לזכרו של נתן רוזן (1909–1995), פיזיקאי גדול ואדם מיוחד: לציון מלאת 25 שנים לפטירתו.
פרופסור רוזן היה חבר באקדמיה למדעים של ישראל, פרופסור מחקר בפקולטה לפיזיקה בטכניון, אסיסטנט של אלברט איינשטיין במכון למחקרים מתקדמים בפרינסטון.
שמונה שנים אחרי עלייתי ארצה, בעיצומה של ה”פרסטרויקה” (בניה מחדש – 1985–1991) בברית המועצות, אבי כתב לי ממוסקבה: “לא תהיה הגירה, כי כל מי שרצה לעזוב את ברית המועצות כבר עזב.” הוא צדק: מי שהחל להגר מברית המועצות ב-1990, הם אלו שלא רצו לעזוב אלא נאלצו לעשות זאת. אלו היו מאות אלפי יהודים שחששו מהעתיד לבוא כי המדינה השתנתה בצורה דרסטית. קודם היא נטלה מהם את החירות, ואילו הפעם היא שדדה את חסכונותיהם הדלים, אפשרה לתנועות האנטישמיות להרים ראש, והשאירה את היהודים בחוסר וודאות. את גרמניה של 1937–1938 עזבו היהודים שלא רצו להיפרד מהחיים הרגילים. לקח להם ארבע-חמש שנים להפנים שהחיים חדלו להיות רגילים. רק לאחר פרסום החוק, לפיו “היהודים אינם גרמנים”, החלו לזרום לארץ ישראל המדברית והביצתית היהודים המשכילים, בעלי התרבות האירופאית, מאדמת גרמניה שהפסיקה להיות המולדת שלהם.
למזרח התיכון הגיעו אנשים שגרמניה הייתה יקרה להם וארץ ישראל זרה. ביניהם יכול היה להיות אלברט איינשטיין, אבל הוא העדיף את ארצות הברית, את פרינסטון, בה הכיר את גיבור הסיפור הזה, יליד ארצות הברית ובן לפליטים-יהודים שנמלטו מהפוגרומים באימפריה הרוסית, נתן רוזן.
היכרותי עם פרופסור רוזן החלה בצורה חד-צדדית – ידעתי על קיומו, הוא לא ידע על קיומי. בזמן לימודיי באוניברסיטת קייב קראתי את מאמרו המשותף עם אלברט איינשטיין ובוריס פודולסקי. רוזן היה בשבילי איש מן הספרים. דרכינו הצטלבו כעשר שנים לאחר קריאתי את מאמרו. לא היה לי מושג כמה דברים משותפים נמצא כשנתראה, אבל הדרך לפגישתנו הייתה קשה ואף מסוכנת בשבילי.
שנת 1978. עמיתי, דוקטור לפיזיקה, חבר האקדמיה הלאומית למדעים לעתיד, ציר הפרלמנט של ברית המועצות לעתיד, שר המדע של אוקראינה לעתיד, ניסה לשכנע אותי לוותר על בקשתי לעלות לישראל. בשיחה שנמשכה כשמונה שעות הוא רק חיזק את רצוני לעזוב את ברית המועצות. הוא טען כי ההגבלות על היהודים, בקבלה ללימודים באוניברסיטאות ולמקומות עבודה, אינן אפליה אלא המדיניות הנכונה לויסות היחסים בין הלאומים השונים במדינה הרב-לאומית: אחוז היהודים הלומדים והעובדים במוסדות להשכלה גבוהה ומכוני המחקר לא יכול להיות גדול יותר מאחוזם באוכלוסייה. השקפת עולמו עמדה בקריטריון של “אנטישמי מתון” על פי הגדרתו של ז’אן-פול סארטר בספרו “הרהורים על השאלה היהודית” (1944). “האנטישמי המתון” הינו אדם מנומס אשר אומר לכם “אינני מרגיש שנאה כלפי היהודים. מסיבות כאלו או אחרות, אני סבור שיש להגביל את השתתפותם בחיי המדינה”. עמיתי זה ביטא את דעתו בשאלה היהודית לאחר שסיפרתי לו על רדיפות אבי ודודתי כיהודים בפרשת “הקוסמופוליטים” כאחת הסיבות לרצוני להגר. פרשת הקוסמופוליטים פרצה ב-1949. היהודים, מומחים בולטים בתרבות, אמנות, ומדע, הואשמו בחוסר פטריוטיות, ובנאמנות לתרבות, האמנות, והמדע “הזרים”. הם אופיינו כנטולי שורשים, כנציגי התרבות הבורגנית העוינת כלפי התרבות הסובייטית. אבי יעקב, פרופסור לספרות אירופאית באוניברסיטה, ודודתי לאה, פרופסור להיסטוריה של המוזיקה הרוסית, ראשת החוג במקצוע הזה, ודיקנית הפקולטה לזמרה, פוטרו מעבודותיהם וגורשו מקייב. את מקומותיהם תפסו נציגי “הגזע הארי”, עמיתיהם האוקראינים. כתוצאה מהרדיפות ותנאיי המחייה הקשים הוריי נפרדו.
בתשובה לי טען עמיתי שיהודי ברית המועצות לא נלחמו בחזיתות של מלחמת העולם השנייה במדי הצבא האדום, וניצלו, בו בזמן שהרוסים והאוקראינים נלחמו ונהרגו למען המולדת. הוא סיפר זאת לי, לאדם שדודו נהרג ב-1941 בקרבות באסטוניה. במכון שלנו היה לוח עם שמות הנופלים בקרבות מלחמת העולם השנייה. על-פי נתוני הלוח ותמונות הנופלים עליו אחוז היהודים שנהרגו בחזית היה הרבה יותר גבוה מאחוזם באוכלוסיית אוקראינה. מיותר לומר שאחוז היהודים אשר נרצחו בבאבי יאר שבקייב היה עשרות מונים גבוה ממספר הנרצחים האוקראינים והרוסים שם. עמיתי טעה בחישוב אחוזי היהודים, ובגדול… הוא היה מבוגר ממני, וטען שלאחר מלחמת העולם השנייה היהודים היו סגני מנהלים בחנויות המזון בקייב ועשו חיים, בזמן שהאוקראינים היו רעבים. יהודי קייב רבים לא הצליחו לתפוס את משרות סגני המנהלים בחנויות המזון כי לא היו זקוקים לאוכל: הם נרצחו בבאבי יאר ע”י הנאצים ועוזריהם האוקראינים.
ראש המכון לפיזיקה בו עבדתי, חבר האקדמיה למדעים, זימן אותי לשיחה בעניין בקשתי לעלות ארצה, ואמר לי שבגדתי במדינה. בתור סגן העורך הראשי של “כתב העת האוקראיני בפיזיקה” הוא קיבל החלטה להוציא את מאמרי מגליון כתב העת מספר ימים לפני פרסומו. המאמר התקבל לפרסום מסיבות מקצועיות, והוצא מכתב העת מסיבות אידאולוגיות. ראש המכון אמר לי שמאמריהם של בוגדים לא יפורסמו בכתבי העת הלאומיים. שלושים שנה לפני כן הושמדו אלפי עותקים של ספרו של אבי, ה”קוסמופוליט” ו”הבוגד”, על הסופר הדני מרטין אנדרסן נקסה. ב-1933 נשרפו אלפי ספרים שנכתבו ע”י יהודים מפורסמים. מצאתי את עצמי בחברה טובה.
עמיתי אמר שהחלטתי לעזוב את ברית המועצות תזיק ליהודים אחרים כי גם הוא, “האדם הפרוגרסיבי”, לא יקבל לעבודה “בוגדים פוטנציאליים”. הוא ראה ביהודים בני ערובה הנושאים באחריות קולקטיבית. אותי הוא הציג כאויב היהודים כי גרמתי להם נזק במעשה שלי. הוא אמר שברית המועצות נמצאת במצוקה קשה, וציין שיכולתי לתרום רבות למולדת, אבל בחרתי לערוק, לגלות עוינות כלפי המדינה שנתנה לי כל כך הרבה. בטבעיות ובקלות הוא התחבר למסר האנטישמי הפופולרי בברית המועצות, ובאוקראינה במיוחד: בזמן מלחמת העולם השנייה היהודים היו עריקים, בוגדים. לדעתו אינני שונה מהם כי אני עריק, בוגד, ואנטי-פטריוט. הוא האשים אותי בדברים שהיו סעיפי האישום נגד אבי ודודתי לפני שלושים שנה במסגרת קמפיין האנטישמיות הממלכתית, פרשת הקוסמופוליטים. המעגל נסגר. זכיתי לתואר “בוגד במדינה”, אף על פי שלא עברתי על חוקי המדינה ̶ הגירתי הייתה חוקית, אבל היא הייתה הלם עבורו כי התכוונתי לעבור לגור במדינה שבמדינתו גינו אותה על השתייכותה לעולם הקפיטליסטי, ל”תוקפנים” ה”כובשים”. כשלוש שנים לפני שיחתנו, העצרת הכללית של האומות המאוחדות קיבלה החלטה 3379: “ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית”. בברית המועצות ההחלטה הזאת התקבלה בברכה כי שם הגיעו למסקנה הזאת מזמן. שלטונות ברית המועצות הפיצו מסרים יותר חריפים מאלה שנכללו בהחלטת האו”ם. ארבע שנים לפני קבלת החלטת האו”ם פורסם בברית המועצות ספרו של “המדען” יבגני יבסייב “פשיזם מתחת לכוכב הכחול: אמת על הציונות המודרנית”. שם הובאה המסקנה הבאה: “הציונות היא אויב העם הסובייטי, אויב השלום, ואויב האנושות”. ובכן בנוסף ל”בוגד”, זכיתי אוטומטית לתארים “גזען” ו”אויב העם”. שלושת האפיונים הללו סיכנו אותי. לא ידעתי איפה אמצא את עצמי בתום הטיפול של השלטונות בתיק ההגירה שלי. אולם הייתי באמת “בוגד” כי שנאתי את המשטר, לא ראיתי בברית המועצות את המדינה שלי, למדתי עברית והיסטוריה של העם היהודי במחתרת. באותה המדינה כל אחד יכול היה להיות מואשם בבגידה במדינה – אבי שאהב אותה ואני ששנאתי אותה.
יולי 1980. המסדרון הצר והארוך של הפקולטה לפיזיקה בטכניון. לשני צדיו של המסדרון נמצאות דלתות משרדים ועליהן שמות דיירי החדרים בעברית: “פרופסור…”. דלת המשרד בסוף המסדרון נפתחת. מהחדר יוצא גבר רזה, מבוגר, אשר מברך אותי בשלום עם חיוך רחב כאילו אנחנו מכירים מזמן. אני רואה אותו בפעם הראשונה ונמצא בהלם מנימוסיו. כנראה שהוא מהנדס, טכנאי, איש מינהל. הפרופסורים של המסדרון, אם אומרים שלום – וזה לא תמיד קורה – עושים זאת בהרגשת עליונות. דייר המשרד הזה פשוט ומנומס מדי כדי להיות פרופסור. כשהוא מתרחק מפתח משרדו אני קורא את שמו על לוחית מתכת קטנה שעליה כתוב בלועזית N. Rosen ללא ציון התואר פרופסור. השם הזה מוכר לי אבל הלם העלייה ארצה השכיח את העבר הרחוק.
בשנת העלייה שלי ארצה – 1979 – הדפיסו במכון לפיזיקה בקייב, בו עבדתי, חוברת לרגל היובל להקמתו של המכון. שמי כשייך לקטגוריה של “אוייבי עם” ו”בוגדים” נמחק מהחוברת. בתחילת החלק, בו מסופרת ההיסטוריה של המכון, היה כתוב: “החל מ-1932 במשך חמש שנים עמד בראש המחלקה לפיזיקה תיאורטית פרופסור ל. י. שטרום. לאחר מכן, במשך כשתי שנות שהותו בברית המועצות עמד בראש המחלקה נ. רוזן. הוא ביצע מספר עבודות בתורת האטום והחלקיקים האלמנטריים” (מחברי החוברת טעו: פרופסור שטרום לא יכול היה לנהל את המחלקה במשך חמש שנים כי ב-1936 הוא כבר לא היה בין החיים).
פרופסור לב שטרום (1890–1936), ראש המחלקה לפיזיקה תיאורטית באוניברסיטת קייב ובמכון לפיזיקה נעצר, הואשם בפעילות טרור, בהשתתפות ברצח של מנהיג ברית המועצות סרגיי קירוב, ובשיתוף פעולה עם הגסטפו. יהודי – משתף פעולה עם הגסטפו! הוא הוצא להורג ב-22 באוקטובר 1936 ליד קייב. יחד עמו נרצחו שלושים ושישה פרופסורים ומרצים של המוסדות להשכלה גבוהה באוקראינה, תשעה-עשר מהם היו יהודים. אחוז היהודים בקרב הקורבנות היה הרבה יותר גבוה מאחוזם באוכלוסיה! שטרום היה מדען מוכשר, איש משכיל ורחב אופקים: בנוסף לפיזיקה הוא עסק במתמטיקה ופילוסופיה של מדעי הטבע. במסגרת העיסוק בפילוסופיה הוא הכיר את הפרופסור וחבר האקדמיה למדעים של ברית המועצות סמיון סמקובסקי (ברונשטיין), פילוסוף המדע המפורסם בברית המועצות, בן דודו של לאון טרוצקי שהיה באותה תקופה האויב מספר אחת של סטלין. שטרום נעצר מספר ימים לאחר מעצרו של סמקובסקי.
ב-1910–1912 שטרום היה פעיל בחוגים המרקסיסטיים המחתרתיים בראשותו של אחד המנהיגים הבולטים של הבולשביקים, היהודי מויסיי אוריצקי, לימים ראש המשטרה החשאית בפטרוגרד, אשר נרצח ב- 1918 ע”י המשורר היהודי לאוניד קנגיסר. ב-1917–1918 שטרום השתייך למנשביקים ולאחר מכן פעל במסגרת הבונד, הארגון היהודי הסוציאליסטי. יתכן שפעילותו למען “הסוציאליזם הלא נכון” של המנשביקים ואנשי הבונד נחשבה ע”י השלטונות כפשע. אולם הוא הפסיק לעסוק בפעילות המהפכנית והציבורית והתמסר למדע. באחד הכנסים הבינלאומיים הוא נפגש עם איינשטיין, וקיבל ממנו במתנה את תמונתו של הפיזיקאי הגדול עם הקדשתו. באתר הרשמי של המכון לפיזיקה בקייב פרופסור שטרום לא הוזכר. הוא היה קודמו בתפקיד של רוזן. עם הזמן, רוזן למד שהוא ירש את “אויב העם”. הוא הרגיש תחושת פחד קשה.
מי היה נ. רוזן, לא הוסבר בחוברת היובל ולא על לוחית דלת משרדו. נתן רוזן (22 במרץ 1909 ̶ 18 בדצמבר 1995) – היה אסיסטנט וקולגה של אלברט איינשטיין. הם שותפים למאמר המפורסם “האם התיאור של המציאות הפיזיקלית באמצעות מכניקה קוונטית מלא?” עם בוריס פודולסקי, ולמאמרים על “גשר” איינשטיין-רוזן וגלי גרביטציה. רוזן היה חבר האקדמיה למדעים של ישראל ופרופסור מחקר בטכניון. התברר שהוא המייסד של הפקולטה לפיזיקה בטכניון שבמסדרונה פגשתי אותו.
נתן רוזן נולד בברוקלין ב-1909, שנתיים לאחר ההימלטות של הוריו מהפוגרומים האנטי-יהודיים ברוסיה הצארית. ב-1931 הוא פרסם יחד עם ר. לנגר את המאמר “נייטרון”. המאמר יצא לאור שנה לפני גילוי הנייטרון ע”י ג’יימס צ’דוויק שקיבל פרס נובל עבור התגלית. ב-1934 רוזן קיבל מינוי של אסיסטנט של איינשטיין במכון למחקרים מתקדמים בפרינסטון, ועבד שם עד ל-1936. המאמר האחרון של איינשטיין על גלי הגרביטציה (הראשון נכתב ב-1916) פורסם יחד עם רוזן ב-1937. באותו זמן היה רוזן בברית המועצות. איינשטיין עזר לו לקבל עבודה בקייב כשכתב מכתב בקשה לראש ממשלת רוסיה ו. מ. מולוטוב בו המליץ לקבל את רוזן לעבודה.
במאמרה של החוקרת האוקראינית א. י. קולטצ’יחין (2008) מוצגת ההיסטוריה של קבלת רוזן לעבודה בקייב לאחר שמולוטוב ציווה על פיזיקאים במוסקבה לטפל בבקשת איינשטיין לקליטת רוזן בקייב. בארכיון של חבר האקדמיה למדעים, פרופסור אלכסנדר גולדמן, המייסד והמנהל הראשון של המכון לפיזיקה בקייב כתוב: “בקיץ 1936 למכון הגיע מכתב של ד”ר ב. מ. וול מטעם הנהלת האקדמיה למדעים של ברית המועצות בו הבקשה לקבל לעבודה את ד”ר נ. רוזן, הפיזיקאי התיאורטי האמריקאי הצעיר, עמית קרוב של פרופסור איינשטיין. מיד יצאתי למוסקבה, ביררתי את נסיבות המקרה ולאחר היכרותי עם ד”ר רוזן, התחלתי לפעול לקליטתו בעבודה במכון. הצלחתי במשימתי לאחר ההתגברות על קשיים רבים”. במשך שנתיים רוזן לימד באוניברסיטת קייב בה למדתי שנים רבות לאחר מכן. הוא לא ידע רוסית, והרצאותיו היו מתורגמות לסטודנטים מאנגלית. ד”ר אוקסנה תומסביץ’, שהייתה מרצה שלי ושמעה את הרצאותיו, סיפרה לי אודות הוראתו המיוחדת באוניברסיטת קייב. במשך שנתיים הוא חקר במכון לפיזיקה שבו התחלתי לעבוד שלושים ושלוש שנים לאחר בריחתו מברית המועצות. רוזן סיפר לי איך הוא, מדען אמריקאי צעיר ומובטל, מצא בסיוע איינשטיין עבודה בברית המועצות, ואיך הבין שצריך לברוח משם כשהחלו משפטי מוסקבה ואירועים אחרים ב- 1938–1937.
מדוע חיפש רוזן עבודה בברית המועצות? האסטרופיזיקאי והיסטוריון המדע האמריקאי דניאל קנפיק דן בסוגיה בספרו “טיול במהירות המחשבה: אלברט איינשטיין וחיפושי גלי גרביטציה” (2007), וכותב “רוזן, איינפלד, ומדענים רבים של אותה תקופה היו סוציאליסטים. בהתאם לדעותיו, רוזן השתוקק לחיות ולעבוד בברית המועצות”. רוזן חיפש בברית המועצות לא רק עבודה אלא את מימוש הרעיון הסוציאליסטי.
ב- 1934–1935 רוזן שיתף פעולה בפרינסטון עם בוריס פודולסקי, יליד רוסיה (1896) אשר היגר לארצות הברית ב-1913. לקראת סיום שיתוף הפעולה עם איינשטיין ורוזן הוא קיבל משרת פרופסור לפיזיקה מתמטית באוניברסיטת סינסינטי באוהיו. לפני קבלת המשרה הקבועה באוהיו פודולסקי עבד במדינות שונות כולל ברית המועצות ̶ בחרקוב עם ל. לנדאו ו-ו. פוק ב-1931–1933. כנראה שפודולסקי אהב את המשטר הסובייטי.
ב-2009 יצא לאור ספרם של ד. א. חיינס, ה. קלר, וא. וסילייב “מרגלים: עלייתו ונפילתו של ה-ק.ג.ב. באמריקה” (צפו בדיון עליו כאן).
המחברים ציינו שפודולסקי שיתף פעולה עם ארגון הביון של ברית המועצות. לפי הספר, בתחילת 1942 פודולסקי ביוזמתו יצר מגע עם שגרירות ברית המועצות בארצות הברית, והמליץ להתחיל עבודות בהעשרת אורניום 235 לצורך הכנת הפצצה הגרעינית הסובייטית. באפריל 1942 בבניין “אמטורג” הוא נפגש עם הסוכנים ס. מ. סמיונוב ו-ו. ס. פרבדין. ארגון הביון הסובייטי העניק לפודולסקי את השם “קוונט”. מהמברקים המוצפנים של שגרירות ברית המועצות ברור שב-14 ביוני 1943 הגיע “קוונט” לשגרירות ברית המועצות בוושינגטון ומסר לנציגיו א. א. גרומיקו ו-ס. מ. סמיונוב מידע ששאב ממגעיו עם הקולגות – משוואות המתארות את שיטת הפעפוע הגזי להפרדת האורניום, שניתן היה ליישמן להעשרת האורניום 235 הנחוץ לפצצת הגרעין. המידע על פעילותו של פודולסקי למען ברית המועצות נכלל בספר הודות לעבודה בארכיון ה-ק.ג.ב של קצין ה-ק. ג. ב. לשעבר א. י. וסילייב, אחד ממחברי הספר, המתגורר באנגליה החל מ- 1996. פודולסקי ורוזן עבדו ותקשרו באופן הדוק במשך כשנה. שיתוף הפעולה שלהם החל שנה לאחר הגעתו של פודולסקי לאמריקה מברית המועצות. הוא היה מבוגר מרוזן בשלוש-עשרה שנים. יתכן שסיפוריו של פודולסקי על חייו ועבודתו בחרקוב, שהיו פוריים ונעימים ועוד לא מסוכנים, השפיעו על החלטתו של רוזן לעבור לברית המועצות. במשך תקופה קצרה של עבודתו של פודולסקי בחרקוב, המכון החדש בראשות לב לנדאו היה אואזיס של בינלאומיות והתלהבות מדעית ומשך פיזיקאים רבים מחו”ל.
רוזן סיפר לי שהזדעזע כשנודע לו על “היעלמותו” של שטרום, קודמו בשני התפקידים –ראש המחלקה לפיזיקה תיאורטית באוניברסיטה ובמכון לפיזיקה. האדם הראשון שרוזן שאל אותי עליו היה פרופסור אלכסנדר גולדמן (1884–1971), הקולגה הבכיר של שטרום. התברר לי שמעצרו של גולדמן ב-1938 היה הזעזוע שהכריע את גורלו של רוזן בברית המועצות, וגרם לבריחתו משם. אביו של גולדמן, רופא במקצועו, נרצח בקליניקה שלו בכפר לבדין שבאוקראינה בזמן הפוגרום בתקופת מלחמת האזרחים בברית המועצות (1917–1922). גולדמן עצמו עבר פוגרום מסוג אחר: אותו האשימו בפעילות נגד המהפכה הסוציאליסטית, בטרור, ובניסיונות להפיל את המשטר הסובייטי. משרתי משטר עינו אותו באכזריות, אבל הוא הכחיש את כל האשמות, לא גילה אף שם של “שותפים פושעים”, ולא אפשר לחוקרים לפברק תיקים נגד אנשים אחרים. עמידתו האיתנה של גולדמן נגד החוקרים ואומץ ליבו גרמו לכך שהוא נידון “רק” לחמש שנות גלות, שהפכו לשמונה-עשרה שנים, אבל תנאיי חייו היו הרבה יותר קלים מאלה של הקורבנות שנכלאו במחנות העבודה ובתי הסוהר. הוא לימד פיזיקה בקזחסטן, תחילה בבית ספר, לאחר מכן באוניברסיטה. לאחר מות סטלין שמו של גולדמן טוהר ב-1956, והוא חזר למכון לפיזיקה בקייב ב-1959. הספקתי להכירו. הוא היה אישיות מרתקת ומרשימה, פיזיקאי דגול ומסור למדע. הוא עשה מחקר עד יומו האחרון. בגיל שמונים ושבע עבר גולדמן תאונת דרכים ונהרג תחת גלגלי מכונית משטרה. השלטונות לא שברו את רוחו אבל המכונית של משרתי החוק, שבעיקר שירתו את מכונת הרדיפה, סיימה את חייו של המדען הגדול והאדם האמיץ. ובכן, התברר שלרוזן ולי היה מכר ועמית משותף בקייב. סיפרתי לו על היכרותי הקצרה עם גולדמן, על חייו, עבודתו, ומותו הפתאומי.
אפשר לקבל רושם על חייו של רוזן בקייב ממאמרה של החוקרת האוקראינית א. א. שצרבק (2012). במאמר מובאים קטעים מהתכתבות בין איינשטיין לרוזן בזמן עבודתו של רוזן בקייב. היא מתארת את תוכנו של המכתב הראשון של רוזן לאיינשטיין מקייב שנכתב ב-26 בפברואר 1937. רוזן כותב לאיינשטיין “אני מבצע מחקרים במכון לפיזיקה של האקדמיה האוקראינית למדעים ומלמד באוניברסיטת קייב. אני עסוק כל הזמן, אין לי זמן פנוי כפי שהיה בפרינסטון. אולם יש לי משהו יותר חשוב: אני מרגיש שצריכים אותי, שאני חשוב (בלי ההרגשה הזאת החיים הם נטולי משמעות). והיום אני לא זקוק לתמיכה של אנשים קטנים הנמצאים בעמדות בכירות כדי להרוויח את לחמי. אני מודה לך מכל הלב על כך שעזרת לי להגיע הנה”. ב-1937 לרוזן ואשתו נולד בקייב בן (ד”ר לפיזיקה ג’ו רוזן).
במכתבים הבאים הוא מספר לאיינשטיין בהתלהבות על החיים בברית המועצות. הוא אפילו דן באפשרות למצוא עבודה באוניברסיטת דנייפרופטרובסק לכימאי מפרינסטון, אבל לא מצליח למצוא ערב שיכול להבטיח את הלויאליות של המועמד כי “השלטונות חוששים ממרגלים זרים”. אולם כעבור שנה במכתב מ-24 במרץ 1938, לאחר מעצרו של גולדמן ב-22 בינואר, רוזן כותב לאיינשטיין: “כמו שאתה רואה אנחנו עדיין בקייב ועדיין מלאי התלהבות ביחס לברית המועצות. <…> אני מקווה להיפגש אתך בקיץ”.
במכתבו של רוזן מופיעה המילה “עדיין” המבטאת את צינון התלהבותו מהחיים בקייב. מכתבו האחרון לאיינשטיין מקייב נכתב ב-31 ביולי 1938 “כאשר כתבתי לך בפעם האחרונה, תכננתי לבקר בארצות הברית בקיץ הזה. אבל תכניותיי השתנו. בעוד מספר שבועות אני חוזר לאמריקה ואשאר שם. אני מרוצה מאד ממה שראיתי בברית המועצות, נהניתי מאד לחיות פה. הסיבה לצעד הזה היא בכך שאינני מרוצה מתפוקתי. אני מרגיש שאיני עושה מספיק. ספקותיי אינם מאפשרים לי להישאר כאן. אני חוזר לאמריקה ואחפש עבודה שאינה קשורה למחקר. אם אמצא, אעבוד ואחקור בזמני החופשי כשלא ארגיש אחריות”.
לי רוזן סיפר שהיה לו ברור שמכתביו נבדקים ע”י השלטונות. עם חזרתו לארצות הברית הוא שמע מהקולגות שגם חזרו מהמקומות השונים בברית המועצות על תחושותיהם, על הסכנות שחשו בהן, ועל הפחד שאחז בהם וגרם לבריחתם לאמריקה.
בין עמיתיו שחוו את החיים בברית המועצות היה ויקטור וייסקופף (1908–2002), הפיזיקאי האמריקאי ממוצא יהודי אוסטרי, עמיתם של נ. בוהר, ו. הייזנברג, ו. פאולי, ה. בוטה ו-ל. לנדאו, החבר הזר של האקדמיה למדעים של ברית המועצות, שותף לפרויקט מנהטן של הפצצה הגרעינית האמריקאית. האזנתי להרצאתו של וייסקופף בטכניון והייתי עד לפגישתו עם רוזן בחיפה. שניהם נזכרו שיכלו לעבוד באותה עיר – קייב.
אסביר בעזרת הראיונות שנתן וייסקופף. ב-10 ביולי 1963 באנגליה וייסקופף סיפר על השהייה ברוסיה הסובייטית, ועל עבודתו במכון הפיזיקו-טכני האוקראיני בחרקוב בו בראש המחלקה לפיזיקה תיאורטית עמד לב לנדאו “היו לי חברים רבים בחרקוב, תושבי וינה שהגיעו לשם, קומוניסטים אשר התיישבו בברית המועצות. זה היה זמן לא טוב. רבים מהם היו קומוניסטים, קומוניסטים למחצה, או לא קומוניסטים, שמצאו את עצמם במקום היחיד שבו אפשר היה לשרוד. זה היה מכון חדש בחרקוב”. עשרים וחמש שנים לאחר מכן, ב-7 באפריל 1988, וייסקופף התראיין בברקלי והראיון מובא בספר בספר “סטלין והפצצה” (1996). להלן ציטוט:
שאלה: באותו זמן שקלת הצעה אחרת – מברית המועצות?
תשובה: כן, מספר פעמים ביקרתי ברוסיה והכרתי אז פיזיקאים רוסים. <…> טיילתי ברוסיה. בוודאי שהבחנתי בצד הגרוע של הסטליניזם. <…> ב-1936 קיבלתי הצעה להיות פרופסור מן המניין בקייב. <…> אני חייב לציין ששם היה שכר נמוך. ולי היה ברור לגמרי – ביקרתי ברוסיה זמן קצר ב-1933 – וב-1936 לי היה מובן לחלוטין שלא אסע לקייב בשום פנים ואופן. אני חושב שלו הייתי מקבל את ההצעה, לא בטוח שהייתי חי היום. ואז החלטתי לנסוע לאמריקה”. (200 דולרים בחודש שזה הרבה יותר מ-200 דולרים היום אבל זה עדיין לא כל כך הרבה. כאשר שאלתי את רוזן מדוע הוא עבד בקייב בשני המקומות – באוניברסיטה ובמכון לפיזיקה – גם הוא ציין שמשכורת אחת הייתה נמוכה מדי. – א. ג.)
דויד הולואואי כתב “כאשר בסוף 1936 ויקטור וויסקופף הגיע לחרקוב, פיזיקאים-מהגרים אחדים עמם שוחח המליצו לו לא לקבל את משרת הפרופסור בקייב. במקום זאת הוא בחר את אוניברסיטת רוצ’סטר בניו יורק. המצב במכון בחרקוב שכבר בשנים 1935 ו-1936 היה ככל הנראה לא טוב נהיה גרוע יותר. רבים מהחוקרים המובילים של המכון בזמן “הטיהורים הגדולים” נעצרו והואשמו בקשרים מפלצתיים נגד המדינה”. ואכן בשנים 1937 – 1938 נכלאו שישה-עשר חוקרי המכון וביניהם שני אזרחים זרים.
קנפיק מפרש את מכתבי רוזן לאיינשטיין כך “ללא קשר לדעתו על “הסוציאליזם הקיים באמת” בתקופת הטיהורים הגדולים, הוא חזר לארצות הברית. <…> מכתביו לאיינשטיין היו מלאי שבחים נלהבים לעבר השלטון הסובייטי – עד ל-31 ביולי 1938 כאשר הוא פתאום סיפר על כוונתו לחזור לארצות הברית כמקום מגורים קבוע. כשקוראים את המכתבים חמישים שנים לאחר כתיבתם קשה להאמין שההתלהבות של מחבר המכתבים הייתה כנה; השבחים הללו מאולצים. ברור שהזרים בברית המועצות היו בסכנה פיזית במשך הטיהורים כי ההאשמות הרבות במשפטי הראווה של התקופה ההיא היו מרוכזות סביב טענות על חבלות וגרימת נזקים ע”י הזרים. רוזן ואחרים, למשל הפיזיקאי הפולני מירון מתיסון, נכנעו להיסטריה שהייתה ללא ספק באוויר, ומתוך החשש מפני סכנה למעצר פתאומי הגיעו למסקנה שהכרחי לעזוב את ברית המועצות”. קנפיק מתכוון ליהודי הפולני מירון מתיסון (1897 – 1940), מומחה לתורת היחסות הכללית, ששלט בעברית, אידיש, פולנית, יוונית עתיקה, לטינית, רוסית, צרפתית, גרמנית, ואנגלית. מתיסון, שברח מהאנטישמיות הפולנית מצא עבודה בראשות המחלקה לפיזיקה תיאורטית באוניברסיטת קזן שבברית המועצות. הוא קיבל את המשרה על-פי ההמלצות של אלברט איינשטיין, פול לנג’בן, וג’אק אדמר. כל השלושה היו חברים זרים באקדמיה למדעים של ברית המועצות. לנג’בן היה גם חבר במפלגה הקומוניסטית הצרפתית. הם היו ערבים ללויאליות של מתיסון. באוטוביוגרפיה שלו מתיסון כותב: “גורלי נקבע הודות להתכתבות עם איינשטיין בנושא חקר האלקטרון והמשוואות למסלולי אלקטרונים. איינשטיין היה בוחן חוץ לדוקטורט שלי”. אולם מתיסון לא הצדיק את הבטחותיהם של השלושה בסוגיית הלויאליות שלו. ב-1937 הוא יצא לכנס בפריס ולא חזר לברית המועצות. לאיינשטיין הוא כותב: “לקזן לא אחזור. כבר במאי מצבם של הזרים שם היה בלתי נסבל”.
רוזן, שרצה לחיות במדינה סוציאליסטית ונבהל ממימושו של הרעיון הסוציאליסטי בברית המועצות, חזר למדינה הקפיטליסטית. בארצות הברית הוא עבד באוניברסיטת צפון קרוליינה עד לעלייתו ארצה, ופה קיבל דרגת פרופסור בטכניון ב-1953. בזמן עבודתו בברית המועצות הוא למד לקרוא רוסית. נתתי לו במתנה את המהדורה הרוסית הראשונה של ספרו של איינשטיין בתורת היחסות הכללית מהספרייה של אבי החורג המנוח, פרופסור לפיזיקה וחבר האקדמיה למדעים של אוקראינה מיכאל דייגן, עם הקדשה. יום אחד הראיתי לרוזן את חוברת היובל של מכוננו המשותף בקייב בה הוזכר שמו. זה היה המכון ממנו הוא ברח בשל הפחד מפני הרדיפה הבלתי נמנעת. זו הייתה החוברת שממנה נמחק שמי בשל היותי בוגד במדינה ממנה נמלט רוזן.
נפגשנו רחוק מפרינסטון וקייב של צעירותו, ובמרחק רב מקייב שבה בגדתי. במשך חמש-עשרה שנים חיינו בחיפה בשכנות, ונפגשנו בפקולטה אותה הוא הקים. הוא לקח את חוברת היובל, קרא בעיון את הקטע שבו הופיע שמו, בחן את תמונותיו של המכון בו עבד במשך שנתיים ולחץ את ידי.
קיראו עוד
גשר אינשטיין-רוזן המאפשר טיסה המהירה ממהירות האור
איך גשר אינשטיין רוזן יכול להשפיע על החיפוש אחרי חיים בחלל?
על פרופסור ליב שטרום וקשריו עם הסופר הידוע וסילי גרוסמן
לייב שטרום והיפותזת החלקיקים המהירים ממהירות האור
מקורות
1. A. Einstein, B. Podolsky and N. Rosen. “Can Quantum-Mechanical Description of Physical Reality be Considered Complete?” Physical Review 47, 777 (1935).
2. A. Einstein and N. Rosen. “On Gravitational waves”. Journal of the Franklin Institute. 223, 43 (1937).
3. A. Elon. “The Pity of it all. A History of Jews in Germany”. Henry Holt and Company, New York, 2002.
4. A. Gordon. “Er hat Tausende erwürgt und Millionen vom Hunger erlöst”. Jüdische Zeitung, Berlin, 2013 (German).
5. А. Gordon. “Melodies and the Finale of the Tin Soldier”. The Jewish Literature Journal, USA (2015).
6. A. Gordon. “Stateless Patriots”. “Scripta Publications”, Jerusalem–Haifa, 2016 (Russian).
7. A. Gordon. “Strangers”. “Gala Studio”, Jerusalem-Haifa, 2020 (Russian).
8. J. E. Haynes, H. Klehr, and A. Vassiliev. “Spies: The Rise and Fall of the KGB in America”. Yale University Press, 2009.
9. D. Holloway. “Stalin and the Bomb: The Soviet Union and Atomic Energy, 1939-1956”. Yale University Press, 1996.
10. D. Kennefick. “Traveling at the Speed of Thought: Albert Einstein and the Quest for Gravitational Waves”. Princeton University Press, Princeton, 2007.
11. О. Ю. Колтачихіна. «Лев Яковлевич Штрум ‒ забуте ім՚я украïнскоï науки». «Наука та наукознавство», № 4, стр. 164, 2008 (Ukrainian).
12. R. M. Langer and N. Rosen, “The neutron”, Physical Review 37, 1579 (1931).
13. B. A. Lecache. “Au pays des pogromes: quand Israël meurt”, Paris, Éditions du Progrès civique, 1927 (French).
14. T. Levenson. “Einstein in Berlin”. Bantam Books, New York, 2003.
15. J.-P. Sartre. “Réflexions sur la question juive”. Editions Morihien, 1946 (French).
16. О. А. Щербак. «Натан Розен в Україні: невідомі сторінки життя та діяльності». Вісник НТУ «ХПІ». Серія: «Істория науки і техніки». – №42, стр. 179-184, Харків, 2012 (Ukrainian). על המחבר. עלה ארצה מקייב ב-1979. בוגר הפקולטה לפיזיקה בטכניון – תואר דוקטור הוענק ב-1984, מנחה: פרופסור יאן גינוסר. פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה ומכללת
מוזר, כנראה שידע ויכולת גבוהה במתמטיקה ופיזיקה, לא מבטיחה תובנות לגבי תחומים נוספים, לעבור מרצונך החופשי לגור בברית המועצות בתקופה של סטלין להערכתי מדובר בתמימות וחוסר שיקול דעת מטופש
חבל מאוד שיהודי ברה”מ שנאבקו בצדק למען מימוש זכויותיהם וספגו שנאה ועוינות על רקע לאומני הפכו כשהגיעו לארץ לגדולי תומכי הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים. צדק ושיוויון הם לא דברים שתלויים בזמן, במקום ובפוזיציה ולא ניתנים לחלוקה.