“סיפור קצר מאוד” נכלל בקובץ סיפוריו הראשון של המינגוויי משנת 1925, “בזמננו” (In our time), שנכתב בפרץ יצירה בעת שהתגורר ב-1924 בפריז. אפשר לזהות בסיפור הקצר הזה את הרקע האוטוביוגראפי של הסופר לעתיד, שנפצע בחזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה, ואת האשפוז הארוך שלו שם שכלל קשר רומנטי עם אחות. הסיפור הוא שרטוט ראשוני לרומן הגדול שנכתב שנים לאחר מכן, “הקץ לנשק”. הסגנון הרזה של הסיפור מאפיין את הפרוזה של המינגוויי, הנותן לקורא מרחב להשלים את החסר. בסגנון החֶסֶר שלו, המטעה את הקורא בפשטות הבעה, במשפטים קצרים, גלום סיפור אהבה נכזבת המבשר את “לידתו” של אחד מהיוצרים האמריקאים הגדולים של המאה העשרים.
אבי גולדברג
סיפור קצר מאוד
בערב חם בפדובה הם נשאו אותו אל הגג, והוא יכול היה להביט על גגות העיר ולראות סיסים אפורים ששייטו בשמיים. לאחר זמן מה ירדה אפלה והפנסים הודלקו. האחרים ירדו ולקחו עמם את הבקבוקים.
הוא ולוז יכולים היו לשמוע אותם למטה על המרפסת. לוז ישבה על המיטה. היא הייתה קרירה ורעננה בלילה החם. לוז עבדה במשמרת הלילה במשך שלושה חודשים. הם שמחו להתיר לה לעבוד כך. כשהביאו אותו לחדר הניתוחים הייתה זו היא שהכינה אותו לקראת הניתוח, והייתה להם בדיחה אודות חבר או חוקן. כשהוא הורדם הוא חשק עצמו בחוזקה כדי שלא לפלוט שטויות תחת השפעתו הפטפטנית של חומר ההרדמה. אחרי שחזר להלך, נעזר בקביים, היה מודד לעצמו את החום כדי שלוז לא תצטרך לצאת מהמיטה. היו רק חולים מעטים במחלקה, וכולם ידעו על כך. כולם חיבבו את לוז. כשהוא חזר לאורך המסדרונות למיטתו הוא המשיך לחשוב על לוז. לפני שהוא שב לחזית הם נכנסו לקתדרלה והתפללו.
בפנים היה מעומעם ושקט, ואנשים אחרים התפללו. הם רצו להינשא, אך לא היה בידם די זמן כדי להכריז על הנישואין כנדרש, ולשניהם לא היו תעודות לידה. הם הרגישו כאילו הם זוג נשוי, אבל הם רצו שכולם ידעו על כך, ורצו לבוא בברית נישואין, כדי שהקשר ביניהם לא יאבד. לוז כתבה לו מכתבים רבים, שאותם לא קיבל אלא לאחר שביתת הנשק. חמישה עשר מהם הגיעו לחזית צרורים יחדיו, והוא מיין אותם על פי התאריכים, וקרא את כולם מיד וברצף. בכל המכתבים סיפרה על בית החולים, עד כמה היא כמהה אליו, עד כמה חסרונו היה בלתי נסבל עבורה, וכמה נורא היה בלילה כשהשתוקקה אליו. אחרי שביתת הנשק הם הסכימו שהוא צריך לשוב הביתה כדי למצוא מקום עבודה כדי שהם יוכלו להתחתן. לוז לא הייתה אמורה לשוב הביתה אלא לאחר שתימצא לו עבודה מכניסה והוא יוכל לבוא לניו יורק לפגוש אותה.
הייתה ביניהם הבנה שהוא לא ישתה יותר, והוא גם לא רצה לפגוש את חבריו, או אף אחד אחר בארה”ב. כל שרצה היה לחזור כדי למצוא עבודה ולהתחתן. ברכבת מפדובה למילאנו הם התקוטטו על כך שהיא לא מוכנה לחזור הביתה יחד אתו. כשהגיעה העת לבסוף להיפרד, בתחנה במילאנו, הם התנשקו לשלום, אך בזה לא הסתיימה המריבה. עלתה בו תחושת קבס על כך שנפרדו בצורה שנפרדו. הוא הפליג לאמריקה באוניה מגנואה. לוז שבה לפורדנונה כדי לפתוח בית חולים חדש. היא הייתה בודדה, והיה גשום שם, וגדוד של הארדיטי האיטלקי*( *ארדיטי, “הנועזים”, יחידת עילית של הצבא האיטלקי במלחמת העולם הראשונה) השתכן בעיר. היא חיה בעיירה הבוצית הגשומה בחורף, ורב-סרן מהגדוד תינה עמה אהבים. היא מעולם לא הכירה איטלקים לפני כן, ולבסוף כתבה לארצות הברית שהרומן שלהם היה רק אהבה של נער ונערה. היא מצטערת, והיא יודעת שהוא כנראה לא יהיה מסוגל להבין זאת, אך אולי יום אחד יסלח לה על כך, ויודה לה, והיא מצפה, באופן בלתי צפוי, להתחתן באביב, בוודאות.
היא אהבה אותו כתמיד, אבל היא הבינה עכשיו שזו הייתה רק אהבת נעורים בין בחור ובחורה. היא איחלה לו שתהיה לו קריירה נהדרת, והאמינה בו לחלוטין. היא ידעה שזה יהיה רק לטובה. רב הסרן מגדוד הקומנדו לא נשא אותה לאישה באביב, או בכל זמן אחר. לוז מעולם לא קיבלה תשובה למכתב ששיגרה אליו לשיקגו. זמן קצר לאחר מכן הוא נדבק בזיבה מזבנית שעבדה בחנות כלבו ברובע העסקים בשיקגו בעת שנסעו במונית דרך לינקולן פארק.