לפניכם מאמר שהופיע באנתולוגיה מיוחדת בעריכת אלי יונה לציון מלאת 300 שנים להולדתו של החכם הידוע הגאון מוילנה. דוד סינגר בוחן את הרעיונות המשיחיים המיוחדים של החכם הגאון מוילנה, ומראה שעמדה מאחוריהם תוכנית מיוחדת במינה, תוכנית שתימשך מאות שנים.

המערכת

ציור של הגאון מוילנה מאת דן אלבו באדיבות דן אלבו

מאמר זה מבקש לסקור את המגמות המשיחיות בעם היהודי לאורך הדורות, תוך התמקדות בתפיסותיו המשיחיות של הגאון מוילנה. לגאון מוילנה היתה תפיסה משיחית ייחודית כפי שנראה להלן.

מיהו המשיח?

קל, כולם יודעים – המשיח הוא “סופרמן” שיגיע על חמור לבן, יביס את הגויים, יכנס את נידחי ישראל, יבנה את בית המקדש, וישליט את שלטון אלוהים בעולם לתקופה אינסופית של שלום ושלווה שבו “וחי זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ”.

אבל האמת היא שהמשיח הזה, שפועל באופן ניסי, איננו מובן מאליו, ויש תפיסות שונות הנוגעות לתפקיד המשיח בעולם. כיום התפיסה השלטת היא זו שפירטתי לעיל, בעיקר בהשפעת הקבלה שהתפתחה מאוד בחמש־מאות השנים האחרונות, במידה רבה בעקבות שניים: רבי יצחק בן שלמה לוריא, המוכר יותר בכינויו האר”י, ורבי אליהו בן שלמה זלמן, שגם הוא מוכר יותר בכינויו הגאון מוילנה. זוהי כמובן תמונה פשטנית מאוד של התפיסות המשיחיות שלהם וכפי שנראה בהמשך, לחלוטין לא מדויקת.

אם נלך עוד אחורה, למאה ה־13 שבו חי הרמב”ם (רבי משה בן מימון) נראה שהמשיח שלו הוא משהו אחר לגמרי – המשיח של הרמב”ם הוא פשוט שליט ומצביא בצורה הכי “ארצית” שניתן לדמיין. הנה מה שהוא אומר עליו בהלכות מלכים פרק יג, הלכה ג:

“ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחייה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונו, כיוון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת… ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה`, הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו.”

הגישה של הרמב”ם פשוטה. המעבר ממצב של עולם כמנהגו נוהג לימות המשיח הוא מיידי ובא לידי ביטוי בפעולותיו של אדם יחיד. פעולותיו הן ארציות: הוא כורת בריתות, מגייס גייסות, נלחם, מנצח או מפסיד, רק בדיעבד נדע אם היה באמת המשיח. אין להבין מכאן שאין יד אלוהים בדבר, אבל יד אלוהים מתגלה רק בדיעבד לאחר שהמצביא הצליח או לא הצליח. אם הוא יצליח לבצע את כל משימות גאולת העם, יתברר כי הוא אכן המשיח, ואם יכשל, כפי שנכשל לבסוף בר כוכבא, המסקנה תהיה שהוא לא היה המשיח.

כפי שנראה בהמשך, לגאון מוילנה היתה גישה יותר מורכבת ומיסטית, ויתכן שהוא אף דגל באמצעים מעשיים, מעין קבלה מעשית, ש”יעזרו” לקרב את המשיח.

מלבד הקבלה, שהרמב”ם לא נחשף אליה, שכן נפטר טרם יציאתה לאור על ידי משה די ליאון, ומן הסתם לאור עוינותו הבסיסית למיסטיקה הוא לא היה מקבל אותה גם לו היה נחשף, האם ניתן להצביע על שורש נוסף להבדלי הגישה בין הרמב”ם והגאון מוילנה?

 על פניו נראה שיש שורש כזה. בסוגיה התלמודית בסנהדרין בדף צ”ט יש לנו מחלוקת אמוראים אלו שינויים יהיו בימות המשיח:

“אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא ‘עין לא ראתה אלקים זולתך’, ופליגא דשמואל דאמר, אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד.”

לדעת רבי יוחנן, אמורא מראשית הדור השני של תקופת האמוראים (המאה השלישית), כל הנבואות שהנביאים התנבאו – “וכיתתו חרבותם לאיתים…”, “וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ”, וכן נבואות רבות אחרות, עוסקות כולן בימות המשיח, כלומר, ימות המשיח יתאפיינו בניסים גלויים של שינוי סדרי הטבע. לעומתו שמואל, אמורא מהדור הראשון (אמצע-סוף המאה השניה), טוען שההבדל היחיד בין ימות המשיח לימי הגלות זו העצמאות המדינית של עם ישראל (לכאורה, על פי שיטתו של שמואל אנו חיים היום בימות המשיח).

אך עולות מאליהן שתי שאלות:

האחת, מה הקשר בין ימות המשיח למשיח, במילים אחרות, באיזה שלב בימות המשיח אמור להגיע המשיח? בהתחלה? באמצע? ואולי בסוף?

 והשניה, גם אם נקבל את דברי רבי יוחנן ואכן הנביאים התנבאו על ימות המשיח שיתאפיינו ב”מתקפה” ניסית שלא כדרך הטבע – היכן אנו מוצאים בדבריהם איזושהי התייחסות לדמות ה”סופרמנית” של יחיד שפועל כאותו משיח שאמור לגאול את ישראל מיד אוייביהם ולהביא את העולם לעידן אחר?

המקומות המובהקים בהם הנביאים הזכירו דמות אנושית אשר תושיע את עם ישראל הם בספר ישעיהו (הראשון) בירמיהו, וביחזקאל. בכל המקומות הללו הגואל אמור להיות נצר לבית דוד, כך למשל בישעיהו י”א כתוב “וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי […] וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה’, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה […] וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים […] וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע […] וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ […] וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים,   אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ, וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד.”

גם ירמיהו (פרק ל”ג) מתייחס לגאולה בהקשר של מושיע מבית דוד “בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא, אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע  יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח.”

 ביחזקאל (פרק ל”ז) “וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד. וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד, בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם, וּבְכֹל, פִּשְׁעֵיהֶם; וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם, מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים. כד וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם; וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם, וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם.”

בספר זכריה אנו מוצאים רמז למקור האגדה על המשיח שיגיע רוכב על חמור (לבן?) “גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם! הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת. וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם, וְסוּס מִירוּשָׁלִַם, וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה, וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם; וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם, וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ.”

יש לשים לב שבכל המקומות הללו לא מצוין התואר “משיח”, היכן אם כן מוזכר במקרא התואר “משיח” ובאיזה הקשר?

ראשית ראוי לציין שהתואר “משיח” יסודו מהשורש מ.ש.ח, מלשון משיחה. את מי מושחים ובמה? בתורה מוזכר הכהן הגדול שנמשח בשמן, כך למשל בספר במדבר בפרק ל”ה “אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת.”

כלומר, המשיח כאן איננו יותר מתואר פונקציונלי שמתייחס לפעולת המשיחה בשמן, המשיחה. לעיתים התואר “משיח” מתייחס למלכי ישראל, כך למשל אומר דוד בנוגע לשאול שנמצא ישן במערה ודוד חס על חייו “וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵיהוָה אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ יְהוָה לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא.”

גם המלך נמשח בשמן, פעולת המשיחה הזו הופכת אותו ל”משיח ה'”, למעשה כלי קודש, וכמובן שזה איננו המשיח שלשמו התכנסנו.

המקום הקרוב ביותר במקרא למשיח במובן של גואל מופיע בספר ישעיהו (השני) בפרק מ”ה “כֹּה אָמַר יְהוָה לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ.”

למרבה ההפתעה המקרא לא נמנע מלראות בכורש, מלך נוכרי, משיח ה’, ולמעשה זה המקום היחיד במקרא שקיים בו שימוש בתואר “משיח” בהקשר של גואל עם ישראל.

האם ראיית האיזכורים הספורים במקרא כמבשרים את הרעיון האסכטולוגי (״אסכטולוגיה״=תורת אחרית הימים) של סופרמן פלאי, שמנצח את כל העמים, מכנס את נדחי ישראל, בונה את בית הבחירה, ומתחיל עידן חדש של מלכות אלוהים, היא אנכרוניסטית או לאו, זו שאלת מחקר מעניינת, אך על פניו נראה שרעיון הגואל באחרית הימים התפתח כתוצאה ממצוקה עקב רדיפה דתית. מקובל לאתחל את הרגע המדויק שבו נולד רעיון המשיח כפי שהוא התפתח לאחר מכן ביהדות הקבלית, ולא פחות מכך בנצרות, בספר דניאל, שנכתב ככל הנראה בזמן רדיפות המלך הסלווקי אנטיוכוס הרביעי, כנראה בסביבות שנת 170 לפנה”ס.

בספר יש לראשונה ביהדות התייחסות מפורטת ומפורשת לקץ הימים, שכר ועונש, ותחיית המתים. האזכור המפורש ביותר נמצא בתחילת פרק י”ב, הפרק האחרון “וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ, וְהָיְתָה עֵת צָרָה, אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא; וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר. וְרַבִּים, מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם.”

ההנחה במחקר היא שאת הרעיונות הללו שאב מחבר ספר דניאל מרעיונות זורואסטרים שהגיעו מפרס לארץ ישראל דרך התרבות ההלנית, שתיווכה רעיונות אלה מפרס לשאר העולם לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון.

ספר דניאל התייחס יותר למה שאנו נוהגים לכנות “ימות המשיח”, ופחות לדמותו של המשיח עצמו. מקורות אחרים מאותו הזמן שכן התייחסו לדמותו של המשיח היו ספר חנוך ומגילות ים המלח. ההשפעה של כתבים אלה היתה רבה יותר על הנצרות, והיא פחות רלוונטית להתפתחות רעיון המשיח ביהדות.

רעיון המשיחיות צבר תאוצה רבה בתקופת חז”ל, בעיקר תקופת התנאים והאמוראים שעסקו בהרחבה בימות המשיח. אך קודם לימות המשיח ישנה תקופה הנקראת “עקבתא דמשיחא” – עקבות המשיח. זוהי תקופת שפל, רגע לפני בוא האור בימות המשיח, כך למשל במשנה במסכת סוטה מתוארת התקופה כך:

בעקבות משיחא חוצפא יסגא (תִרבה), ויוקר יאמיר: הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן (הגולן) יישום (יהיה ריק מאדם), ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.

המשנה מתארת קשיים חומריים ורוחניים חמורים שיהיו בימות המשיח. דוגמא נוספת לגישה זו הרואה בימות המשיח תקופה קשה אנו מוצאים בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין בדף צ”ח עמוד ב’:

“שאלו תלמידיו את רבי יוסי בן קיסמא: אימתי בן דוד [משיח] בא?

אמר: מתיירא אני שמא תבקשו ממני אות.

אמרו לו: אין אנו מבקשין ממך אות.

אמר להם: לכשיפול השער הזה [של רומי – רש”י] ויבנה, ויפול, ויבנה, ויפול, ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא.

אמרו לו: רבינו, תן לנו אות! –

אמר להם: ולא כך אמרתם לי שאין אתם מבקשין ממני אות?

אמרו לו: ואף על פי כן.

אמר להם: אם כך – יהפכו מי מערת פמייס [שהירדן נובע ממנו- רש”י] לדם, ונהפכו לדם.

בשעת פטירתו אמר להן: העמיקו לי ארוני [בקרקע- רש”י], שאין כל דקל ודקל שבבבל שאין סוס של פרסיים נקשר בו [כלומר עתידין פרס ומדי לבא על בבל וללכדה ונתמלאה כל ארץ בבל חיילות פרסיים וסוסיהם, ומשם באים לארץ ישראל ולוכדים אותה – רש”י], ואין לך כל ארון וארון שבארץ ישראל שאין סוס מדי אוכל בו תבן [שמוציאין הארונות חוץ לקרקע ועושין מהן אבוסים במלחמת גוג ומגוג רש”י]

אמר רב: אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות הרשעה על ישראל תשעה חדשים, שנאמר “לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל” (מיכה ה’).

אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה [יבוא ולא אראהו].

וכן אמר [רבה]: ייתי ולא איחמיניה,

רב יוסף אמר: ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה [יבוא המשיח ואפילו אם אדרש לשם כך לשבת בצל גללים של חמורו של משיח].”

מעבר לתיאור הפסימי של עקבתא דמשיחא, הסוגיה לעיל מעלה את עניין חישוב הקיצין – הניסיון לנבא באופן ממשי מתי יבוא המשיח. בסוגיה הזו מתבקש רבי יוסי בן קיסמא, שהיה תנא בן הדור השלישי בזמן מרד בר כוכבא, “להראות את הכסף” – לתת תאריך. לבסוף הוא מתרצה אך עושה זאת כמו האורקל מדלפי, באופן עמום שיכול להתפרש לכל כיוון שרוצים.

ההתחמקות ממתן תשובה של רבי יוסי, ולבסוף מתן תשובה עמומה, מייצגת את עמדתם המורכבת של חז”ל למחשבי הקיצין – הם לא מאוד מתלהבים מהעניין, אך יחד עם זאת הם אינם שוללים זאת באופן קטגורי.

אך נשאלת השאלה, מה המקור לחוסר התלהבות זה?

במסכת סנהדרין נאמר “תיפח עצמן של מחשבי קיצין”, ומנמקים זאת “שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא”.

במסכת דרך ארץ רבה נאמר “רבי יוסי אומר, הנותן את הקץ אין לו חלק לעולם הבא”.

במסכת סנהדרין נאמר “…כי הא דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה, אמר להו: במטותא, בעינא מנייכו לא תרחקוה. דתנינא: שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב [כמו שאצל רבי זירא, שכאשר הוא היה מוצא תלמידי חכמים העוסקים בחישוב הקץ הוא היה אומר להם: בבקשה, אני מבקש מכם שלא להרחיק אותו (את הקץ), שכן כתוב בברייתא: שלושה באים כשלא חושבים עליהם, ואלו הם משיח, מציאה, ועקרב.]”

מהדוגמאות הללו ניתן להבין שההסתייגויות של חז”ל מחישובי הקץ לא היו מעוגנות באיסור מפורש מהמקרא או מהמסורה אלא בסיבות דתיות/חברתיות. חישובי הקץ רווחו הן בחברה היהודית והן בחברה הנוצרית, אך בעוד בחברה היהודית מחשבי הקץ ניסו לנבא את מועד הגעתו של משיח בן דוד, בן־אנוש שעוד לא נולד, בנצרות ניסו לנבא את ה”פרוסיה” – מועד שובו של ישו בן האלוהים. אך היה הבדל נוסף שהיה קשור להבדל בין מצבה המדיני של היהדות אל מול מצבה המדיני של הנצרות. הנצרות בימי הביניים היתה דת המדינה בכל רחבי אירופה ומצבה היה מצויין. הכנסיה הקתולית שלטה הן בנפשם של תושבי אירופה הנוצרים, והן בכספם, והיתה גוף בעל עוצמה רבה. היהדות לעומת זאת נדחקה לקרן זווית והיתה נרדפת. ענין זה הקרין על היחס של כל אחת מהדתות הללו לחישובי הקיצים – בעוד ביהדות לא היתה גישה אחידה, וההתנגדות, אם היתה, נבעה בעיקר מהחשש להשלכות האכזבה כתוצאה מכשלון החיזוי, הגישה של הכנסיה הנוצרית היתה שלילית מאוד, ואין זה פלא – כזכור הקטר של כיסופי גאולה הוא האכזבה מההווה, לנצרות לא היה ממה להתאכזב, אדרבא, היה לה ממה לחשוש משינוי.

אחד ממחשבי הקיצין בימי הביניים היה הרב סעדיה גאון שבספרו “אמונות ודעות” הוא עורך חישוב מפותל באשר למספר בני ישראל בזמן תחיית המתים. לצורך החישוב הוא יוצא מנקודת הנחה שתחיית המתים תתרחש 32 דורות אחרי יציאת מצרים:

“ואם ישאל ויאמר: כאשר יחייה ה’ כל מתי האומה הזו, כיצד תכיל אותם הארץ? נאמר, שאם נעשה חשבון נמצא, כי מאז שיצאה אומתינו לעולם עד זמן הישועה, אלפיים ומאתים שנה ועוד כמה שנים, יהיו שלושים ושנים דורות, בקירוב מאה ועשרים ריבוא גברים ונשים. ואם נניח שכולם צדיקים ובעלי תשובה שיהו זכאים לזמן הישועה, כי אז היינו מוצאים שלא ימלאו מן הארץ אלא חלק אחד ממאה וחמישים חלקים, כל זה מתוך הנחה שניתן לכל אחד מהם יותר על מאתים אמות למשכן וזריעה ויתר הצרכים. פירוט הדבר, שאם נכפיל מאה ועשרים ריבוא, שהוא שיעור מספר האומה, בקירוב, במשך הזמנים, בשלושים ושנים דורות, שהוא מספר הדורות – יהיה זה שלושת אלפים ריבוא ושמונה מאות וארבעים ריבוא.”

לזה מתייחס הרמב”ם, שנקט בגישה שלילית לענין, באגרת תימן שלו (זה לא מונע מהרמב”ם בהמשך האגרת לתת חישוב קיצים משלו. מדוע עשה כן לאחר שביקר בחריפות את מנהג חישוב הקיצין, לאלוהים הפתרונים, ואולי בן דוד לכשיבוא, יפתור קושיה זו):

“ואנו דנים את רב סעדיה לכף זכות, ונאמר שמא מה שהביאו לעניין זה ואע”פ שהיה יודע שהתורה אסרה זה, לפי שהיו בני דורו בעלי סברות רבות נשחתות, וכמעט שתאבד תורת ה’ לולי הוא, ע”ה, לפי שהוא גילה מן התורה מה שהיה נעלם וחזק ממנה מה שנדלדל, והודיעו בלשונו ובכתבו וקולמוסו, וראה בכלל מה שראה בדעתו לקבץ המון העם על דרך חשבון הקצים כדי לאמץ אותם ולהוסיף על תוחלתם. והוא התכוון בכל מעשיו לשם שמים, ואין לטעון עליו על שטעה בחשבנותיו כי כוונתו היה מה שאמרתי.”

בהלכות מלכים הוא כורך יחדיו את חישוב הקיצין עם העולם הבא ותחיית המתים:

“וכל אלו הדברים ויוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו שדברים סתומים הן אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלה ועל כל פנים אין סידור הורית דברים אלו, ולא דקדוקיהן, עיקר בדת. ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יעריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהם ולא ישימם עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקיצין. אמרו חכמים, תפח רוחם של מחשבי הקצים אלא יחכה ויאמין בכל הדבר, כמו שבארנו”.

לאחר התפשטות הקבלה במאה ה־13 רבו מחשבי הקיצים, וספר הזוהר סיפק כר נרחב לעיסוק זה. נזכיר מעט מהם: הרמב”ן שחישב את הקץ לשנת 1540, האברבנאל, אברהם בן אליעזר הלוי, שלמה מולכו, רבי עימנואל חי ריקי, והרמח”ל.

תורת האר”י במאה ה־16 הקפיצה את העיסוק במשיח וחישוב הקץ לרמה חדשה, רק כך ניתן להסביר את התמיכה הרחבה לה זכה השבתאי צבי במחצית השניה של המאה ה־17 מצד רובה של ההנהגה הרוחנית. אך נדמה שהאדם שפעל ועסק יותר מכולם ברעיון המשיחיות היה הגאון מוילנה.

התוכנית של הגאון מוילנה

תמונה המיוחסת לגאון מוילנה שנטען שהייתה בבית נכדו

מי היה הגאון מוילנה?

הגאון מוילנה (או הגר”א: הגאון רבי אליהו) – אליהו בן שלמה זלמן נולד לטריינה ולרב שלמה זלמן, בכפר סלץ שליד בריסק שבליטא (שהייתה אז חלק מהאיחוד הפולני־ליטאי), בט”ו בניסן ה’ת”פ, 23 באפריל 1720.

כבר מגיל צעיר נועד לגדולות. כשהיה בן תשע כבר למד זוהר וקבלת האר”י. בגיל צעיר נישא לחנה בת יהודה לייב מקיידאן, ובהמשך עבר להתגורר בוילנה, אך סירב בעקביות לכהן במשרה רבנית רשמית שתפריע לו בלימודיו. למרות זאת, קהילת וילנה, שראתה כבוד לעצמה במגוריו בעיר, נתנה לו הקצבה חודשית קטנה לפרנסתו.

מה היתה חשיבותו של הגאון מוילנה?

נתחיל מכך שהגאון מוילנה הוא ללא ספק גדול האחרונים והיחס אליו בעולם ההלכה היה, ועודנו, כשל שווה ערך לראשונים נערצים כדוגמת הרמב”ם והרמב”ן, וזאת למרות שבימי חייו לא פרסם ולו ספר אחד (מלבד ספר מתמטיקה), ולא שרת בתפקיד רב של קהילה ולו יום אחד. אין זה דבר של מה בכך. ההירכיה בעולם ההלכתי/דתי מאוד ברורה ואינה ניתנת לערעור. הראשונים (הרמב”ם והרמב”ן) אמורים להימצא במעמד יותר גבוה מהאחרונים (הגר”א). תחום השפעתו של הגאון מוילנה היה נרחב והקיף את כל תחומי הידע – הלכה, קבלה, פרשנות תלמודית, ומיסטיקה. בהלכה הרשה לעצמו להתעלם מפסקיהם של פוסקים קודמים, ולפסוק לעיתים בניגוד לדעתם, כשהוא מסתמך על התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי באופן ישיר. שיטתו בתורת הסוד, קבלה, הייתה ייחודית, והיתה בעלת השפעה מכרעת על הוגי דעות עתידיים כדוגמת הרב קוק. אך ללא ספק המוניטין שלו התעצם בעקבות מאבקו ללא פשרות בחסידות, ועמידתו בראש המתנגדים לחסידות, אותה ראה כתנועה מסוכנת מבחינה רוחנית.

הגאון מוילנה היה ייחודי ביחס לגדולי ישראל אחרים גם בגישתו החיובית למדע, והספר היחיד שכתב בימי חייו הינו, כאמור, ספר מתמטיקה, “איל משולש”. מאידך גיסא הוא זלזל בפילוסופיה, ואף ביקר את הרמב”ם בשל עיסוקו הנרחב בפילוסופיה:

“רמב”ם … נמשך אחר הפלוסופיא ולכן כ’ שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ’ על פי שמות וכשפים … והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח”ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת”.

מה היתה תפיסתו המשיחית של הגאון מוילנה?

ראשית־כל חשוב לציין שהתאוריה לגבי המשיחיות של הגאון מוילנה, באופן שחרג מהמקובל אצל גדולי ישראל במאה ה־18, לא מקובלת על כולם, ויש חוקרים המתנגדים לתאוריה הזו. שניים מהם, פרופסור עמנואל אטקס ופרופסור ישראל ברטל יצאו באופן נחרץ נגד תאוריית המשיחיות של הגאון מוילנה.

אחד המוקדים למחלוקת העזה קשור בספר שנוי במחלוקת, “קול התור”, שהתפרסם לראשונה בשנות ה־20 של המאה ה־20 בידי צאצאיו של רבי הלל ריבלין משקלוב, שעל פי המסורת הנקוטה במשפחת ריבלין (שנשיא המדינה ראובן ריבלין נמנה על בניה) כתב את הספר על פי תורת רבו הגאון מוילנה, ושהנהיג את קבוצת תלמידי הגאון שעלו לארץ ישראל בשליחות משיחית.

מוטיב מרכזי בספר הוא עניין שני משיחין ו”עוד יוסף חי”, שעניינו הוא שישנם שני משיחים: משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף יפעל בימי עקבתא דמשיחא, ועניינו הוא קירוב הגאולה על ידי מעשי ישראל בדרך טבעית, שמעוררת הנהגה אלוקית ניסית נסתרת. לעומת זאת משיח בן דוד יפעל בימות המשיח, ועניינו הוא הגאולה עצמה, על ידי מעשים עם ניסים גלויים, ולצורך כך שלח את תלמידיו. מסר מרכזי נוסף בספר הוא שמשיח בן יוסף איננו אדם אחד אלא בכל דור ודור קיים משיח בן יוסף של אותו הדור, וכי הגר”א ראה בעצמו ניצוץ משיח בן יוסף של דורו, שתפקידו לדאוג לבניין הארץ, ולקרב את המשיח.

עמנואל אטקס קובע שהספר מזויף, ושהוא נכתב בשלב מאוחר בסוף המאה ה־19 או תחילת המאה ה־20. לעומתו קובעים רפאל שוחט ואריה מורגנשטרן שהספר אמנם נכתב מאוחר, אך הוא מבוסס על כתבים אותנטיים. מה גם שאת הרעיונות המופיעים בספר ניתן למצוא במקומות אחרים בכתביו של הגאון מוילנה.

כיצד באים הרעיונות המשיחים של הגאון מוילנה לידי ביטוי וכיצד משתלבים בהם הרעיונות של שני משיחים?

בעקבות קבלת האר”י הגר”א האמין שהמימד האלוהי והמימד הארצי מתקיימים במקביל, ומשפיעים אחד על השני. במילים אחרות: הגאולה תלויה, בין השאר, בפעולות שבני אדם עושים כדי לקרב אותה. לרעיון זה קשר הדוק עם שני ביטויים קבליים משלימים, “אתערותא דלתתא”, התעוררות בעולמות תחתונים, המביאה בעקבותיה “אתערותא דלעילא”, השפעה אלוהית הבאה מלמעלה כלפי מטה.

אלא שאותם פעולות חייבות להתבצע בזמנים המתאימים לכך מבחינה מיסטית, מעין זמנים שבהם נפתחים השערים והעולמות העליונים בשלים להשפעת הפעולות הארציות.

 את הטעם לכך אפשר למצוא בסוגיה התלמודית במסכת סנהדרין דף צ”ח ע”א “הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה’ בעתה אחישנה” (ישעיהו ס, כב). אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי (הקשה), כתיב “בעתה”, וכתיב, “אחישנה”? זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה.”

הגמרא מפרשת את הנבואה בכך שיש שתי אפשרויות גאולה – הראשונה מהירה ולפני זמנה, והשניה בזמנה (איטית), כלומר קיימת אפשרות להאיץ את זמן הגאולה. לדעת הגר”א כדי לעשות כן חייבים לדעת מהם הזמנים הכשרים לכך, ומהן הפעולות הנדרשות. כיצד נגלה מהם הזמנים המתאימים לכך? על ידי ההבנה המיסטית של דברי התורה. הגר”א האמין שששת ימי הבריאה מייצגים דברי ימי העולם כשכל יום מייצג אלף שנים. בפירושו ל”ספרא דצניעותא” (אחד מחלקי הזוהר) הוא כותב “ודע שכל אלו הימים הן רמז לששת אלפים שנה … כל אחד ביומו ובשעתו…ומכאן תדע קץ הגאולה שהוא בעתה ח”ו, כשלא יהיו זכאין שהוא קץ אחרון.”

אך כיצד נדע לכייל את הזמנים המדויקים? לפי חישוביו תקופת “עקבתא דמשיחא”, מתחילה ב”בוקר” של מחצית האלף השישי לבריאת העולם, בשנת ה’ת”ק (1740), ותגיע לשיאה במאה השישית של האלף השישי על פי דברי הזוהר (קי”ז) “בשנת שש מאות לאלף השישי [ 1840] ייפתחו מעיינות החכמה… וכנסת ישראל הקב”ה יוציא אותה מעפר הגלות ויגאל אותה”.

אם כך הזמן, או חלון הזמנים, שבהם חייבים לפעול ידוע, אך מהן הפעולות שצריך לעשות?

הגאון מוילנה האמין שהפעולות שיקרבו את המשיח אינן פעולות בודדות ומוגבלות אלא מתמשכות ומקיפות, אך הן היו חייבות לעמוד בתנאי אחד – להתקיים בארץ ישראל.

לרעיון של פעולה שמוגבלת בזמן ובמקום יש כמובן זיקה ישירה לקרבנות שהוקרבו בבית המקדש. במידה ואדם היה מקריב קרבן לאלוהים אך לא היה עושה זאת במקום או בזמן המיועדים, הרי הקרבן היה נחשב פיגול, קרבנו לא היה מתרצה (פיגול הינו קרבן שלכהן המקריב אותו עלתה מחשבה להקריב אותו לא במקומו שהוא במזבח המיועד בבית המקדש, או לא בזמנו – מחוץ לזמן המיועד לכך). באותה מידה פעולות שאמורות לרצות את האל ולגרום לו לגאול את עם ישראל חייבות להעשות בזמן ובמקום המתאימים.

לפיכך תוכנית הפעולה שלו היתה להגיע לארץ ישראל, ובארץ ישראל לכתוב את ספר ההלכה – ארבעה טורים (על פי המודל של ה”ארבעה טורים” של הרא”ש) – שיאחד ויסכם את כל הגישות השונות והחולקות של עדות ישראל. הגאון מוילנה האמין שיצירה כזו בזמן ובמקום המתאים יגרמו להסרת המחסומים בפני הגאולה, ויאתחלו תהליך בלתי נמנע של גאולה “אחישנה”. ומה צפוי לקרות בשלב הסופי של הגאולה, בשיא התהליך?

על כך נחלקו רפאל שוחט ואריה מורגנשטרן. לפי דעתו של מורגנשטרן תהליך הגאולה, על פי שיטת הגר”א, הוא טבעי מראשיתו ועד אחריתו, אך חשוב לחדד את הנקודה, כדי שההבדל בין גישת הגר”א לגישת הרמב”ם יהיה ברור. לדעת הרמב”ם התהליך כולו מתקיים כאן, בעולם הארצי, אין יחסי גומלין בין העולם הארצי לעולמות העליונים. הגר”א לעומתו רואה בזיקה כזו, בין העולם הארצי לעולמות עליונים, את לוז שיטתו. אמנם התהליך טבעי ואין ניסים גלויים לעין (אתערותא דלתתא), אך ישנה התרחשות שלמה הקורית הרחק מעין אנושית, לפחות מעין אנושית שלא יודעת לפרש את סימניה, שכן זוהי התרחשות בעולמות עליונים (אתעררותא דלעילא). ההתרחשות מלמעלה משפיעה עכשיו כלפי מטה ומביאה לסיומו של תהליך הגאולה ולבואו של משיח בן דוד.

האם הגאון מוילנה אכן ניסה לממש את תוכניתו?

ידוע שהגאון מוילנה ניסה להגיע לארץ ישראל, ואף שלח למשפחתו אגרת מהדרך, ובה כתב בין היתר שהוא הולך ל”ארץ חמדת ישראל וחמדת ה’, שכל עליונים ותחתונים תשוקתם אליה”. במפתיע הוא סב על עקביו ולא השלים את משימתו לעלות לארץ ישראל. למרות שעצם ניסיונו לעלות לארץ ישראל לא נמצא במחלוקת, התאריך המדויק של הארוע כן נמצא במחלוקת – יש הטוען שזה קרה בשלב יחסית מוקדם, 1759 (דב אליאך), יש המאחר זאת ל־1778, על פי מסמכים שנמצאו בהולנד (אריה מורגנשטרן), ובספר “קול התור” מופיע התאריך 1782.

ומה באשר לשובו על עקבותיו וחזרתו מכוונתו לחבר את ספר ההלכה של הגאולה בארץ ישראל?

אריה מורגנשטרן מסביר זאת בכך שעצם סטייתו של הגר”א מהדרך, בכך שנע מערבה להולנד, נועד למטרה משיחית – למצוא את פרושו של הרמ”ק לשתי סוגיות בזוהר שהגר”א לא הצליח להבין. לאחר שנכשל בנסיונו למצוא את הפירושים הללו במקום שהוא חשב שהוא ימצא אותם באמסטרדם, הוא הסיק שזהו רמז משמים לכך שלא עליו להשלים את כתיבת ה”שולחן ערוך” החדש, ושהפעולות הנדרשות לזירוז הגאולה אינן פעולות של אדם יחיד, אלא פעילות של כלל ישראל מכוחו של “משיח בן יוסף” שיעלו לארץ ישראל כשלב הכרחי בתהליך הגאולה.

בעקבות זאת הוא ותלמידו המובהק רבי חיים מוולוז’ין יזמו את עלייתם של תלמידיו לארץ ישראל.

עליה זו התקיימה בשלשה גלים עיקריים – 1808, 1809 ו־1815, שבמהלכם עלו כ־300 עולים, ובתוכם משפחות צעירות. עולים אלה יסדו לעצמם קהילות סגורות ונקראו בשל כך “פרושים”, ולמרות קשיים מרובים שהיו מנת חלקם בארץ לא מוכרת, באקלים שונה מאוד ממה שהם הכירו, ולא פחות מכך, עוינות רבה מצד העולים הוותיקים שהיו שייכים לקהילה החסידית, הם זכו להישגים רבים והצליחו להכות שורש. בין השאר הם השתתפו בהקמת הישוב היהודי בעיר העתיקה, בהקמת המושבות הראשונות בארץ ישראל, פתח־תקווה וגיא אוני, בהקמת בית החולים “ביקור חולים”, וכן בהקמת מוסדות חינוך כמו “תלמוד תורה עץ חיים”.

עקשנותם ודבקותם במשימה תרמו רבות להתבססות הישוב היהודי בארץ ישראל, וכתוצאה מכך להקמת מדינת ישראל, שגם אם אין בה גאולה דתית, גאולה לאומית יש בה.

ראו גם:

תוכנית העתיד של הגאון מוילנה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים − 5 =