר שבעולמו שקועה אני עד מאד, שעולמי הפנימי מוצף במילותיו המכשפות. כל מעייני היו נתונים באותה עת לעבודת מחקר שיש בה ניסיון לבחון הקבלות בין יצירתו לבין יצירתה של וירג’יניה וולף. עקבתי שם אז בחדר המורים אחר תנועותיו המעטות משך דקות ספורות שנראו לי כנצח. היכן טמונה אש החיים שלו, שאני שואבת מאורה, שאלתי עצמי, ומייחלת להתקרב לבעירה הזו, ולו לרגעים. קרבתי אליו, הצגתי את עצמי, ובדחילו ורחימו שאלתי אם אוכל להיפגש ולשוחח אתו על מחשבות, שאלות, והשגות המעסיקות אותי במהלך הכנות לכתיבת המחקר הנ”ל. במאור פנים מלא, הזמין אותי מיד יזהר לבקרו בביתו במישר. קיימתי איתו שם פגישות מאלפות. פגשתי אדם בן 87 שכולו להט וחיות, שכל הווייתו כמיהה לקריאת החיים שאינה פוסקת.

יזהר הוא “המרחיב הגדול” – של השפה, של ההתבוננות בכל פיסת ארץ בה הוא נמצא עם דמויותיו, בחוויית האדם הנוכח במרחבי האינסוף, מול שמים שתמיד “יש עוד הרבה יותר שמים מהם והלאה”. גדוּלת יצירתו היא בכתיבת החוויה הגדולה הזו – לא על אודותיה אלא את החוויה עצמה,, את מסע האדם המשתוקק להיות במעגל הרחב ביותר של זמן ומרחב, של היות “בין הגדולים מכולם”, בניסוחו של יזהר.

שיחתנו החלה בשאלה על העילה לכתיבת היצירה “ימי צקלג”. לדבריו, מעבר לחשיבות ההיסטורית של  הלחימה בה הוא השתתף, הוא, כלשונו, “היה זקוק למשהו קונקרטי, אמיתי כעוגן כחומר, כדי שיהיה משהו לדמיון לפרוץ ממנו. שיהיה אפשר ללכת ממנו…היפה הוא לקחת את הדבר האמיתי ולתת לו הזדמנות לשיר. לשיר זה מעבר למוסכם, מעבר לקו הנגמר, מעבר לנקודה. כל הזמן, מה שיש במציאות נגמר אצלי בפסיק, ואני ממשיך את המשפט, לא בנקודה”.

עטיפות ספרים של ס.יזהר

יזהר מכוון אל “גבהות העומק” (צלהבים, עמ’ 164). מחיפוש המקור הפנימי של העולם המכיל-כל, הפְּרֶמִיָה מַטֶרִיַה שהעסיקה רבים לפניו בכל תחומי הדעת – “וכאילו יודעים פתאום מהו עצם גלעינו של עולם, ומהו האושר לדעת את הגלעין”. הן של חייו שלו – “המקום הראשון.. ושם היה התחלת הכל, לפני כל מה שבא אחר כך”, ועד פריצה אל מרחב היקום לעבר חוויה טרנסצנדנטית. זוהי כמיהה בוערת שמוצאת את ביטויה בקרשנדו במשפט האחרון ברומן, עם תום הקרב “הרחק הגבה, אין קץ שמה, מעבר כל יכולת, נפתחה, סוף סוף התכלת השלמה, הקלה, הלא נפגמת כלום, והיתה קוראת אליך, עד כי נשתאגו קרביך אליה”. יזהר העיד שזה היה תחילה המשפט הראשון ב”ימי צקלג”, והוא ידע שלשם הוא יכוון את כל המסע הגדול. מסע אל חוויה קוסמית, אקסטטית – “להרגיש בשלמות. להיות. חליל אחד בתוך התזמורת.” אין זה מסע של היבלעות אלא פריצה מעבר לקיום האנושי הסופי, המצומצם בגבולות “האני” הסגור בעצמו, המוכר, הגלוי.

“בטבע, את מבינה … שם החוקים נפתחים מהתחלה, מבראשית. זה עוזר לדעת שיש גדוּלה בעולם”, אמר לי בשיחתנו, “השימוש הוא בפלטה יותר רחבה של צבעים. זו לא בריחה. האדם חי אז בשטח יותר גדול. זהו חיפוש של האינסוף, זו וריאציה לתחושה מיסטית שיש לה צבע רליגיוזי. אתה בכוננות תמידית מקסימלית, לא כתזה פילוסופית אלא כחוויה – חוויה שאדם רואה ומגיב: נמלה ההולכת למטה ועננים שעולים בשמים; יש בכך גדולה של דבר אחד, ראיה של דבר אחד – לא בנפרד. ההיווכחות, הנוכחות, ההמצאות בתוך הדבר הגדול, בחוקים שלו, בחופש שלו, בגדול שלו.”

תחושת האדם היזהרי היא זו של מרחבי אינסוף הנפש האנושית. היא נפעמת וזועקת “אח, כמה יש עוד לשמוע ולשמוע, כמה עולמות של יופי יש. עולמות אלוהיים. לי זה פותח את השמים, כמו למאמין בהתפללו לאלוהים. התוודה עמיחי מכל לבו.” (ימי צקלג, עמ’ 95)

עטיפת “ימי צקלג” מאת ס.יזהר

משפטי המוטו לכל אחד משני הכרכים של “ימי צקלג”, כמו מבנים את כיוון מסעו:

“הו, השתער למקום שם יש מרחב למדי ואויר למדי סוף סוף !”, של ו. וויטמן.

“…שיהא כוכב, ויהי מה! \ יִשׁבַע –\ לא יוכל לשאת את ייסורי האין-כוכב!”, של ו. מאיאקובסקי.

אלה הן קריאות פנימיות אל מרחבי העולם כאל מעמקי הנפש.

כיסופים אלה אינם דומים לכיסופיו של האדם הדתי אל מושא ידוע, הוא האל, אלא זהו הצימאון הפנימי של אדם. “משהו לא רווה. צמא עולמית. ממתין לבוא משהו או למישהו […] דבר אמת” (ימי צקלג, (עמ’ 464), מהרהר קובי החייל ב”ימי צקלג”, ויזהר עצמו ניסח זאת כך בשיחה עמי “מהות החיים היא לחפש ולחפש ולמצוא, לחפש הלאה ולא למצוא: אולי זה, אולי זה; ולהישאר בצמא בלתי מרווה”.

כבר בסיפורו המוקדם “אפרים חוזר לאספסת”, שנכתב בהיותו צעיר בן 23, נמצא גיבורו אפרים מהרהר לשמע דברי החברים באסיפת הקיבוץ: “מדוע אין אלה נפשם יוצאת מגעגועים אל אחרת, ולא דל ולא קטן נראה בעיניהם מה שיש עמם?…” אין אלה געגועים במובן השגרתי, אלא הם געגועים רוחניים, מטאפיזיים, שאין להם הסבר, שֵם, ויעד “מתגעגעים לאחרת, חולמים הרבה יותר”. “הפתוח”, ה”אחרת”, הן שתי מילים החוזרות ונשנות, שבות ומהדהדות כמוטיב בכל יצירותיו. זהו מאבק, כמעט מרד, במציאות כפי שהיא, כפי שהיא מוכתבת לנו מעצם טבענו האנושי ומתכתיבי החברה, מאירועי השעה.

[בתמונה: רשיון האופנוע של יזהר סמילַנסקי ז”ל משנת 1941. מתוך: ארכיון ס. יזהר, הספרייה הלאומית.

הדמויות המרכזיות בסיפורי המלחמה של יזהר מצויות בכאוס של מציאות חיצונית – מלחמה, חשכה, אובדן, שכול – ומתחבטות בנפתולי נפש ובשטפי תודעה מתרוצצים אנה ואנה. עוצמת האתוס הציוני לא חסכה קשיים, משברים פיזיים-קיומיים ואידיאולוגיים – “חיי אדם רגיל יקרים יותר מכל האידיאולוגיות הכי מפוצצות שיש בעולם” אמר בשיחתנו – אך הדמויות זועקות, ולו לרגע, ולו בהתבוננות, לפרוץ את המציאות שלתוכה נוצקו. לעתים, דווקא מתוך תהומות ומצוקות, מהבהבים כיסופים אל מה שמעבר. תאוות החיים מתעצמת על סף התהום, בנוכחות המוות, לא פחות מאשר הייאוש והחרדה. “וחבל שחיים ככה רק לאור המוות…שאחרת לא באים עד רגלי הר-האלוהים” (ימי צקלג, עמ’ 142).

ההווה ו”הרגע” נמצאים בלב ליבה של יצירתו. אין אלו “רגעים” של  מרוץ חיים תזזיתי, של התרוצצות במרחב ובזמן, אלא רגעים של נוכחות מועצמת, של תחושת התמלאות, של אחדות ובהירות הנחרטות לאורך זמן:

“מרגיש כולי את הרגע הזה, נכון. ואני משלים. לא מחוץ ולא מנגד. אלא יחד עם…אני חי את הרגע הזה. לא את הסוער, לא את צלוף האש, לא את המתפוצץ… של אמת פשוטה ולא יהירה, שריח עפר לה. רגע רחב ידיים, נקי מכל קטנות. ואם רק אאזור כוח, ואם לא אתרגש מדי ולא אקלקל, יהיה זה הרגע, הכאילו סתמי-מקרי, הרגע הזה העמוק, רגע חסד, אם אדע להיותו כראוי – יהיה פתאום אני משובץ בעולם, קבוע בו, בענק, נמצא בו בלתי נפרד.”

רגעים אלה הם הניצוצות שבתוך החיים עצמם, בלשון החסידות. כשקובי, ב”ימי צקלג”, המשורר באיבו, מבקש לחוות רגע של התגלות, הוא מוצא אותו בתמונת איש אוכל פת בחלב לאור מנורה, לאחר יום עמל. 

בתפר הדרמטי של טלטלות בין התהומות לבין בעירת החיים עולות גם השאלות הגדולות. הצבר היזהרי שואל שאלות שלא נס ליחן, וחלקן אל-זמניות: שאלות יסוד על משמעות החיים; על ייעוד בחיים; על טעם חיים; על רלוונטיות החינוך במצבי גבול; על הכורח להאמין במשהו (“בערך הדברים. בחיים. במלוא היפה שבחיים. אם יש בהם יפה…”); וכמובן, שאלות על המלחמה – על העיוורון וגם על הכורח הנורא “הו, שונא שמוכרחים להרוג כדי לחיות. שמגיעים לכך. שאין דרך להצלת הנפש אלא בהרג נפש. שונא שזו הברירה”.

המסע הפנימי אינו נעצר בכיסופים. הוא ימשיך אל השתהות הכרחית כדי לחוות, להיות בנוכחות מלאה, בהתעוררות הנפש. ההשתהות מאפשרת לגיבורי יזהר התבוננות שבין אדם לבין עצמו. ההתבוננויות המרובות ביצירה אל העולם החיצוני בשפתו העשירה של יזהר אינן מכוונות לעצם התיאור “הפניית מבט היא גם מעשה… חיים בלי זה הם חיים נטולי ערך לא פחות מאשר נטולי בני אדם”, אמר בשיחתנו. התבוננות טומנת בחובה תובנה, הבנה, ופניה אל העולם הפנימי “רק תשימי לב, אמר לי, שהדברים האלה בחוץ אינם המטרה אלא האמצעי, אחרת הם נהפכים לאלילים.” כל המהלך יכול להוביל עד רגעים שדבר מה יבקע, אם תרצו- רגע של “התגלות”, או של פליאה. של חיוּת אדירה, כביצירתו של קאמי שקרא לעצמו ב”שיבה לטיפזה”:

 Yes, I am present!

הקריאה ביצירתו של יזהר מחזירה לנו את האחריות והאקטיביות של הנפש.

“שמת לב שאנשים כבר כמעט לא מתבוננים בשמים”, אמר לי, “אותי מעניין מה קורה בשמים. אני כל הזמן הולך לראות מה קורה בשמים. יש בני אדם ששוכחים שיש שמים. אין לי טענות אליהם. אבל בשבילי זה צורך. אני לא יכול לכתוב במקום שלא רואים כלום בחוץ.”

אין זו בריחה מ”האדמה”. ליצירת יזהר אין אח ורע בספרות העברית בשפת החוויה של האדם הנטוע בנוף – בהתבוננות וב”דיאלוג”. אלא שאנו הפכנו “אדמתיים” מדי (בלשונו של א. נוימן) – ארציים וחומרניים, שוכחים ומזניחים רבדים נוספים של הקיום. ס. יזהר כמה בכל נפשו ובכל מאודו לחיבור בין המעמקים לגבהים. זו הקריאה הגדולה שנשאה אותו בחייו וביצירתו.

כשהפנה ס. יזהר את מבטי אל העץ, אל התנועה שבחוץ, המציתה התעוררות וקריאה פנימית אל החיים, אמר לי  “יש מי שעובר את החיים ולא קראו לו”. וביני לביני הרהרתי: “אליך קראו” .

 

המחקר והדיאלוגים עם ס. יזהר פורסמו בספר: “מסע אל חוויית הרגע בחיי היומיום וביצירתם של וירג’יניה וולף וס. יזהר”, הוצאת רסלינג, 2013)

ספרה של מירי גלעד ״מסע אל חוויית הרגע בחיי היומיום וביצירתם של וירג׳יניה וולף וס.יזהר״

קראו עוד על ס.יזהר ומיצירתו ביקום תרבות:

“האילו של החס וחלילה” -מאמר של ס.יזהר על חלופות בהיסטוריה הישראלית

האפוס של ס.יזהר – יובל גלעד על ימי צקלג

“אצל הים” – יצירה בימתית על פי סיפורי ס.יזהר

קראו גם:

ס. יזהר בויקיפדיה

ס.יזהר בלקסיקון הסופרים העבריים

ס.יזהר בלקסיקון הקשרים

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע-עשרה − 6 =