וועלוול טשרנין חוקר ויוצר בשלוש שפות שונות (עברית ,רוסית, ויידיש) מספר את סיפורה של שירת היידיש בעידן המודרני, לאחר השואה שחיסלה את רוב דובריה, אבל לא השמידה את הספרות עצמה שממשיכה להתקיים.הוא נותן לראשונה סקירה על שירת היידיש בעשורים האחרונים.
המערכת
הופיע בכתב העת נכון מספר 4
שירת היידיש המודרנית התחילה בסוף שנות ה־80 של המאה ה־י"ט, בשירי שמעון שמואל פרוג ויצחק לייבוש פרץ. שניהם התחילו את הקריירה הספרותית שלהם בשפות אחרות, "גבוהות" יותר: פרוג — ברוסית, פרץ — בפולנית ובעברית. בהתאם לרוח ההשכלה, כשהתחילו שני המשוררים ליצור, ראו שניהם ביידיש סוג של "ירידה אל המוני העם", שלא שלט בשפות הגבוהות. מאוחר יותר הפך פרץ לאחד מהוגי הדעות שהניחו את יסודות ליידישיזם — אידיאולוגיה לאומית־תרבותית, אשר ראתה ביידיש גם כלי ביטוי מדויק, גם סמל של התקומה היהודית הלאומית. שָׂפָה, אשר אמורה ליצור את תרבות האומה היהודית המודרנית. היידישיזם היה משולב בדרך כלל באוטונומיזם יהודי גלותי. ממפתחי הרעיון הזה וממצדדיו המובהקים היה ההיסטוריון הלאומי הלא ציוני, שמעון דובנוב, אבל היו גם יידישיסטים ציונים, אפשר להזכיר את בער בורוכוב ואת מפלגת פועלי ציון שמאל.
המחצית הראשונה של המאה העשרים הייתה תקופה שבּה שירת היידיש הגיעה להישגיה המרשימים ביותר. ללא שמץ של הגזמה אפשר לטעון שיצירתם של עשרות משוררים שכתבו ביידיש הגיעה לרמתן של יצירות מופת מן השירה העולמית: ח"נ ביאליק, יעקב פיכמן, אצ"ג, משה לייב הלפּרן, דוד הופשטיין, מאני לייב, אשר שוורצמן, פרץ מרקיש, מלך רביץ', יעקב גלטשטיין, אהרן גלנץ־לאהלס, משה ברודרזון, איציק מאנגר, זישה לנדאו, מטס דייטש, אנה מרגולין, לייזר וולף, קדיה מולודובסקי, יוסף פפרניקוב, חיים גראדה, משה קולבק, יצחק קצנלסון, אהרן ציטלין, זלמן שז"ר, אבא קובנר, שמקה קוצ'רגינסקי, רחל קורן, אברהם סוצקבר, יוסף קרלר, ועוד ועוד. כל אלה נולדו לתוך היידיש, התחנכו בה, והגיעו לספרות כאשר ביידיש דיברו וקראו מיליונים.
שואת יהודי אירופה מחקה את המיליונים הללו. היהודים שרדו בעיקר מעבר לים, במקומות ההגירה החדשה, שם היו נתונים לתהליך מהיר של תִּרְבּוּת לשוני. אמנם, משוררי היידיש ששרדו המשיכו לכתוב שירה עוד עשרות שנים אחרי השואה, אבל הם הפכו למהגרים משום מקום. העולם שבּו גדלו וקלטו את שפת יצירתם חדל מלהתקיים. בהקשר זה ראוי להזכיר שהמילה "אוטופיה", שאותה המציא תומס מור, פירושה ביוונית דווקא "שום מקום". לכן כל שירת היידיש, וספרות היידיש בכללותה, באשר היא, הפכה אחרי השואה, אחרי שחזון היידישיזם התגלה כבלתי ישׂים בעליל, לאוטופיה, ברמת הפשט של המילה.
לאור האמור לעיל, מאז שהגעתי לשירת היידיש, דעתי הייתה, שאני ושכמותי מהווים דור מיוחד מאוד של משוררי יידיש, כאלה שבאו כאשר כבר התכוונו לכבות את האור. עודני זוכר את הזמן שבו דיברו יידיש סתם ככה, בלי שום אידיאולוגיה, בלי שום כוונה מיוחדת, פשוט בגלל שזה היה דבר טבעי, מובן מאליו. אבל גם אז היה ברור ששפתנו גוססת, שהיא עוזבת את חיי היום־יום ונסוגה לעומק לבנו. הרגשת הנגזרוּת הטרגיות הזאת הביאה אותי לכתיבת השורות הבאות באחד משיריי משנות ה־80:
… מַה לַּעֲשׂוֹת אִם שְׂפַת אִמְּךָ
עוֹמֶדֶת לָמוּת בְּכָל רֶגַע?
אִם נִשְׁאַרְנוּ שְׁנֵי הָאַחֲרוֹנִים,
כָּאֵלֶּה שֶׁמְּדַבְּרִים עֲדַיִן יִידִישׁ?
לִתְפֹּס הֲגַנָּה הֶקֵּפִית? לַעֲמֹד גַּב לְגַב
וְלִשְׁלֹחַ לַפָּנִים הָאֲדִישׁוֹת שֶׁל הָעוֹלָם
אֶת מִלּוֹת הַיִּידִישׁ הָאַחֲרוֹנוֹת?
— אֲבָל מִי יְבִינָן?
ועתה, עשרות שנים מאוחר יותר, ברור לי לגמרי, שמשוררי היידיש אשר נולדו כמוני אחרי השואה, דהיינו מאז שנת 1946, אכן מהווים דור מיוחד. ראוי להסיק מסקנות ביניים כלשהן ולהבין לפחות בקווים כלליים מה אנחנו. עכשיו זה הזמן, כיוון שהמבוגרים שבינינו חצו כבר את הקו של 70 שנה. דהיינו, הגענו כבר לשיבה, אליבא דפרקי אבות.
היו קבוצות משוררים — "משוררים פרולטריים", "די יונגע" ("הצעירים"), "קבוצת קייב", "חליאסטרה", "אינזיכיסטים", "יונג־ווילנע" ("וילנה הצעירה"), "יונג־ישראל" ("ישראל הצעירה"). לכל אחת מהן הייתה אידיאולוגיית יצירה משלה. והנה עכשיו הגענו אנחנו. איננו קבוצה מאורגנת בשום צורה שהיא. אנחנו דור (ליתר דיוק — דור וחצי), קִראו לנו כרצונכם, אולי אפילו — "ה־לא מתים", כי הלא ישנם כאלה שטוענים שספרות היידיש בכלל ושירת היידיש בפרט מתו זה מכבר. הרי יידיש היא "לשון הקדושים", שפתם של אלה אשר מתו על קידוש השם בימי השואה. ובכל זאת אנחנו, משוררים שנולדו כבר אחרי השואה, ממשיכים ליצור ביידיש. לכן גם עלינו במובן מסוים נאמר "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ־יָהּ; וְלֹא כָּל־יֹרְדֵי דוּמָה. וַאֲנַחְנוּ, נְבָרֵךְ יָהּ…".
אנחנו שונים מאוד זה מזה. רבים מאתנו נולדו בברית־המועצות: בוריס קרלוב (שֵׁם העט של דב־בער קרלר, שנולד במוסקבה בשנת 1958), אלכסנדר בלואוּסוב (נולד בסמרה, רוסיה בשנת 1948), פליקס חיימוביץ' (נולד במינסק בשנת 1948), ישראל נקרסוב (נולד בפטרבורג בשנת 1970), ועוד. זה אך טבעי. ראשית — ברית־המועצות כללה את רוב שטחי תחום המושב לשעבר, ובנוסף את מזרח גליציה ובוקובינה, דהיינו, חלק הארי ממה שהיה פעם "יידישלאַנד", ארץ היידיש שבה חיו יהודים אשכנזים במשך דורות. שנית — כפי שציין פעם בצדק חתן פרס ישראל לשנת 1996, פרופ' חנא שמרוק — היצירה הספרותית ביידיש בברית־המועצות נשארה למעשה הכלי החוקי היחיד לביטוי הזהות היהודית הלאומית. היצירה הספרותית בעברית נאסרה עוד בשנות ה־20 של המאה שעברה. בולטת לעין נציגות רחבה של ילידי בסרביה בין משוררי דורנו שנולדו בברית־המועצות: מיכאל פלזנבאום (נולד בעיירה וסילקוב באוקראינה בשנת 1951, אבל גדל בעיירה פלורשט בבסרביה), משה למסטר (נולד בכפר סטולניצ'ן בבסרביה בשנת 1946), זיסי וייצמן (נולד בעיירה בלץ בשנת 1946). אליהם אפשר להוסיף גם את לב ברינסקי, (נולד בעיירה קאַוּשן ממש ערב השואה, בשנת 1939). אפשר להזכיר גם את המחבר וזמר הפזמונים ביידיש שמשון קמלמכר (נולד בשנת 1953 בעיירה קלרש שבבסרביה). ואין זה פלא, כי בסרביה נשארה בשנות ה־50 וה־60 אחת השמורות שבהן לשון היידיש המדוברת השתמרה בצורה הטובה ביותר.
את הקבוצה השנייה בגודלה מהווים אלה שנולדו מעבר לים, בארצות שבהן התיישבו מהגרים יהודיים ממזרח אירופה בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה הכ'. בראש ובראשונה – ארצות־הברית וארגנטינה. שם, בשנות ה־50 וה־60, עדיין פעלו מוסדות חינוך שבהם לימדו יידיש ואפילו ביידיש. דווקא באמריקה קמה האידיאולוגיה של היידישיזם החילוני המחודש, אשר הביאה בשנת 1964 להקמת ארגון "יוגנטרוף" ("קריאת הנוער") הפועל עד ימינו, אשר שם לעצמו מטרה לשמֵר את לשון היידיש החיה. שם גדלה המשוררת גיטל שכטר־וישנבט (נולדה בניו־יורק בשנת 1958). ל"יוגנטרוף" קשורים גם משוררי יידיש אמריקניים אחרים – הן ילידי ארצות־הברית הן מהגרים. דרך כתב־העת ואתר האינטרנט שלו נמצא "יוגנטרוף" בקשר עם פעילי יידיש, בתוכם משוררי יידיש בכל רחבי העולם. מן הראוי לציין שחלק ניכר מהציבור החרדי, ראשית כל בארצות־הברית ובבלגיה, אבל גם בארץ, ממשיך להשתמש ביידיש בחיי היום־יום, ומעביר את השפה לילדיו. שירת היידיש זרה לציבור הזה, אבל יש חרדים לשעבר שניסו את כוחם בכתיבת השירים בשפת ילדותם. משורר בולט אחד בעל רקע כזה הוא ירמיהו אהרן טאוב.
בין משוררי היידיש של הדור שאחרי השואה ישנם גם כמה ילידי מערב אירופה – צרפת, אנגליה, אוסטריה, פולין. צברים, ילידי ארץ ישראל, אין ביניהם בכלל. העברית תפסה בישראל את תפקיד "השפה היהודית הלאומית". ליידיש קשה להתחרות בלשון הקודש המחודשת, אפילו במקרים שבהם משורר ישראלי (משורר שהוא יליד ישראל) איננו זר לשפת היידיש הספרותית. בהקשר הזה אפשר להזכיר את המשוררת העברית הידועה, רבקה מרים, אשר נולדה בשנת 1952 בירושלים, במשפחתו של הסופר והעיתונאי היידי לייב רוכמן. היא מפרסמת שירים בעברית מאז שנות ה־60. בסוף שנות ה־80 היא פרסמה שני שירים ביידיש באנתולוגיה "ווידערוווּקס" ("ניצנים חדשים"), שיצא לאור בניו יורק בשנת 1989, אבל היא לא חזרה יותר ליצירה בשפתנו הגלותית. אפשר להזכיר גם את המשורר העברי והמתרגם אשר גל, שנולד בשנת 1952 בתל אביב. הוא שיפר באמצעות לימודים את הידע שלו ביידיש, שרכש בבית הוריו. הוא תרגם לעברית שירים של אברהם סוצקבר, לב ברינסקי, אנה מרגולין. בשנת 2006 הוא פרסם שני שירים ביידיש בכתב העת התל־אביבי "טאָפּלפּונקט". בזיכרוני חרוטות שורותיו:
"כְּשֶׁנִּסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם
לְאַחַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים
לֹא יִהְיֶה הֶמְשֵׁךְ לַיִּידִישׁ"
אוֹמֵר בֶּן דּוֹדִי מוֹרִיס.
"יְלָדֵינוּ הַחֲצִי אַשְׁכְּנַזִּים
לֹא יְדַבְּרוּ עוֹד בִּשְׂפַת אֲבוֹתֵינוּ"
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר זֹאת שְׁנֵינוּ חוֹשְׁבִים
שֶׁאֲנַחְנוּ מַחְזִיקִים יִידִישׁ עַל כְּתֵפֵינוּ
כְּמוֹ סוּפֶּרְמֶן אֶת הָאוֹטוֹבּוּס
הָעוֹמֵד לִפֹּל מֵהַגֶּשֶׁר
לְאַחַר רְעִידַת אֲדָמָה.
בְּיַחַד אֲנַחְנוּ מְטַיְּלִים בְּפּוֹלִין.
בֵּין מַצֵּבוֹת שְׁבוּרוֹת
וְשֵׁמוֹת לֹא בְּרוּרִים
מְחַפְּשִׂים סִימָן כָּלְשֶׁהוּ לְמִשְׁפָּחָה.
אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים בְּוַדָּאוּת
שֶּׁאִמּוֹ שֶׁל מוֹרִיס דִּבְּרָה צָרְפָתִית גְּרוּעָה
וְאִמִּי עִבְרִית עִלֶּגֶת
וּמְסַפְּרִים זֹאת זֶה לָזֶה
בְּיִידִישׁ שְׁבוּרָה.
כְּשֶׁהַטִּיּוּל יִסְתַּיֵּם
בְּעוֹד יוֹמַיִם
זוֹ תִּהְיֶה פְּגִישָׁתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה,
הַדִּבּוּר הָאַחֲרוֹן שֶׁלָּנוּ
בְּיִידִישׁ שְׁבוּרָה.
אבל עברית נשארה למעשה שפת יצירתו היחידה של אשר גל.
הדבר אופייני לא רק בישראל. ישנם גם משוררים מוכשרים אחרים בני דורנו, שניסו את כוחם בכתיבת שירים ביידיש, אבל הפסיקו לעשות זאת, כיוון שהרגישו שבשפות אחרות מגיעה שירתם לביטוי טוב יותר. משורר אחד מסוים מצער אותי באופן אישי. אחרי כמה פרסומים בשנות ה־80 בכתב־העת המוסקבאי "סאָוועטיש היימלאַנד", בעיתון "ביראָבידזשאַנער שטערן", ובכתב העת הבלתי לגלי המוסקבאי הדו־לשוני (רוסית ויידיש) "שלום", הפסיק את ניסיונותיו ביידיש משורר ליטאי נודע, מרק זינגריס, שנולד בשנת 1947 בעיירה הליטאית פּרנאַי. בבית הוריו דיברו יידיש (גם ליטא בתקופה הסובייטית הייתה מעין שמורת יידיש דוגמת בסרביה), ואני שכנעתי בזמנו את מרק לנסות ולכתוב שירים ביידיש לצד יצירתו בליטאית. הוא אכן ניסה, לדעתי ניסיון מוצלח, אבל אחר־כך אמר לי, שהוא אינו מסוגל לבטא את עצמו ביידיש כמו בליטאית… הוא הפסיק לחלוטין את הניסויים הפיוטיים הללו, אבל אני זוכר עד היום את שורותיו שנכתבו ביידיש:
אַתֶּם אוֹמְרִים, שֶׁטּוֹב לִי לְקַלֵּל
אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בְּעֵת טִיּוּל בַּפַּארְק.
הַאִם יָצָא לָכֶם לִרְאוֹת בַּחֲלוֹמוֹת,
בְּכָל חֲלוֹם רְחוֹב מֻכֵּה פְּרָעוֹת,
אָבוֹת קְדוּמִים הַמּוּבָלִים בְּשַׁעֲרֵי הַנִּצָּחוֹן
וּנְשָׁמָה, אֲשֶׁר יָדֶיהָ אֲזוּקוֹת, כְּשֶׁהִיא סוֹבֶלֶת,
וּבְכָל בֹּקֶר לְנַסּוֹת לְהִתְיַשֵּׁר
לַמְרוֹת הֱיוֹתְךָ צָעִיר? כְּאִלּוּ לִזְחִילָה
נוֹלַדְתִּי. וּבְכֵן הֲלֹא חָיִיתִי?
הדו־לשוניות היצירתית, כשרק אחת משפות היצירה היא יידיש, נפוצה למדי בין משוררי היידיש שנולדו אחרי השואה. הנפוצה ביותר היא הדו־לשוניות יידיש־אנגלית (או אנגלית־יידיש). בשתי שפות אלה כותבים ומפרסמים את שיריהם ירמיהו אהרן טאוב (נולד בפילדלפיה בשנת 1967), שלום ברגר (נולד בוושינגטון בשנת 1973), חייקה־ברוריה ויגנד (נולדה בלונדון בשנת 1970). פליקס חיימוביץ' כותב שירה בעיקר בבלרוסית אבל גם ביידיש. ז'יל רוזיה כותב סיפורת בצרפתית ושירים ביידיש. אפשר למצוא גם שילובים אחרים.
אפיון מעניין של דור משוררי היידיש שנולדו אחרי השואה מהווה העובדה שקיימים ביניהם אנשים שאינם יהודים לפי מוצאם. המפורסם שבהם היה אלכסנדר בלואוּסוב, שנולד רוסי, הפך ל"גר צדק של ספרות היידיש", ונפטר בארץ כאזרח ישראלי. עוד בשנת 1970 הוא כתב בשירו "אל שפת היידיש":
בֵּן חוֹרֵג אֲנִי וּבְכָל זֹאת בֵּן.
וְשֶׁאַף אֶחָד עוֹד לֹא יִרְאֶה פֹּה פֶּלֶא —
אֵין מָה עוֹד לְהִתְפַּלֵּא מִכָּךְ
שֶׁאֲנִי קוֹרֵא לָךְ, יִידִישׁ, שְׂפַת אֵם!
וכך אכן היה. אלכסנדר בלואוּסוב הפך להיות, באופן כאילו אקזוטי, לחלק חשוב וטבעי לגמרי של שירת היידיש בדור שנולד אחרי השואה. כבר בארץ בשנת 1998 הוא כתב בשירו "כמעט בדיחה":
בְּלוּאוּסוֹב זֶה נִשְׁמַע בְּיִידִישׁ עָגוּם,
כְּמוֹ, לְהַבְדִּיל, מֶנְדֶלְשְׁטָם בְּרוּסִית…
קהל ספרות היידיש התרגל לבלואוּסוב, בדיוק כפי שהתרגל לאוסיפּ מנדלשטם בספרות הרוסית. אבל ההבדל הוא בכך שלספרות הרוסית יש ארץ משלה, בעוד ספרות היידיש העכשווית הפכה לספרות מהגרים משום מקום. כן, לספרות היידיש אין מדינה משלה כפי שיש לספרות העברית. אין לה מיליוני קוראים פוטנציאליים, כפי שיש לספרות היהודית־אנגלית או היהודית־רוסית, דהיינו אותם ענפים של ספרות עם ישראל שנוצרים בשפות נוכריות. רצח העם של דוברי היידיש במזרח אירופה, ההתבוללות הלשונית המזורזת במדינות ההגירה החדשות, ומפלת היידישיסטים במאבקם למען הענקת מעמד רשמי ליידיש במדינת היהודים שקמה לתחייה (הרי חלק מפועלי ציון שמאל דרשו, שהיידיש תוכר במדינת היהודים כשפה רשמית שנייה לצד העברית), הביאו לכך שהדגם היידישיסטי של הזהות היהודית איבד מהאקטואליות שלו.
כפי שנאמר לעיל, בעשורים הראשונים שאחרי השואה עדיין המשיכו את פעילותם היצירתית לא מעט סופרי יידיש. קמה אפילו קבוצה ספרותית חדשה בשם "יונג־ישראל" ("ישראל הצעירה") בראשותו של אברהם סוצקבר. הופיעו כתבי עת ספרותיים חדשים, אשר המפורסם שבהם היה כתב העת התל אביבי "די גאָלדענע קייט" (בעריכתו של סוצקבר, חתן פרס ישראל לשנת 1985), ובכל זאת היה ברור, שספרות היידיש הפכה לְעיר שבּה רק מתים ובה איש אינו נולד.
בשנות ה־70 וה־80, כאשר נדמה היה כבר שאיש לא יבוא להחליף את הסופרים שנולדו עוד לפני השואה והלכו לעולמם, החלו להופיע בספרות היידיש שמות חדשים. את הצעדים המעשיים הראשונים שנועדו לעודד מחברים צעירים עשה כתב העת "יוגנטרוף" שכבר הוזכר. באמצע שנות ה־80 במוסקבה, ביוזמתו ובעריכתו המשותפת של מחבר שורות אלה, יצאו לאור שלושה "גיליונות נוער" מיוחדים של כתב העת "סאָוועטיש היימלאַנד". בשנת 1989 בניו יורק יצא לאור קובץ "ווידערוווּקס" שכבר הוזכר, תחת תת־הכותרת "דור חדש של סופרי יידיש". בשנות ה־90 בתל אביב במשך כמעט עשור יצא לאור כתב עת ספרותי "נײַע וועגן", שנוסד על ידי קבוצת "דור המשך אוהבי יידיש", שבּה התאחדו עולים מאמריקה הלטינית ומברית־המועצות.
נכון להיום ניתן להזכיר למעלה מ־70 שמות מחברים שנולדו אחרי השואה, משוררים, סופרי פרוזה, מבקרי ספרות, עיתונאים, שכותבים ביידיש. ברובם – גם ביידיש, לצד שפות נוספות. היידיש אינה יכולה כבר להתיימר כמו פעם, בימי היידישיזם הישן, לזכות בתואר "שפת המוני העם היהודי". אין יותר המוני העם היהודיים שמדברים וקוראים ביידיש. וכל סופרי (וקוראי) היידיש בני הדור החדש ללא יוצא מן הכלל שולטים היטב גם בשפות אחרות. עבור רובם המכריע היידיש לא הייתה שפת הלימודים בבית־הספר. אחדים מהם — ובמיוחד הצעירים יותר, למדו יידיש ממש מ"אפס", כבר בהיותם בוגרים, ובחרו ביודעין לכתוב בשפה ההולכת ונעלמת מחיי היום־יום. ובכל זאת, ספרות היידיש בכללותה, ושירת היידיש בפרט, חיות עד היום.
בימינו אנו החליפו שני הענפים של ספרות עם ישראל — הספרות העברית וספרות היידיש — את מקומותיהם במובן מסוים. הקונפליקט הפנימי התמידי בין החוב לשמור בשלמותה ובבשלותה על השפה, שנעזבה על ידי "המוני העם היהודי", והגיעה בירושה לקבוצה לא גדולה שמטפחת אותה ביודעין, לבין הרצון ליצור בשפה הזאת, דהיינו – לשנות אותה, היה פעם אופייני למצדדי הספרות העברית. עתה הוא הפך לאחד המאפיינים של היצירה ביידיש של הדור שנולד אחרי השואה. בצורה הקולעת ביותר ביטא את הקונפליקט הזה בוריס קרלוב בשירו "דיאלקטיקה של השפה":
אֲנִי רוֹעֵד
מֵעַל כָּל מִלָּה שֶּׁקִּבַּלְתִּי בִּירוּשָׁה,
מֵעַל צְלִיל קְצַרְצַר אֲנִי רוֹעֵד,
אֲבָל לֵב, בְּחַיַּי,
עַל מְצִיאוּת —
עַל דְּבָרַי
כְּלָל אֵינוֹ רוֹעֵד.
כִּי דְּבָרַי זוֹרְמִים
חָפְשִׁי בַּמְּצִיאוּת
אֲפִלּוּ כְּשֶׁשְּׂפָתַי נָחוֹת,
אֲפִלּוּ כְּשֶׁעַלְמוּת חֵרֶשֶׁת קוֹרַעַת
בְּאַכְזָרִיּוּת חֲתִיכוֹת מִתּוֹכִי,
אֲפִלּוּ כַּאֲשֶׁר כְּבָר נִדְמֶה,
בְּחַיַּי, בַּמְּצִיאוּת —
שֶׁמֻּתָּר לְךָ כְּבָר לִסְגֹּר אֶת פִּיךָ בִּמְסַנֵּן
גַּם אָז, בְּעֹמֶק הַלֵּב עוֹלָה
לַהֲקַת קוֹלוֹת
שֶׁל אוֹצְרוֹת הַיִּידִישׁ
כְּמֵי מַעְיָנוֹת
מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד מְאֻחָר בַּלַּיְלָה,
הַכְּלָל בֵּין הִתְרוֹצְצֻיּוֹת הַיּוֹם —
פּוֹרֶצֶת לָהּ בְּכָל זֹאת דֶּרֶךְ
בְּלַהַט שְׂפָתַי,
לְשׁוֹנִי כְּלָל לֹא דֻּכְּאָה.
אֲנִי רוֹעֵד
מֵעַל כָּל מִלַּת יִידִישׁ,
מֵעַל כָּל צְלִיל אֲנִי רוֹעֵד
— וְנִדְמֶה שֶׁבְּפֵרוּשׁ, בְּחַיַּי, בַּמְּצִיאוּת
אֲנִי רַק יוֹרֵשׁ שֶׁלָּהֶם וְשׁוֹמְרָם…
אֲבָל חָזָק
זוֹרֵם בְּכָל מָקוֹם וּמִסְתּוֹבֵב
זֶרֶם דְּבָרַי מִשֶּׁלִּי
אוֹתָם אֲנִי מְשַׁנֶּה.
ל"יידישיזם החדש" אין, בניגוד ליידישיזם הקלאסי של סוף המאה ה־י"ט והמחצית הראשונה של המאה ה־כ', שום אידיאולוגיה מסודרת, חוץ מרעיון מופשט של שמירת המורשת היהודית־אשכנזית התרבותית. האם תפותח אידיאולוגיה שכזאת בשנים הקרובות? — לא מן הנמנע שכך יקרה, כיוון שהיהודים אינם "גוי ככל הגויים". בתולדות עמנו היו אין־ספור מקרים שבהם אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.
משוררי היידיש אשר נולדו אחרי השואה מהווים עוד חוליה בשרשרת הזהב של ספרות היידיש, כהגדרתו של י.ל. פרץ. רק חוליה אחת. לכן לאנתולוגיה של משוררי היידיש של הדור של אחרי השואה, בעריכתי, קראתי בשם "אַ רינג" ("חוליה"). אין זאת החוליה האחרונה. אני בטוח שתהיינה עוד חוליות. או כמו שכתב משורר היידיש המופלא אלכסנדר בלואוּסוב בפנייתו ליידיש:
אֲנִי עוֹד לֹא הַקַּדִּיש שֶׁלָּךְ…
אני מאמין בזה בכל לבי כמשורר. כבן אדם רציונלי אינני יכול שלא להכיר בעובדה, שאמונה זאת היא סוג של אוטופיה, חלום יפה ומעורפל, אשר לאיש אין הוכחות שהוא אכן יתגשם. ועם כל זה אני מאמין. הרי אני שייך לדור של אחרי השואה, אשר הוא עד לעובדה החד־משמעית, שבמקרה של היהודים — חלומות יפים ומעורפלים אכן יכולים להתגשם.
קראו גם :
