אגתה כריסטי, סופרת הבלשים הידועה שנהנתה מגאות בשוק ספרי הבלשים שלאחר עידן שרלוק הולמס בין שתי מלחמות העולם, הייתה ידענית בנושא רעלים. היא עבדה כמתנדבת במלחמת העולם הראשונה והשנייה בבתי מרקחת. בקיאותה בחומרים רעילים איפשרה לה לתת לרוצחים בספריה את הרעלים לביצוע רצח בתדירות גבוהה יותר מכל נשק אחר. יש לזכור שמדע האבחון שלאחר המוות, והידע הפורנזי המשפטי, נבנה אט אט עם התפתחות המדע, מה שאפשר לרוצחים המשתמשים ברעל להתחמק מעונש עקב אי זיהוי של גורם המוות. כיום, כשמעבדות וחוקרי המוות מצוידים כבר בידע רב, קשה שהרעלה לא תזוהה. אומנם ממשלת רוסיה ממשיכה להרעיל את יריביה בשיטות הישנות, אבל רצח באמצעות הרעלה תופס מקום זעיר אחרי הרצח בכלי נשק חם, בסכין, או בחפצים כבדים, וכשהוא מתרחש, ברוב המקרים מדובר בהרעלת בני משפחה.
לא מזמן יצא לאור ספרה של קתרין הרקופ “A is for Arsenic”.
זהו מחקר אודות ארבעה עשר רומנים של אגתה כריסטי, וארבעה עשר רעלים בהם השתמשה בספרים. קתרין הרקהופ, דוקטור לכימיה וקוראת מושבעת של כריסטי, חוקרת את הרעלים בהם השתמשה כריסטי ברומנים שלה. הרעל היה חלק מרכזי ברומנים שלה, והבחירה בסוג הרעל לא הייתה אקראית; כל רעל מספק רמזים חיוניים לגילוי הרוצח. הידע של אגתה כריסטי ברעלים היה בהחלט יוצא דופן.
ככלל אחוז מקרי הרצח המבוצעים על ידי נשים בטל בשישים לעומת מקרי רצח המבוצעים על ידי גברים. ולכן העניין שמוצא הציבור בהעמדה לדין של אישה החשודה ברצח הוא רב. העניין הציבורי לא מסתיים עם מתן פסק הדין.
הספר מ-1927 תרז דיסקרו, שכתב פרנסואה מוריאק זוכה פרס נובל לספרות, זכה לשבחים רבים ועד היום הוא נחשב לאחד ממאה הספרים הטובים ביותר שנכתבו בצרפת. תרז היא אישה צעירה הנשואה לבעל קרקעות שמרן, חשה שחייה מוגבלים על ידי דרך החיים הנכפית עליה על ידי בעלה ומשפחתו האמידה באיזור כפרי בדרום מערב צרפת ליד בורדו. המשפחה האדוקה והשמרנית מטילה צל על חייה של האישה הצעירה, ששואפת לחיים שונים לחלוטין, חיי זוהר בפריז. תרז מנסה להרעיל את בעלה בכמויות זעירות של ארסן, כדי למנוע את גילוי כוונתה לחסלו כפתח לחיי חופש. דמות האישה המתוסכלת של המחצית השנייה של המאה העשרים משמשת גם ברומנים נוספים המשלבים את התסכול הנשי, חוסר המוצא החברתי, ורצח כפתרון. באין כמעט דרך אחרת לאישה להחלץ ממצבה החברתי, בהיותה חסרת הון ומעמד משלה בחברה קתולית שמרנית פטריאכלית, היא נוקטת בדרך האפלה של הרעלה.
בספרו של פלובר מאדאם בובארי, שקדם לתרז דסקרו, מפנה אמה את מצוקותיה האישיות הנובעות משעמום וריקנות, לשאיפה לשינוי ולחלומות לחיי זוהר, וזורקת עצמה לזרועותיו של מאהב צעיר, ולאחר מכן לידי גבר נוסף, וסופו של דבר מתאבדת.
תרז ראקן היא הדמות המרכזית בספרו של אמיל זולא בשם זה. היא נאלצת להתחתן עם דודנה קמיל בשל מעמדה החברתי, שאינו מאפשר לה חיים נוחים. תרז, החשה לכודה בנישואי הנוחות, בוגדת בבעלה והולכת “צעד קדימה”, הזוג הנואף הורג את קאמיל הבעל, וממשיך לגור עם אמו תוך התמודדות עם רגשי האשם.
סיפורן של נשים נשואות שלא באושר, הלכודות בחלומותיהן, ודרכן להיחלץ מהמצוקה עוברת דרך מעשה פשע, עולה גם ברומן הגדול של אמיל זולה החיה שבאדם. סברין, אשתו של סגן מנהל תחנת הרכבת, מדמיינת לעצמה חיים ראויים יותר מאשר היא חיה, מתאהבת בנהג קטר רכבת, ומבקשת ממנו לרצוח את בעלה, והוא כמעט מתפתה לכך, ועוצר רק אחרי שרצח מישהו אחר שהיה מעורב בחייה של סברין.
נעשה גם סרט לפי הספר תרז דסקרו, בהשתתפות עמנואלה ריבה ופיליפ נוארה, לצפייה בסרט, ולאחרונה יצאה הפקה חדשה עם אודרי טוטו.
הרומנים הצרפתיים הללו, וכן סיפורי הבלשים של אגתה כריסטי, לא נולדו מדמיונם הקודח של סופרים מוכשרים, אלא הם תוצר של התבוננות בחיי החברה סביבם. הספר תרז דסקרו מבוסס על מסמכים וקטעי עיתונות ממשפט שהתרחש בבורדו, וליתר דיוק משפטה של הנרייט קנבי שהתקיים ביוני 1905. מקרי הרעלה של בני זוג אירעו כבר בעבר בצרפת, ואף הגיעו לבתי המשפט הפליליים. נראה שרעל היה הנשק המועדף כדי להיפטר מבעל, מאהב, או מאהבת. באותה תקופה היתה ברקע פרשת הרצח וההרשעה של מארי לאפרג’ ב-1840, שזכרה לא פג עד ימינו. מרגע שהחל משפטה של מאדם קנבי בחשד של ניסיון לרצח בעלה הוא הפך לנושא מועדף על ידי התקשורת המקומית והארצית שסיקרה אותו עד לסיומו ב1906.
בלב הפרשה נמצאים בני הזוג קנבי, בני זוג מוערכים מחוגי תעשיית היין בבורדו. רופא הנקרא למיטתו של אמיל החש ברע מאבחן שפעת חמורה, אך התנהגות האישה, הנרייט, מעוררת חשד, והרשויות נכנסות לתמונה. שופט חוקר מגלה שהגברת קנבי נהגה לרכוש רעלים מבתי מרקחת שונים בעיר כשהיא משתמשת במרשמים שלא יועדו עבורה. אבל בעת המשפט, בתחילת המאה העשרים, עדיין בלתי אפשרי לזהות רעלים מסוימים. המקרה מורכב כי הגברת קנבי השתמשה במספר רעלים כולל ארסן, דיגיטליס, ואקוניטין שטשטשו ומנעו אבחנה מדויקת.
רק עדה אחת יכולה להעיד שהנרייט קנבי אכן יצקה רעל לתוך המזון והמשקאות שנצרכו על ידי בעלה. זוהי המשרתת של בני הזוג. אמיל הבעל חולק על כך, וטוען שאשתו, שמכחישה הכל, מעולם לא שפכה דבר לתוך משקה השוקולד שלו, ושהאשמות אלה הן רק תוצאה של נקמת המשרתת שפוטרה, כדי לפגוע באדוניה לשעבר. לשמע עדות הקרבן מחליט חבר מושבעים שעדותו גוברת על זו של המשרתת.
בנוסף לעניין החברתי בדרמה, המשפט מעורר יצרים ומעורר סקרנות ציבורית, באשר אין זה שכיח שקורבן יצדד בנאשם. כל המרכיבים הללו הפכו את המשפט להצגה הטובה בעיר. יותר משלוש מאות בני אדם ממתינים בחצר בית המשפט תחת פיקוחם של ז’נדרמים וכוחות אבטחה כדי לצפות במחזה. המשפט הופך לאופרת סבון. כותבי הטורים לעיתונים מדווחים על נוכחות של קהל נשי רב. נשים לבושות בשמלות אלגנטיות, כאילו הוזמנו להשתתף באירוע חברתי, ומתנהגות כאילו היו בתיאטרון. בארבעת ימי הדיונים מוכרים המתמחים של בית המשפט לקהל ממתקים ומשקאות קרים. העיתונים מדווחים על הנאשמת כאילו מדובר בשחקנית תיאטרון. עורכי העיתונים מנסים לשמור על איפוק, מתוך התחשבות במשפחות המכובדות המעורבות. הבעל מוצג כאדם חרוץ אשר מספק לאשתו חיים נוחים. בסופו של דבר, גברת קנבי לא הורשעה בהרעלה, בהיעדר מניע או שיטת פעולה. בעלה, חמותה, הרוקח, וכל הסובבים אותה העידו לטובתה על מנת לשמור על כבוד המשפחה הבורגנית. היא מורשעת על עבירת זיוף והוצאת מרשמי רעלים במרמה מבתי מרקחת בעיר.
אם הפרשה של הגברת קנבי ריתקה את בורדו ואת צרפת, ומשכה אל אולם בית המשפט מאות נשים שבאו לצפות בדרמה המשפטית כמו באופרה, הרי את פרשת לפארג’ אפשר להשוות מבחינת התהודה, העניין הציבורי, והדעות הנוגדות בציבור, רק לפרשת דרייפוס שהתרחשה עשרות שנים אחריה. למרות שוליות הפרשה ומקום התרחשותה, לעומת המשמעות הפוליטית של משפט דרייפוס, שטלטל את הממסד הצבאי והפוליטי הצרפתי עד יסוד. דעת הקהל מסתבר נותנת לדרמות משפחתיות המסתיימות ברצח אותה תשומת לב שנותנים היום צופי תכניות בישול למלחמה, לרעידות אדמה, ולמגפת הקורונה.
שורשי הפרשה, שהגיעה למשפט בגין אשמת רצח בהרעלת ארסן במחוז קורז בצרפת, בנישואי נוחות כושלים של מארי למר שארל לאפארג’, שהעמיד פנים כג’נטלמן כפרי מבוסס דיו כדי לקיים עבור אשתו הצעירה אורח חיים נוח וחסר דאגות כלכליות. למעשה היה מר לאפארג’ איש שנכשל כלכלית, וחשב שימצא עוגן בנדוניה שיקבל מהאישה הצעירה. כשהסתבר למארי כי “האחוזה הכפרית” של בעלה הטרי הינה חור עלוב מט לנפול באזור כפרי שכוח אל, היא מחליטה לסיים את הנישואין בדרך שמן הסתם לא הייתה זרה לרעיות מתוסכלות באותה תקופה.
בזמן ששארל היה בפריז בניסיון לגייס כספים, כתבה לו מארי מכתבי אהבה נלהבים, שלחה לו את תמונתה, וגם עוגת חג המולד ברוח העונה. הוא אכל חלק ממנה, ולפתע חלה בצורה קשה. מכיוון שתסמיני כולרה היו נפוצים באותם ימים, הוא לא חשב להתייעץ עם רופא, אלא זרק את העוגה, במחשבה שהתקלקלה.
הוא חזר לביתו, אך מצבו לא השתפר. אשתו מארי מגישה לו משקה חג מולד, והוא מסתלק לעולמו כעבור מספר שעות. חשדות בני המשפחה נופלים על מארי, שהייתה זרה בבית, והם מעידים שברשותה היה ארסן בכמות שיכולה להרוג גדוד רובאים. היא טוענת שהזמינה את הארסן לצורך חיסול העכברים בבית, אך לאור הראיות המוצקות שהיא הגישה לו משקה מורעל, היא מועמדת לדין באשמת רצח.
הידע המועט בתורת הרעלים וזיהויים בניתוחים שלאחר המוות היה בעוכרי התביעה, שהרי היה צריך להוכיח מעבר לכל ספק כי הרעל שאכן יצקה מרי למשקה של בעלה גרם למוות.
התובע מבקש כי רופאיו הכפריים של המנוח יבצעו בדיקת הגווייה והמצאות הרעל בה על פי מבחן חדש, בו החלו להשתמש חוקרי גורמי המוות בפאריז, “מבחן מארש”. צוות ההגנה הנלהב ביקש דווקא לדחות את ההצעה, ולזמן את גדול מומחי הטוקסיקולוגיה, ובעצם את הראשון שהביא את מדע הרעלים לכלל תורה מסודרת: הפרופסור מתיו אורפייה, כעד מטעם ההגנה. בקשתם סורבה על ידי בית המשפט.
הרופאים הכפריים שהסכימו לבצע את המבחן להמצאות ארסן בגווייה אינם מעודכנים בדרך שיש לערוך את המבחן הכימי לגילוי הארסן, ובאופן לא מפתיע מודיעים לבית המשפט כי לא מצאו סימני הרעלה חד משמעיים בגווייה. השערורייה רק מתרחבת. כל העדויות מלמדות על ביצוע ההרעלה בסמוך למוות בייסורים של הבעל, אך הרופאים, שלא מוכנים להודות בבורותם בהליך ביצוע המבחן לגילוי הרעל “מפילים את התיק”!
הגברת מארי לאפרג’ עומדת בפני זיכוי דרמטי. אלא שכאן חלה תפנית שאף סניגור לא היה רוצה לחוות במשפט רצח. אב בית הדין נזכר בבקשת הסנגור להביא כעד מומחה מטעם ההגנה את הפרופסור המומחה הגדול לרעלים אורפייה. הוא מודיע לצדדים כי הוא נעתר לבקשה לאחר שסרב לה בתחילה, וקורא לפרופסור לבוא ולתת חוות דעתו. אורפייה, הבקי בזיהוי רעלים ויודע היטב כיצד מבצעים את האנליזה על פי שיטת מארש החדשה, מגיש כמומחה מטעם ההגנה (!) את חוות דעתו, על פיה מצא בגווייה די ארסן כדי לחסל פיל. גברת לאפארג’ נידונה למאסר עולם, ולאחר מכן בשל בריאותה הלקויה נחונה על ידי השלטון. במהלך המשפט דעת הקהל בצרפת חצויה, ובמיוחד לאור העובדה כי מומחים שונים מציגים תוצאות שונות, ולאור הכחשתה המפורשת של הנאשמת. לאחר שהשתחררה ולפני מותה כותבת מארי לפארג’ את זיכרונותיה מהכלא. בשנת 1938 הופק סרט באורך מלא אודות הפרשה, מאמרים של מומחים בתחום המשיכו להתפרסם ולהביע דעות שונות לגבי הממצאים השנויים במחלוקת.
עד היום מעוררת הפרשה עניין והדעות חלוקות בצרפת באשר לממצאים הפורנזיים השנויים במחלוקת וההרשעה המוזרה לאחר שהנאשמת עמדה בפני זיכוי.
סרטון ביוטיוב באנגלית על הפרשה
אכן השכלתי, מקווה שאין בין הקוראים מי מבין אל שלא מחבבים אותי במיוחד…
מזכיר לי שפעם הוציאו גופה מקברה, כדי לבדוק בשערותיה שאריות של רעל.