בעיה של זהות: רשמים בעקבות ספרם של דב אלבוים ואביאל בסיל ‘לא סתם אנטילופה’

אסתי הלפרין-מימון מנתחת את ספר הילדים של דב אלבוים “לא רק אנטילופה”, ומראה שיש בו עיסוק בבעיות זהות עמוקות ביותר, שבהן עסקו כמה מהמשוררים שלנו כמו דליה רביקוביץ, יונה וולך, ודן פגיס.

המערכת

סקירה על הספר “לא רק אנטילופה” מאת דב אלבוים הוצאת עם עובד 2017

תקציר כריכת הספר:

לוֹפָּה הָאַנְטִילוֹפָּה רָצְתָה חַיִּים חֲדָשִׁים.

נִמְאַס לָהּ שֶׁכֻּלָּם מִתְיַחֲסִים

רַק לַחַיּוֹת הַמְּיֻחָדוֹת שֶׁבַּכְּלוּבִים הַשְּׁכֵנִים.

בֹּקֶר אֶחָד הִיא מַפְתִּיעָה אֶת כֻּלָּם וְרוֹקֶמֶת תָּכְנִית,

וּמַהֵר מְאוֹד נַעֲשֵׂית לְכוֹכֶבֶת זוֹהֶרֶת בְּעוֹלַם הַחַיּוֹת וְהַיְּלָדִים.

הַאִם עַכְשָׁו לוֹפָּה תַּרְגִּישׁ שְׂמֵחָה?

הַאִם תִּמְצָא בְּכָךְ אֶת מַשְׁמָעוּת הַחַיִּים?

זֶהוּ סִפּוּר עַל יָזְמָה, חֵרוּת וֶאֱמֶת פְּנִימִית,

מִפְּרִי עֵטוֹ שֶׁל הַסּוֹפֵר דֹּב אֶלְבּוֹים,

שֶׁסְּפָרָיו לִילָדִים עוֹסְקִים לְלֹא חֲשָׁשׁ

גַּם בַּשְּׁאֵלוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל הַחַיִּים.

מן המטמורפוזות של אובידיוס ועד הרובוטריקים של ימינו, האפשרות של שינוי הצורה והזהות נוכחת בתרבות ובספרות. ‘לא סתם אנטילופה’, ספרם של דב אלבוים (מחבר) ואביאל בסיל (מאייר), מצטרף למסורת זו, העוסקת במידת גמישותה של הזהות. שאלות כגון: מי אני? במה אני ייחודי? האם אני זוכה להכרה והערכה על היות מי שאני או שעלי להשתנות? הן בחלקן מה שעומד בבסיס כתיבה זו. ‘הברווזון המכוער’ שהופך מדחוי וכעור ליפה ונערץ, הוא הסיפור הקלאסי המוכר ביותר בז’אנר. בספרות הילדים הישראלית ישנו מגוון של מופעים לתמה זו. למשל ‘הדג שלא רצה להיות דג’ ו-‘הפיל שרצה להיות הכי’ של פאול קור, ‘אנטון עץ השיטה’ של יעל בילסקי-שדה, והמוכר מכולם הוא ‘הביצה שהתחפשה’ של דן פגיס. מהי הסוגיה אותה מנסים ספרים אלה ליישב? אלו פתרונות הם מציעים? מה יכול להוסיף עליהם ‘לא סתם אנטילופה’?

כדי להכיר בתרומה הייחודית של ‘לא סתם אנטילופה’ ננסה ראשית להבין מהו הקושי אשר בא שינוי הצורה לפתור. שירה של יונה וולך, ‘בעיות זהות’, יכול לסמן את נקודת ההתחלה.

בעיות זהות/ יונה וולך

ציפור מה את מזמרת

מישהו אחר

מזמר מגרונך

מישהו אחר

שר בבית

דרך גרונך.

ציפור ציפור

מה את שרה

מישהו אחר שר

דרך גרונך.

הזהות, כפי שמציגה וולך בשירה, אינה עניין פשוט: היחסים בין הצורך בקונפורמיות, לבין ביטוי אותנטי של עצמיות, הינם קונפליקט מכאיב ומתמשך. לכל בחירה מחיר יקר. האם התנכרות לחלקים אותנטיים כרוכה בהכרח בניתוק מהעצמי? האם נאמנות לחלקים אלו עלולה לפגוע ביכולת להסתגל ולהשתלב בחברה? את היחסים המורכבים בין אותנטיות לזיוף בחוויית העצמי חקר לעומק הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט. ויניקוט מתאר שני מבנים: עצמי אמיתי – שהוא מקור החיוניות, הספונטניות והיצירתיות – ועצמי כוזב – המתפתח כמבנה הגנתי, שתפקידו לעזור בהסתגלות לדרישות הסביבה, להסתיר ולגונן על אותו עצמי אמיתי ולשמרו. כאשר פעילותו של העצמי הכוזב דומיננטית מדי הוא עלול להביא לבידודו של העצמי האמיתי באופן מוקצן, ובכך להוביל לתחושות של ריקנות וחוסר תוחלת. כלומר, חשיפת העצמי האמיתי לעולם מסכנת אותו אך כך גם בידודו מפניו.

‘לא סתם אנטילופה’ מתחיל כסיפור שעוסק באותו מבנה הגנתי של עצמי כוזב. לופה האנטילופה אינה מרוצה מעצמה כפי שהיא, ולכן מתאמצת להיות מוצלחת ומיוחדת יותר. זאת, כיוון שלופה חשה נחותה ביחס לאטרקציות האחרות בגן החיות:

“…שלעולם לא יגידו “זאת סתם אנטילופה?? יש לי מחשבות, חלומות ותקוות. אני לא מוכנה להיות סתם, סתם אנטילופה!”

חוויית העצמי האמתי שלה חושפת אותה להיעלבויות ופגיעות, לכן היא נזקקת למעטה שיציג אותה כמוצלחת יותר. הפנטזיה הגרנדיוזית היא זו שמנחה אותה: היא נכנסת לשגרת אימונים אינטנסיבית, ומצליחה במקום בו נכשלה קודם. הזלזול שקבלה בעבר מתחלף בתהילה.

 עד לנקודה זו הסיפור דומה לשאר הסיפורים העוסקים בנושא זה. רוב הספרים העוסקים בבעיית הזהות מתחילים בחוויה של חוסר שביעות רצון ביחס לעצמי, הנובעת בדרך כלל מעלבון, חריגות חברתית, או קנאה. תחושת הנחיתות, המאיימת על העצמי האמיתי, היא המניע העיקרי, ומתוכה מתחיל תהליך החיפוש וההתחפשות, בניסיון לעטות על העצמי זהות אחרת שמתפקדת כעצמי כוזב. לרוב, המסע מוביל למסקנה כי למרות החסרונות, ישנם גם יתרונות בהיות אני עצמי, ולכן התפיסה האינטגרטיבית של העצמי מאפשרת את קבלתו. הדשא של השכן אינו באמת ירוק יותר, והסוף המאושר שייך לזה שלומד להיות שמח בחלקו.

כלומר, הזהות האותנטית היא הבחירה הטובה יותר לעומת אחותה המזייפת. כך למשל מסקנתו של הדג היא “כי תמיד הכי כדאי להיות אתה ודי!”, ומסקנתו של אנטון היא “אינני שונה אלא יחיד ומיוחד, ומה שיש אצלי בשפע – אין לאף אחד!”. בדומה לכך, יש שרואים גם את האפרוח הבוקע מהביצה שהתחפשה כמקבילו של הברבור בברווזון המכוער.

באופן דומה, גם לופה, שסובלת מתחושת נחיתות ומצליחה לשנות את צורתה במידה המאפשרת לה להנות מהערצת האחרים, מגלה כי למרות התהילה שלה היא זוכה, מחיר השתלטותו של העצמי הכוזב הוא כבד מדי.

הספר מתארה כך:

“…כל כולה שקר, חנופה, עבודה בעינים.

היא כבר מזמן שכחה מי היא ומה היא ומה יום מיומים.”

תיאור שמזכיר מאוד את החוויה המתוארת אצל וולך בשיר ‘ציפור’:

“… נעשתה לא אכפתית

קלת דעת ולא רצינית

כמה? כאילו שזה היא

עשתה עינים לכל עובר ושב

בלי זהות לגמרי…”

ספרי ילדים רבים מתמקדים בסוגיה זו, הסכנה שכרוכה בהשתלטות העצמי הכוזב, והפתרון שהם מציעים הוא בדרך כלל פתרון מאוזן ומסתגל, בו נמצא בסופו של מסע החיפוש האופן שבו חלקים מהעצמי האמיתי יכולים לבוא במגע עם הסביבה מבלי להיפגע. הסתגלות ושימור עצמי גם יחד. החריג מבין הספרים האלה הוא ‘הביצה שהתחפשה’, לגביו עולה שאלה ביחס לפרשנות הסיפור וסופו. 

חוקר הספרות יגאל שוורץ, הרואה בסיפור את אופיו הטרגי, מציע שהמסלול שעוברת הביצה הינו מסלול ייסורים, ושהסיפור בעצם קורא תיגר על ההנחה האופטימית המקובלת בתרבות המערב שאפשר למזג בהצלחה בין תהליך מציאת אני אותנטי ותהליך של חיברות. קריאתו מציעה שסופו אינו סוף טוב: האם, שמייצגת את הסמכות, כופה את הבחירה ה’נכונה’ חברתית. כך אפשר לראות את המסר המדכא של הספר ככניעה לקונפורמיות: תהליך החיברות גובר בעוצמתו על הצורך בחיפוש עצמי אמיתי וביטוי בעולם. ישנה אפשרות לקריאה פסימית אף יותר, שכן הביצה לא הופכת לאפרוח, אלא שהיא נסדקת, נשברת, ומתכלה. הביצה נעלמת. האפרוח הוא יצור אחר, ואילו גורלה של הביצה הוא אבדון. קריאה כזו, המקצינה את הממד הטרגי, מציבה בפנינו את לב העניין: בעיית זהות אינה רק עניין של הנאה, הצלחה או נראות.

בעיית זהות היא בעצם בעיה קיומית. כלומר, מי שאכן נמצא בחיפוש עצמי עמוק ומשמעותי אינו יכול לחמוק מהתמודדות עם שאלות ביחס למשמעות החיים בכלל. להיפך, ויתור על העיסוק בזהות אותנטית הינו ויתור על החיות במובן מסוים. רוב ספרי הילדים אינם מגיעים לשורש העניין כמו ‘הביצה שהתחפשה’, אולם ‘לא סתם אנטילופה’ הוא ספר שכן מנסה להתמודד עם הרובד הקיומי של שאלת הזהות, ובזה, בין השאר, טמון ייחודו.

“כזו קפיצה עוד לא קפצה לופה אף פעם.

ככה אל הלא נודע, בלי לדעת מראש מה התכלית.

אין אף אחד מאחוריה וגם לא מצדדיה.

היא יכולה להיות רק היא בעצמה, פשוט לופה, לגמרי פרטית.”

במקום האבדנות והייאוש שמציע דן פגיס ב’הביצה שהתחפשה’, מוצגת כאן אלטרנטיבה לבעיית הזהות: חיפוש חסר תכלית שמאפייניו הם חוסר ודאות, חוסר ידיעה, חוסר ניסיון קודם, ומרחק מהשתייכות חברתית. שם טמונה חוויית העצמי. המסע אם כן, הוא הפתרון. זוהי הדרך הטובה ביותר לגילוי עצמי.

“ואם תשאלו אותה מה היא בעצם רוצה להיות, היא בטח תגיד: ‘אני עוד לא יודעת- רק תנו לחיות לחיות'”.

בניגוד למסר הפסימי של ‘הביצה שהתחפשה’ – התפרקות, התכלות, ומוות – הפתרון של לופה הוא אופטימי: החיים עצמם. פתרון זה מניח שהזהות, בדומה לחיים עצמם, היא עניין משתנה, שמאפיין משמעותי בו הוא התנועה. ההמשגה הרווחת כהנחת יסוד ברוב ספרי הילדים הינה שהדילמה הגדולה היא האם לבחור בזהות האמיתית המוכרת על פני הזהות המזויפת המוכרת גם היא. אולם, ב’לא סתם אנטילופה’ עולה שהבחירה בנאמנות לאותנטיות, ברובד העמוק יותר, אינה בחירה בדבר מסוים, מוכר ויציב, אלא בחירה בלא נודע. בחירה באפשרות של שינוי מתמיד. האם זהות משתנה היא דבר טוב או רע? שירה של וולך מתאר את ההיבט הקונפליקטואלי שבה, ומגדיר אותה כבעיה. אך האם זוהי רק בעיה? ‘לא סתם אנטילופה’ מציע לנו להביט במורכבות של סוגיה זו. סופו מציג את הזהות המשתנה כבחירה בעצמי רחב יותר, המאפשר את תנועת החיים עצמם. החיים הם משחק, ומה שמשמעותי בצמתי הבחירה שהם מזמנים אינו מי נבחר להיות, אלא עצם החרות לבחור. 

המשוררת והפסיכואנליטיקאית דנה אמיר, שכותבת על הממד הלירי של הנפש, מתארת כי ממד זה מכונן מתוך האינטגרציה שבין היסוד המתהווה, לבין היסוד המתמשך, שבעצמי. היא נסמכת על כתיבתו של וילפרד ביון, ממשיכו של ויניקוט, שהמשיג שני יסודות הפועלים בנפש: היסוד המתהווה והיסוד המתמשך. כאשר היחסים בין היסודות נמצאים באינטגרציה טובה הם מצליחים לחזק זה את זה, ומתאפשרת התפתחות. לעומת זאת, כאשר היחסים בין היסודות לא צולחים, כל שינוי יחווה כאיום על תחושת העצמי, וכהתפרקות. היחסים הדינמיים שבין יסודות אלה מאפשרים את היציבות והמסתורין שדרים זה לצד זה במה שאנו מכנים ‘זהות’. כלומר, חוויית העצמי הינה חוויה בעלת אופי דואלי: העצמי הינו קבוע ומשתנה בה בעת. כך, כפי שקורה ב’לא סתם אנטילופה’, הופך הדיון בזיוף ואמת בזהות, לדיון ביציבות ובתנועה שבה.

ברוח דברים אלה, נראה שמתאים לחתום את הדיון ב’לא סתם אנטילופה’ בשירה של דליה רביקוביץ ‘כישופים’. מצד אחד מצליח השיר להמחיש את ההיבט המשחקי של הזהות המשתנה תדיר, ומאידך שבה בשיר המילה ‘אני’ ומקרקעת את קרוסלת הזהויות המדומיינות שסובבת בו.

כישופים/ דליה רביקוביץ

היום אני גבעה,

מחר אני ים.

כל יום אני תועה

כבאר של מרים,

כל יום אני בועה

אובדת בנקיקים.

בלילה חלמתי

סוסים אדומים

סגולים וירוקים,

לבקר הקשבתי

פכפוך עד אין קץ,

קשקוש של תוכים,

היום אני שבלול

מחר אני עץ

רם כתמר.

אתמול הייתי כוך

היום אני צדפית.

מחר אני מחר.

רשימת מקורות:

אלבוים, ד. 2017. לא סתם אנטילופה. הוצאת עם עובד.

אמיר, ד. 2008. על הליריות של הנפש. הוצאת מאגנס, ירושלים.

בילסקי-שדה, י. 2015. אנטון עץ השיטה. גוונים הוצאה לאור.

וולך, י. 1992. תת הכרה נפתחת כמו מניפה. הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה.

ויניקוט, ד. ו. (2010). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד, תל-אביב, ישראל.

פגיס, ד. 2014. הביצה שהתחפשה. הוצאת עם עובד.

קור, פ. הדג שלא רצה להיות דג. כתר הוצאה לאור בע”מ, ירושלים

רביקוביץ, ד. (1995). כל השירים עד כה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, ישראל.

שוורץ, י. 2004. הביצה שהתחפשה, בפברואר כדאי לקנות פילים: דן פגיס, יואל הופמן, מודרניזם ופוסטמודרניזם. צפון, ז’: 277-293.