כחודשיים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, ואני רופא גדודי (קרפ”ג בעגה הצבאית) מתחיל, שאפילו לא גמר את שנת הסטאז’. חסרו לי שני חודשים שנשארו חסרים עד היום. אני רופא של גדוד שריון מילואים אליו סופחתי בשליש האחרון של המלחמה, בצד השני של התעלה. הייתי הרופא הרביעי שהגדוד קלט במהלך הלחימה (כך, בקיצור, נאמר לי). החיילים סיפרו לי שהראשון, המקורי, היה גיבור שנשבר מהעומס, השני הוחלף במהירות ולא ברור למה, השלישי ברח למחפורת עם שריקת הפגז הראשון מעל ראשו. אני האחרון בשרשרת וגם הצעיר ביותר. הגדוד היה שייך לחטיבת שריון מילואים ותיקה ש’רכשה לעצמה’ מסלול קרבות מפואר ורצחני. הגברים המבוגרים שסבבו אותי נראו כאסופה מצולקת, מוכה ועצובה, אך מנצחת. הם סיפרו לי הרבה על עבר קיבוצי עשיר ונוסטלגי, על הווה קרוב קשה ואכזרי, רווי חלומות, זוועות, וסיוטים. נהגתי להקשיב בשקט בלי יותר מדי שאלות או הערות, לא הבעתי דעות או עמדות. חשתי כמו כליא ברק של זעם, עצב, ייאוש, ובעיקר רצון לזיכרון פורקני. הבנתי באופן אינטואיטיבי שלעת הזאת בחבורה הזאת זה תפקידי העיקרי (שם כנראה הפנמתי שהקשבה היא אחד הכלים הכי יעילים בתיקו של רופא, בשונה מסקלפלים, פינצטות, גזות, ואמפולות).
ישבנו בארבעה מחנות לאורך ציר אנכי דמיוני בין קו המעברים (הג’ידי, המיתלה) ובין התעלה, מול ארמיה מצרית נצורה ומורעבת. היו אלה מחנות אוהלים וחניוני טנקים שרבצו על דיונות חול וגבעות טרשים נמוכות, חסרות אבנים, עצים, וצל. הצבע השולט היה צהוב-קרם-חום בהיר, בניגוד עז לירוק-שחור של מחנות שריון, שגם בעת הזאת צבעו את עצמם לדעת כי סדר, כבוד, וגאוה, חייבים לשרור ובמיוחד בזמן שיקום פוסט-אסוני.
באישון לילה אחד הגיע רכב ממפקדת החטיבה ואסף אותי ועוד שני רופאים גדודיים (אחד טירון כמוני והשני מילואימניק ותיק ועתיר ניסיון). התקבצנו במחנה המפח”ט (מפקדת החטיבה), שם הצטרף אלינו הרופא החטיבתי (הקרפ”ח בלשון הצבאית). הוכנסנו לאוהל גדול וריק שבו שולחן שדה ארוך שהוצב בעומק מול הפתח המופשל. מאחורי השולחן הונחו ארבעה כיסאות ולפניו כיסא בודד. כולם היו כיסאות שדה מתקפלים, מאובקים, מוכתמים, שבעי עיקומים וחריצים, שקועים בחול. מתקרת האוהל השתלשלה נורה בודדת שהפיצה אור אפור תכלת קלוש, שהתרכז באמצע השולחן והכיסא הבודד שמולו. בצד השולחן היה קומקום קפה-קומנדקרים מהביל, וצלחת חד-פעמית לבנה עמוסה בביסקוויטים פתי-בר…כיבוד קל של אז, אחרי מלחמה.
המח”ט בעצמו, ולאחר מכן הרופא החטיבתי, הסבירו לנו את פשר הישיבה הדחופה באמצע הלילה, במיוחד לנו הצעירים, שלא חווינו את ההתגייסות הבהולה והחפוזה של החטיבה בתחילת המלחמה. המח”ט פתח “אתם ועדה רפואית חוקרת ושופטת אד-הוק ולאלתר, אני ממנה אתכם בזה הרגע, הרופא החטיבתי הוא אב בית הדין. ההחלטות שלכם הן סופיות ללא אפשרות ערעור. אני והצוות שלידי נקבל את חוות דעתכם ככתבה וכלשונה. לפניכם יובאו אנשים שונים ומשונים ואתם תבדקו את גופם, נפשם, וכל המסמכים והעדויות שיביאו. התפקיד היחיד שלכם הוא לקבוע מעבר לכל ספק סביר, מי מהם חולה אמיתי ולא מדומה, ומי סתם פחדן. בהמשך הם יעברו בשני אוהלים נוספים. אוהל שלישות שיעסוק בפן הסוציאלי, ואוהל המפקדים שיעסוק בסיכום והחלטות לביצוע. לבסוף נחליט מה נעשה איתם”. הוא לא שאל ולא נתן זמן לשאלות, לא המתין ועזב מיד. הנאום הנחרץ הזה של האיש נמוך הקומה, המוצק, מצולק וצולע, ששערו הלבין במהלך המלחמה, גרם לי ולחברי להלם-אלם ותחושה לא נוחה של משהו אפל שעומד להתרחש, תחושה של מועקה ותעוקה לא מוסברים על ידי השכל, אך מורגשים על ידי הרוח.
“חברה, נא להירגע, שבו ואני אסביר” פתח ואמר הקרפ”ח, יד ימינו של המפקד, פונה בעיקר אלינו, שני הרופאים הצעירים שלא ידעו את יוסף. “כשהחטיבה התגייסה בימ”ח שלה ביום הראשון למלחמה, היה שם המון בלגן מכל הסיבות הידועות לכם זה מכבר. במהלך אותן שעות ‘נולדו’ קרוב לשלושים ‘חברלך’ שבעזרת קצין שלישות עורפי מטומטם, הצליחו לחמוק בכל מיני תואנות רפואיות וסוציאליות ופשוט נעלמו…לא היה אז זמן ולא ראש כדי לעסוק בזה. החטיבה ירדה לסיני על שרשראות ובלחץ נוראי. החלטנו לא להתעכב ולעסוק בבעיה הזאת שהעיקה על כולנו, אבל זה נדחק לקרן זווית עקב מה שעבר עלינו במהלך הלחימה. אחרי החתימה על הפסקת האש וסיום הקרבות התחילו לצוץ ולצוף השאלות, הכעסים, הזעם, והעצבים אצל השורדים שכאן. לפני חודש המח”ט שלח צוות של ותיקים מנוסים לאתר את כל המשתמטים האלה, בלי לנגוע בהם באותו שלב. הסיפור לא דלף מחוץ לגבולות החטיבה, אבל כעת משהרשימה מעודכנת, הכתובות ידועות, ויש רגיעה בשטח, הוא שלח בערב צוות של ‘ממצדיקים’ – חברה ותיקים, מחופשים, ובראשם קצין עם כלי רכב ואוטובוסים, כדי לאסוף את כל ה’חברלך’ האלה, להביא אותם לכאן לשטח החטיבה כדי לשפוט ולהעניש אותם…לפי המבטים שלכם, כן, הבנתם היטב, זה לא בדיוק לפי החוק והנוהל, אבל אנחנו בשטח כבוש ואחרי מלחמה מחרידה. אז המצולק החליט שזה מצב חירום מתמשך, שבו עדיין חלים דיני המלחמה, ומכאן ששיקול דעתו הוא החוק והצדק. רובנו הסכמנו, הוא מפקד אמיץ וחכם, שהוליך את החטיבה בצורה מופלאה, והחליט לפתוח את האבצס הזה בדרכו שלו. מצד שני, ייתכן שחלק מהמשתמטים בכל זאת צודק, מסיבה רפואית או סוציאלית. את אלה הוא מתכוון להחזיר עם בוקר ארצה, ולרדת מהם. את היתר הוא מתכוון לגייס למילואים כעת חיה, והם יישארו כאן, על תקן של מה שלא יהיה, אפילו חוטבי עצים ושואבי מים. עם חבריהם אותם נטשו ביום הגיוס, עם המתים ועם הפצועים של החטיבה, וזו תהיה כפרתם… המח”ט החליט שאינו רוצה לערב משטרה צבאית, בתי משפט, ועורכי דין. זה יימשך שנים, יטיל כתם על החטיבה, האפקט החינוכי יהיה אפסי ומאוחר אחרי שהברזל התקרר, והמאמץ הנפשי של כולנו יהיה בלתי נסבל. הוא לוקח הכל על כתפיו וכל היתר על הזין שלו…אתם ועדה רפואית חותכת, קראו לזה איך שאתם רוצים אבל זה המצב!” – “דווקא אתם הצעירים מתאימים למשימה כי אין לכם עבר ואינטרסים. אני בטוח שאתם מסכימים ואל תעזו לנופף לי עם דגלים שחורים.. ועוד דבר קטן, המבצע הוא מהיר וכאילו סודי, אז לא לדבר על זה יותר מדי בחוץ…אני מניח שהנידונים לא יספרו כי הבושה תמנע זאת מהם…”. הוא קם ויצא מהאוהל ללא שהות.
הייתי ממוסמר לכיסאי, המום, נבוך, ומבולבל. חשתי את הסיפור, קלטתי את המשמעויות, את הצורך בזריזות, החלטיות, וחשאיות “לכאורה”. במוחי חיברתי קטעי שיחות ורמזים ששמעתי באותם שבועות שלאחר המלחמה, מפי שאריות הגדוד ושורדיו, ובעיקר מהחובשים הוותיקים. העונש נראה לי מדהים במקוריותו, ייחודו, ואכזריותו, שהרי בעבר הם היו חברים, ובמשך שנים התאמנו ביחד ושירתו ביחד, ועכשיו, למרות מה שקרה, יצטרכו לחיות ביחד באותו אוהל ובאותו טנק או קומנדקר, ולאכול מאותו המסטינג, במילואים אלה ולאחר מכן. הגיבורים החיים והמתים עם הפחדנים שזחלו החוצה ביום פקודה, וכעת מוחזרים למחילה כשעמיתיהם אוחזים בציפורניים מרוטות בצווארם וקצוות זנבם.
לא רציתי לחשוב ולא יכולתי לדמיין איך זה ייראה ומה באמת יקרה. גלגלי השיניים בין הקפלים עבדו שעות נוספות בניוטרל: האם אני אכן משתתף בהצגה הזאת? דה-פקטו זה עובדה אבל מה עם דה-יורה? האם זו חובתי? האם אני יכול לסרב פקודה כזאת, ואיך אני עושה את זה, ומה יקרה לי אחרי זה? בעודי מהרהר עם עצמי נעצרו שני אוטובוסים של אגד ברחבה שלפני שלושת האוהלים. קמתי בכבדות וניגשתי לפתח האוהל המופשל, שמתי לב לכמות אדירה של בדלי סיגריות, גפרורים, ואפר של טבק שהצטברו לערמות בתוך וסביב המאפרות שהיו על השולחן, רק אז חשתי בקיומו של פח זבל צבוע שחור וירוק שרבץ בפינת האוהל. בחוץ שרר חושך מצרים, קולות המחנה כאילו נדמו חוץ מטרטור ה”פקפק” (גנרטור בעגה צבאית), האוטובוסים עמדו באורות דולקים, ומן הדלתות הפתוחות ירדו גברים שונים ומשונים, שנראו בגילים שנעו בין 25-30 ל-45, המומים, דאובים, ומרחפים. ראו מיד שהם נשלפו מהמיטות, לבשו בחופזה כל מה שבא ליד, בלי תסרוקת וגילוח, חלקם בפיז’מות שבצבצו מעל חגורות ומתחת לקרסוליים, ובידיים תיקים חצי ארוזים. הלילה היה קר ויבש וללא רוח, הכפכפים של חלקם שקעו בחול – זה הזכיר תמונות מספרים אחרים של ימים ישנים…אבל כאן לא היו גדרות או צריפים, מגדלים וזרקורים, כאן הכול היה פתוח וחולי. הלבנה כלל לא דלקה (איך הוא הצליח לבחור לילה שכזה לצורך המבצע?), הכוכבים היו מועטים, לא היו עננים פרט לאובך מדברי שגרתי. האורות היחידים היו של פנסי האוטובוסים ואלה של נורות החשמל, שהבליחו מתוך פתחי אוהלים. האנשים היו דמומים, לא נשמעו צעקות או פקודות, שקט חרישי עטף את המחזה.
חזרתי וישבתי בכיסא וכמו מאובן חי עשיתי “צדק” מסוג חדש. הם נכנסו אחד אחד ובאין רואה, ובילו איתנו כחצי שעה עד שעה בממוצע. לא כולם נכנסו אלינו כי היו רבים שלא היו “רפואיים”. בהמשך הוחזרו כאלה שנתפסו לסעיפים נפשיים-קב”ניים אבל בלי מסמכים. עברנו על כל המסמכים ביסודיות, ובאותה פרטנות על הסיפורים, שהיו רוויים בכי, אנקות, תמיהות ונהמות, או קיפאון קטטוני. בקשנו להכניס מיטת שדה ופרגוד כדי לבצע בדיקות גופניות. היינו מאוד ענייניים, קשובים, קורקטיים, אבל לא ממש אמפתיים. מצאנו שישה צדיקים חולים אמיתיים. היתר הוכרזו רשעים עם תו תקן. בוגדים, עריקים, פחדנים. בלי אותות קין, אולם זה קרה בשני האוהלים האחרים שם חרצו את גורלם לשבט או לחסד. אני זוכר במעורפל את רובם, אך שניים נחרטו ונצרבו בקפלי מוחי.
אחד, מכלוף, בן ארבעים שנראה כמו בן שבעים, הגיע בכיסא גלגלים שהסתבך בחול. הוא היה חיוור כסיד (המוגלובין פחות משמונה על דעת כולנו), כחול מקוצר נשימה בולט, רזה ושחפני, לבוש פיז’מה ועליה תלוי אוסף של סוודרים ומעיל מוזר. הדיבור היה קשה עליו, ועל פי התעודות הרפואיות, וגם בלעדיהן, היה זקוק להשתלת לב. נראה כי הוא עוד עלול למות כאן בחול ולהיות מוכרז חלל צה”ל קרבי רחמנא ליצלן. הרופא החטיבתי יצא במהירות, פנה למח”ט והבהיר שכדאי מאוד לשים את מכלוף עכשיו, כעת, מיד, על אמבולנס שיסע מכאן ישר דרך הג’ידי או הג’יהנום לחדר המיון של תה”ש, מלווה בבלון חמצן וחובש צמוד. כי מה שחסר לנו כולנו כולל לשופט העליון שמכלוף מתפגר כאן בחולות הכבושים. לא יכולנו להוריד מסוק או להעבירו לביח”ש ברפידים כי אז המבצע יתגלה במערומיו…הרי אי-שיזוף ולילה בלי ירח היו חלק מהתפאורה. אני מודה שאינני מבין מה עבר עלינו באותו הלילה. נהגנו כמטורללים מטורפים, ושיתפנו פעולה עם גרוטסקה מטומטמת בחוסר אחריות רשלני עד פלילי. האמבולנס יצא לדרך תוך חצי שעה מלווה בכלי רכב עם קצין ואמצעי קשר. העסק עבר ב”שלום” ונשכח.
השני, משה, היה גבר גבוה כבן שלושים, כחוש אך שרירי, יפה תואר, שיער שחור ארוך, מלא וגולש, עיני תכלת חולמניות, טרוטות מחוסר שינה או סמים, לבוש ג’ינס נאה וחולצה משובצת ארוכה כג’לביה, זיפי זקן פראי לא מסודר. הוא הדליק סיגריה בסיגריה, בתוך זוג כפות ידיים רועדות עם אצבעות פרקינסוניות ארוכות כשל פסנתרן, מפרפרות בלי הרף, מפיל גפרורים שרופים ואפר על עצמו וסביבתו. הוא בקושי ישב ונע בכיסאו בעצבנות בוערת, מביט לכל הכיוונים, ומשדר בהלה נוזלית ופחד משפריץ. הוא הוציא מפיו מלמולים, מילים ומשפטים בעלי קוהרנטיות מפוקפקת…לקח זמן ארוך כדי להרגיעו ולהגיע לשיחה ברת משמעות. מסמכיו הרפואיים היו חסרי ערך ואולי אף מזויפים. הוא היה רקדן מקצועי בלהקה ידועה, אמן בנשמתו ופחדן מלידה שלא טרח להסתיר זאת. מצד שני לא הייתה עדות כל שהיא לפניה לטיפול נפשי בעבר הרחוק או הקרוב. במקצועו הצבאי היה פקיד שלישות. את תקופת המלחמה עבר בדירתו באימוני ריקוד מפרכים ובבדידות מזהרת, כיאה לרווק אמן שהקדיש את חייו למחול. הוא פשוט ברח מהמלחמה כי לא יכול היה להתגבר על פחד המוות. הוא כמובן נשאר במחנה במשך ארבעה חודשים עד שחרור החטיבה משרות מילואים ארוך של כחצי שנה…בנוסף לשלושת שבועות הקרבות.
התרחיש ההזוי הזה הסתיים בצהריים כרצף של פעילות ללא הפסקות. אני לא מצליח לזכור אם היו כריכים. שני האוטובוסים יצאו נושאים חמישה פליטים רדופים, שהשתמטו בצדק רפואי. באוהל השלישות לא נמצאו מקרים סוציאליים שהיו ראויים לרחמים. באותו הלילה, ובבוקר שלמחרת, פעלו בדיונות של סיני אוגדות של אינסטינקטים, רפלקסים, סינפסות מגורות, ורגשות טורדים. הפרשה נקברה בחולות. רק קפלי המוחות שלנו המשיכו לזלוג לאורך שנים רבות, מזילים טיפות של צדק משתמט ונקמה גחמתית, ללא פתרון ומנוחה.