ביקורת על “Zion’s Fiction”, עורכים שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם. איורים אבי כץ
בהמשך תמצאו סדרת ביקורות קצרות שכתבתי על סיפורים הכתובים בספר החדש “Zion’s Fiction”. את כל הביקורות פרסמתי בכתב העת החודשי “CYBERCOZEN” במשך כשנה וחצי. הסיפורים שבאוסף הופיעו במקור כמעט כולם לא בשפה האנגלית, ותורגמו במיוחד לאנגלית מעברית, ואחד מרוסית. אציין כי לא הכרתי קודם את הסיפורים וקראתי אותם רק בגירסה האנגלית (בספר זה). לכן, אשמח, מתישהו, לראות את המקור של הסיפורים בעברית. בכתבה הנוכחית – בעברית – הוספתי קצת הסברים ועשיתי קצת עידכונים ושינויים כדי לחדד את התוכן.
פורסם במקור ב-CCJanuary 2019-v01 :
אני מדבר על ספר בשם “Zion’s Fiction” (“ספרות בדיונית של ציון” שזה משחק צלילים עם “Science Fiction” = מדע בדיוני). תת-הכותרת לספר היא: “אוצר של ספרות ספקולטיבית ישראלית”. הספר שווה את ההשקעה – הוא מעולם אחר, ובו-זמנית מהעולם הזה.
לספר שתי הקדמות מרתקות, והסיפורים מצוינים – כמו שמדע בדיוני צריך להיות – וכוללים יצירות אמנות נהדרות, המלוות כל סיפור, מאת מאייר המדע הבדיוני הוותיק, אבי כץ.
להלן תמצית על רגל אחת של הסיפורים באנתולוגיה החדשה המרגשת הזו, שכוללת 311 עמודים, ומכילה 16 סיפורים קצרים בעריכתם של שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם, בהוצאה לאור משותפת של Mandel Vilar Press (CT-USA) ו- SiAL הוצאה לאור (ת”א-ישראל), 2018.
לטענת העורכים האוסף מכיל כמה מהייצוגים הטובים ביותר של סופרי מדע בדיוני ישראליים והיצירות הקצרות שלהם – אם כי ללא ספק הם לא היחידים. ברצוני להוסיף שחלק מהסיפורים הם אוניברסליים, הן בהקשר לתוכן (הרעיונות) והן בהקשר למיקום והסביבה (זה היה יכול להתרחש בכל מקום בעולם), בעוד שאחרים מכילים אזכורים ספציפיים לתרבות, לדרך חיים, ולגיאוגרפיה הישראלית ו/או היהודית. בנוסף, כמו שכתבתי, כולם תרומה ראויה למגוון הרב של ריבוי-העולמות – המולטיברס – של המדע הבדיוני.
לכריכה יש עמוד פנימי, שבתוכו יש אזכור הדומה לתיאור הידוע, שישראל היא ה”Start-up Nation”, אומת הסטארטאפ של ההיי-טק. בעמוד הפנימי, לעומת זאת, כתוב (בתרגום שלי מהאנגלית):
“ישראל היא “אומת המדע הבדיוני” – המדינה היחידה שהקמתה נכתבה בהשראת לא אחת, אלא שתי יצירות פלא שונות: התנ”ך… והרומן האוטופי “אלטנוילאנד” … (מאת בנימין זאב הרצל)”
הרעיון הזה מורחב עוד יותר בהקדמה של העורך, וגם נוגע בו רוברט סילברברג בהצהרות הפתיחה שלו – כמה מחשבות גדולות חושבות כאחד (great minds think alike) … למרות שאני חייב להודות, שלא חשבתי על זה בעצמי, אבל אחרי שבחנתי את הטיעונים שלהם, נראה לי שזה די טבעי כך …
ההקדמה של סופר המד״ב הידוע רוברט סילברברג, בעלת ארבעה עמודים, לוקחת אותנו למסע קצר אך פנטסטי, החל מהתנ”ך וסיפוריו, דרך כמה אלמנטים סיפרותיים פנטסטיים אחרים שליוו את ההיסטוריה של בני ישראל במשך 3000+ השנים האחרונות. לאחר מכן ממשיך סילברברג עם סקירה כללית מאוד על התרומה היהודית המשמעותית למדע בדיוני ופנטזיה, בעיקר בארצות הברית, עם כמה הערות על הספרות הישראלית.הוא מסיק שהאוסף החדש והראוי הזה – כעת באנגלית – מייצג את חשיפת המדע הבדיוני “הודעות מעולם אחר” (כלומר ישראל), שעכשיו, סוף-סוף נגיש לקהל הקורא באנגלית.
העורכים השותפים שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם כתבו מבוא מצוין ויסודי מאוד, בן 28 עמודים (עם עוד שלושה וחצי עמודים של הערות והפניות) לאוסף סיפורים זה. הם מתחילים במושג של היצירה הרעיונית של ישראל המבוססת על הפיכת פנטזיה/חלומות למציאות. לאחר מכן הם דנים בהגבלות התרבותיות המוקדמות – כולל ה”גיבורים” שאפשרו למדע הבדיוני להתפתח ולפרוח בעיקר בשני העשורים האחרונים, במדינה הקטנה והרחוקה הזו.
אני יכול להבין היטב מההצהרות האישיות של שלדון ועמנואל במהלך השקת הספר בתל אביב באוקטובר 2018 (בפסטיבל איקון השנתי), כמה קשה היה גם לאסוף את החומר הרלוונטי וגם לרשום אותו בדרך כל כך משכנעת. לטענתם, ההקדמה לספר לקחה להם זמן רב מאוד להבנות ולהתכוונן עד לנקודה שבה זה נעשה, ושוב ושוב עברו על זה, כבר כל כך הרבה פעמים, עד שזו נעשתה חוויה מרגיזה ומעצבנת עבורם.
מנקודת המבט שלי – כקורא ואוהב מדע בדיוני, וכאחד שעוקב אחר ההתפתחות של ההתעניינות במדע בדיוני בישראל, זה היה נהדר לו היו אוספים את כל החומר של הכנת המבוא הזה בן ה-28 העמודים, והעורכים היו מעבירים מצגת מורחבת ביותר על מדע בדיוני בישראל – עבר, הווה, ופוטנציאל לעתיד.
אבל, כעורך ומוציא לאור הנוכחי של כתב העת למדע הבדיוני החודשי, CyberCozen (סייברקוזן), הייתי מאוכזב. אף על פי שאהרון שיר ז”ל – העורך המייסד של CyberCozen וחבר מייסד של החוג למדע בדיוני בעיר רחובות עוד ב 1988 – מוזכר עם ארבעה אנשים אחרים בעמוד הפנימי “בזכרון”, אין בכל זאת שום אזכור שלו או של תרומותיו החשובות לעולם המדע הבדיוני ההתחלתי בישראל (יש 2 שורות שמזכירות את החוג למדע בדיוני בעיר רחובות וגם את “CyberCozen” בעמוד 15, אבל רק כהערת שוליים מספר 23 – ובלי קשר לאהרון שיר).
וכעת אסקור את הסיפורים אחד לאחד לפי הסדר שהם מופיעים בספר.
סיפור #1: “The Smell of Orange Groves” מאת לביא תדהר
אם כבר מזכירים “זכרונות”, הסיפור הזה מתאים מאוד. הסיפור עוסק – באופן הולם – בזיכרון, הקשור בדרך כלל להיסטוריה ולמסורת של עם ישראל. זה מתרחש בתל אביב עתידית עם נמל חלל משלה. הארץ עדיין מחולקת – או לפחות נראה שיש חיכוך בין יהודים לערבים, אך יש גם אחוז גדול של עובדים זרים שחיו והתחתנו עם המקומיים, וכבר קיימים מספר דורות עם שורשים משפחתיים בארץ.
וכך, הגיבור בוריס צ’ונג – שסבא רבא שלו היה עובד סיני שהתחתן עם ישראלית – מנסה לברוח מזיכרונות עברו ומשפחתו, על ידי נסיעה לכוכב לכת אחר. הוא לא יכול בכל זאת לגמרי לברוח מהזכרונות המשפחתיים, מכיוון שסבא הרבא הזה, בשם וויי-וויי (WEI-WEI), דאג לבצע עליו הליך השתלת גשר-זיכרון ביולוגי, שישפיע על כל הצאצאים העתידיים: כל הזיכרונות והחוויות המשפחתיים יהיו איכשהו תמיד מתוקשרים, ולעולם לא יאבדו. זה אולי נראה אירוני, שאיש דווקא לא-יהודי, סיני, עשה זאת, מכיוון שזה אחד היסודות של התרבות היהודית: הזיכרון הארוך והמשותף שלנו. כנראה שליהודים וסינים יש הרבה במשותף – כולל, אך לא רק, אהבת האוכל הסיני …
סיפור #2: “The Slows” מאת גַּיִל הַרְאֶבֶן
הסיפור פורסם במקור בעברית בקובץ סיפורי המדע הבדיוני של המחברת “הדרך לגן העדן” (הוצאת כתר ,1999).
בעתיד בו ניתן ליצר בני אדם ולגדל אותם כמעט באופן מיידי בתנאים סטריליים במעבדה, נותרה קבוצה קטנה של בני אדם המתעקשים לבצע את הלידה וצמיחת הגוף והנפש על פי דרכים מיושנות ומסורתיות, של ‘”פראי אדם”, המכונים -“SLOWS” (האיטיים). סיפור זה מגולל את החוויה של אחת מ”העובדים הסוציאליים” – המאומנת להתמודד עם ה-“SLOWS” השוכנים במחנה מיוחד, שזה סוג של כלא או שמורה מגודרת. הסיפור מתרחש בזמן שנסגר אחרון המחנות, על פי צו ממשלתי. כתוצאה מכך, האישה הזאת עומדת לאבד את מקום עבודתה, אבל יש לה עדיין סוג של רגש או יותר נכון אחריות מקצועית כלפי נקבה אחת מה “איטיים”. למרות הסימפטיה שלה, היא מתייחסת ליצורים האלה כאל “פראים”, ואל התינוקות שלהן כאל “זחלים”.
זה איכשהו מזכיר לי את הקטע בהתחלת ספר שמות, בו מוזכרות השפחות היהודיות, שנחשבו ל’פראיות” כשילדו, שלא כמו הנשים המצריות “הנורמליות”.
סיפור #3: “Burn Alexandria” מאת קרן לנדסמן
את הסיפור הזה אהבתי במיוחד, מכיוון שאני מאוד אוהב לבקר בספריות. בנוסף, גם עקבתי אחר סדרת הטלוויזיה The Librarians (הספרנים)… ואם זה לא מספיק רמז לגבי כותרת הסיפור, הקורא באמת צריך ללכת לספריה כדי לברר מידע נוסף על הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.
ועכשיו, לסיפור.
לכדור הארץ פולשים ללא הרף חייזרים שונים. מין כדור-פורטל נפתח פתאום איפה שהוא על פני כדור הארץ ומשחרר חייזרים שונים, בדרך כלל מסוכנים. בכל פעם שזה קורה מגיני כדור הארץ נקראים.
אלה חיילים שהוכשרו במיוחד להיכנס לתחומים שאליהם פלשו ולעצור את הפלישה. כמובן, מכיוון שמדובר במדע בדיוני ישראלי, אז החיילים המגינים הם ישראלים. גיבורי הסיפור הם חיילת וחייל. אפשר להרגיש גם את הדיבור הצבאי וגם התנהגות ואופי צבאי של איך שני הישראלים בסיפור פועלים ומגיבים. בפלישה האחרונה של סיפור זה, הם מופתעים לגלות את אופיה של “הפלישה” האחרונה: ספרייה עצמאית.
אבל האם הספריה היא ‘ידיד’ או ‘אויב’?
סיפור #4: “The Perfect Girl” מאת גאי חסון
אין שום דבר אופיני ישראלי בסיפור הזה. גם לא סיפור העתיד, או החלל, או ההיי-טק, וכדומה. אז ייתכן שזה באמת מתרחש אי שם בקרבת מקום. למעשה זה מתקיים באקדמיה של אינדיאנפוליס. עם זאת, אם אתה (או מישהו שאתה מכיר) טלפאת – במיוחד טלפאת מתחיל שזקוק להכשרה כלשהי – הסיפור הזה מתאים בדיוק לך.
בן 46 עמודים, זהו הסיפור הארוך ביותר באוסף. גיא חסון לוקח אותנו לתוך ראשה ורגשותיה של סטודנטית טלפאתית, ג’סטין, שמתחילה את הכשרתה בנגיעה בגופה של צעירה שנפטרה לאחרונה. הנחת היסוד היא שהמחשבות במוחו של אדם מת עדיין נגישות לטלפת טוב עד 7 ימים לאחר המוות. בקריאת סיפור זה תלמדו כיצד חושב טלפאת, ממה הוא/היא צריך/צריכה להיזהר וכו’. בקיצור, מומלץ מאוד לטלפאתים מתחילים … אה, ובנוסף, סיפורה של הילדה המתה, ואיך זה משפיע על ג’סטין.
כתוב היטב, למרות שלא ממש סיפור “ישראלי”.
ראו גם:
סיפור #5: “Hunter of Stars” מאת נאוה סמל
תארו לעצמכם שהשמיים כאילו נסגרו לילה אחד – שכבר לא נוכל לראות את הכוכבים (בלילה “טוב” בקושי יכולתם לראות קצת קווים של הירח) – וזו המציאות החדשה:
“בהתחלה אנשים בכו, אחר כך הם לא כל כך בכו, וסבא אומר שאנשים מתרגלים לדברים רעים כמו שהם מתרגלים לדברים טובים. בבית הספר לימדו אותנו שזה אסון אקולוגי שאף מדען לא צפה, ובניגוד לאלו שטוענים שזו קללת אלוהים, סבא אומר שזו קללת אנשים … “(עמ’ 127)
סיפור קצר זה מכיל 5 עמודים בלבד. לדעתי הנחת היסוד (על האסון האקולוגי) חלשה למדי. עם זאת, הוא מכיל נקודות מעניינות רבות ומציג כמה סוגיות בסיסיות הנוגעות לחיינו המודרניים. הדמות הראשית, ילד בשם נרי (“נר” = “אור”), מספר כיצד האנושות התפצלה לאלה ש”מאמינים” בכוכבים שהיו, ואלה שמתנגדים להם, מתוך “התנועה נגד פולחן הכוכב”.
מצד אחד, סיפורה של נאוה סמל מדגיש את “החושך”, אך הטכנולוגיה שאנחנו מכירים עדיין “חיה ובועטת”. לדוגמא, גאדג’טים כמו משקפי אור (רפידות כתף וסרטי ראש זרחניים), והמתנות שהילד קיבל ליום הולדתו (כדור זוהר כדי שיוכל לשחק בחושך, וכו’). הסיפור מתאר גם את ה”זרקור” שהודלק מדי לילה בחצות בשמים מעל הים בחוף תל אביב, כתחליף לאור הטבעי שהיה אמור להגיע מהירח. ומצד שני, יש דגש חזק של מסורת, לבלות ביחד במשפחה וכבוד לזקנים (הורים וסבא).
האם המסר כאן, שלעתים יותר קל להתגבר על קשיים או “לסבול” כשאתה לא לבד, וכשיש לך אפשרות גם לחזור אל “המסורת” (הניסיון של אבותינו)? האם “הערכים המסורתיים” תומכים יותר בהישרדות מאשר פתרונות טכנולוגיים?
הסיפור קצר, אולי פשטני ופשוט, אחרי הכל הוא מתואר מעיניו של ילד צעיר, אך מכיל חומר מעולה למחשבה. נהניתי מאוד.
סיפור #6: “The Believers” מאת ניר יניב
צר לי לומר, שקראתי את הסיפור הקצר בן 9 העמודים מספר פעמים על מנת להבין אותו. יתכן שזה נובע מההיבטים המיסטיים של הסיפור. זהו סיפור פילוסופי-תיאולוגי כבד מאוד, אינטנסיבי, שבו נראה שההיגיון – והמדע – נכשלו.
הנחת היסוד העיקרית של הסיפור מבוססת על תורת דת יסודית ופונדמנטליסטית. בעיקרון, שאלוהים “חזר אלינו” –ועוד “חזק”. ביהדות מודרנית כמו גם מסורתית מלמדים אותנו – בין אם מאמינים ובין אם לאו – שאלוהים הוא יודע-כל ורואה הכל. בסיפור זה, אפילו על הסגת גבול קלה או “חטא” קטן יהיה עונש מיידי, בעיקר על ידי שריפה, או “התכה”, או הפיכה הגוף כלפי חוץ. אלוהים יודע הכל.
אבל הוא (או אולי היא) מעניש באופן סלקטיבי. נאמר שזה לא בגלל שהוא לא יכול לראות ולשמוע את כל החטאים, אלא שהוא משועמם, ומחליט מתי זה זמן טוב להעניש. במילים אחרות – בסופו של דבר כולם מקבלים את מה שמגיע להם. רק לפעמים אתה יכול “לברוח עם זה”, ולפעמים לא – אבל הזמן שלך יגיע …
מושג בסיסי נוסף הוא “פחד מאלוהים”, כלומר יראת שמים. בעוד שבאופן תיאורטי גם בדת זה פחד אמיתי, ביהדות מודרנית כמו גם מסורתית, מלמדים אותנו שהדבר הוגדר כ”יראה והערכה”. בסיפור הזה, לעומת זאת, זה פחד אמיתי מאוד. אולם לאחר זמן מה זה הופך לסוג של פחד קהה, ואז לפחד פסיבי או תת מודע – מכיוון שאין שום דבר שאף אחד יכול לעשות בעניין. אלא שאולי יש מי שמתכנן להילחם באלוהים – או לפחות להתעמת איתו תוך שימוש באמצעים מדעיים. האם הם יגברו?
הסיפור הזה די מפחיד. מדובר על זה שה”הלכה” כל כך פונדמנטליסטית, עד כי אין צורך במתווך שיעניש אותך אם תעבור. אלוהים יודע הכל – ומעניש אותך בן רגע. הפחד בסיפור מזכיר את החיים תחת דיקטטורה קשה, אולי הקיצוניות של הספר הידוע 1984 מאת ג’ורג’ אורוול.
הסיפור של ניר יניב לוקח את הפחד הזה להיות נצפה, ונקרא מחשבה אפילו, כמה דרגות גבוה יותר.
כהערה צדדית, בניגוד לסיפור זה – יש תרחיש הפוך, בו אלוהים מפחד מהאנושות, כמו באנתולוגיית המדע הבדיוני הנועזת Dangerous Visions (חזיונות מסוכנים) של הארלן אליסון. הסיפור, Evensong (שיר ערב), מאת לסטר דל ריי, עוסק בלכידת ישות, שזוהתה בסוף הסיפור כאלוהים, על ידי האדם שגזל את כוחו של אלוהים.
הסיפור #7: “Possibilities” מאת אייל טנר
הסיפור מתחיל כסיפור קלאסי של מסע בזמן, בו הגיבור פוגש את עצמו העתידי פנים אל פנים. יש את זה, למשל, בספר Farnham’s Freehold של היינליין. רעיון זה הועתק בהזדמנויות רבות. לפעמים הם שם כדי להזהיר אותך … לפעמים כדי להרוג אותך …
הסיפור הזה, לדעתי, נפלא – ומדבר אלי במיוחד, כי מדובר בסופר (שלא כמוני …) שמצליח בגדול.
סופר אחד, כבן 70, שוכב במיטה וגוסס. הוא זוכר היטב את עצמו בגיל 19, כשמופיע לביקור חברו ריי, שמגיע במכונת זמן עם הסופר עצמו – מבוגר יותר, מהעתיד. ריי הציג את עצמו ואת הסופר המבוגר, והזהיר אותו לא ללכת להילחם במלחמת קוריאה, אלא להמשיך לכתוב. הוא זוכר את האני הצעיר שלו, וכשהוא נתן אגרוף בפני המבוגר שלו, היכה אותו חזק, ובסופו של דבר הרג אותו. ריי לקח את הגופה ועזב. לא נראה שיש הסבר טוב לאלימות הזו – אבל זה מה שיש, ומשפיע מאוד על הצעיר שהופך מעט לא יציב רגשית, ולכן נדחה על ידי רופאי הצבא בתחנת הגיוס.
הכותב מספר לנו שבנקודת זמן כלשהי בעבר, כשהיה עוד בריא, כ-20 שנה קודם לכן, הוא חיפש דרכים שונות לפתור את החידה הזו, כולל ביקור אצל אישה צעירה עם יכולת, לכאורה, לבחון את העבר שלך ולספר לך מה היה קורה אילו בחרת בדרך אחרת בנקודת מפנה מסוימת בחייך.
למרות שהיה ספקן, הוא היה מוכן לנסות גם את זה. הוא דיבר איתה וענה על כמה משאלותיה. היא אמרה שהיא הרגישה – רק מלדבר איתו – שיש לו “כוח” באופן בו הוא מגולל את סיפוריו, אף על פי שמעולם לא קראה אותו. היא דיברה איתו עוד קצת ואז נכנסה לטראנס.
כשהתעוררה מחדש לדבר איתו, היא אמרה שיש מחסום, ורמזה שנראה שזרם זמן ה-“מה אם” נראה לה שהוא הטבעי ביותר. היא גם אמרה שהיא זקוקה ליותר זמן כדי לעבור את המחסום הזה. הסופר האמין שהיא מנסה לחלוב אותו, והוא נתן לה פתאום שטר של 100 דולר ועזב. הוא שמע אותה אומרת שהיא לא לוקחת כסף …
לאורך השנים הוא עדיין מוטרד מנעוריו הטראומטיים, ולעתים קרובות חושב על רואת העתידות, אך אינו חוזר להיפגש עמה. ברגשות מעורבים הוא תמיד מצא תירוץ לדחות את זה. היא מופיעה כשהוא על ערש דווי, ועוזרת לו להבין מה קרה.
סיפור #8: “In the Mirror” מאת רותם ברוכין
תאר לעצמך שקבלת בירושה מראה קסומה … לגיבורה, דניאל, יש את היכולת להסתכל במראה הקסומה ההיא ולראות דניאליות אחרות מתוך יקומים מקבילים מרובים. ויש לה את היכולת להשפיע על חייהן באמצעות מכה במראה, בדרך כלל בצורה שלילית, שמביאה לכל הדניאליות מזל רע.
אבל יום אחד – הדניאל שנמצאת בצד השני של המראה – דווקא היא מכה ומכה את צידה במראה …
הסיפור הזה קצר וקריא, ולמרות שהוא לא בדיוק מדע בדיוני, אלא יותר בצד הפנטזיה, הוא מציג סוגיות של עולמות מקבילים. אין שום דבר יהודי או ישראלי במיוחד בטקסט הסיפור, מלבד שם האישה השנייה “לירון”.
השיא הוא המקום בו דניאל משיגה את שלה – אבל אולי זה היה מעניין יותר אם היא גם תכה בחזרה ותגרום לכך שגם עולמה של הדניאל-המעבר-למראה יושפע – ואז שתיהן “ילמדו לקח” שזה לא נחמד לתפעל אנשים אחרים… ובכל זאת, זה נחמד לקרוא פנטזיות על מראת העולמות.
קראו גם :
סיפור #9: “The Stern-Gerlach Mice” ( במקור “עכברי שטרן גרלך”) מאת מרדכי ששון
הסיפור הזה פורסם במקור בגיליון המגזין המדע הבדיוני הישראלי פנטסיה 2000 מספר 40 ב-1984.
אפשר לקרוא את הגיליון באתר המגזין ברשת כאן.
בסיפור הזה בולטים 3 מרכיבים מאוד חזקים שממש מתאימים לכל הסיפורים שנמצאים בספר.
תוכן מדע בדיוני, ישראל, יהודי/יהדות. יש כאן סבתא וחברותיה, שכולן משוחחות ומגיבות בצורה “יֶנטֶה” סטריאוטיפית ביותר (ראו על כך עוד כאן), עד שהיא אפילו משחקת את “הזקנה המסכנה” וה”חסרת האונים”, כשהיא מתמרנת ומנצלת את הרובוט שעובד אצלה. הרובוט הזה (וישנם עוד כאלו), נקראים “קבצני פח” (Tin Beggars) מכיוון שהם עובדים עבור אנשים בתמורה לחתיכות מתכת.
בסיפור יש גם כמה אלמנטים של הומור וסאטירה, והסגנון מאוד לא פורמלי מבחינות רבות, שכן הוא מסופר על ידי האנטגוניסט הראשי, הנכד הסטודנט שגר בבית סבתו בו נמצאות בביקור קבוצת הנשים הזקנות שלה.
עיקר הסיפור מתרחש בשכונה ירושלמית מאוד יהודית. זה קורה יום לפני יום האבל הלאומי של “תשעה באב” על חורבן ירושלים על ידי הרומאים, ותפוצת היהודים ששרדו לגולה במשך כמעט 2000 שנה. באותו יום, יש פלישה של עכברים שעברו מוטציה, שתוקפים נשים חסרות ישע וילדים ומסלקים אותם מבתיהם. הגיבור הראשי מצליח להציל את היום. למעשה, זה הרובוט שעושה זאת.
למרות שנראה ש”פוגרום” העכברים נכשל, כשהוא המוקד של הסיפור אני מרגיש שהסופר אכן רצה להתמקד בניסויים המפחידים שנעשו בעכברים (ובהשלכות) – כמו גם בהמולה של כוחות הביטחון, ושל העירייה ובעלי הכוח בהתמודדות איתם. זו אולי הסיבה שהסיפור מתרחש יום לפני תשעה באב – כדי להזכיר לנו את ההשלכות של התנהגות כושלת וחסרת חמלה.
סיפור #10: “A Good Place for the night” מאת סביון ליברכט
פורסם במקור בקובץ הסיפורים מקום טוב ללילה, כתר, 2002.
עם 29 עמודים, זהו הסיפור השלישי הארוך ביותר מבין הסיפורים הקצרים באוסף.
הסיפור הוא על אשה ישראלית, גילה, ועל כמה ניצולים בודדים אחרים של אסון גדול, איפהשהו ליד הגבול הפולני-אוסטרי – כאשר העולם “עצר”, כנראה עקב מלחמה גרעינית. נמצאים איתה: אמריקאי, נזירה איטלקית צעירה, ניצול זקן ממחלקת החולים שלה, וגם פעוט שמצאו בבית נטוש.
בהמשך עובר פולני על אופניים במסע של כחמש מאות מייל כדי להגיע אל משפחתו. לדבריו, כולם בכפרים בסביבה מתו. בהמשך הסיפור, הוא חוזר ואומר להם שכמעט אין איש בחיים. גילה והאמריקאי מגלים שיש להם גידולי מוטציה בבטן, והם גוססים. בתכנית נואשת לשמר את “העתיד” הם מחליטים לנסות לשכנע את הנזירה הצעירה להיכנס להריון, בתקווה שהיא תלד ילדה – עבור הילד הפעוט, שהוא אולי אחרון הילדים בעולם.
באופן כללי, זהו סיפור “קל” של הישרדות לאחר אסון אפוקליפטי ככל הנראה חובק עולם. ישנם כמה אלמנטים של סיוע הדדי – כל בני הדתות, השפות והתרבויות השונות נזרקו יחד ב”סירה אחת”, והם זקוקים לעזור אחד לשני לשרוד גם פיזית, אך בעיקר רגשית.
כך, פחות או יותר, הסתיימה הביקורת שלי על הסיפור … אבל, זה לא נגמר … הייתי צריך להוסיף תגובה חדשה, בחוברת של החודש שלאחר מכן של סייברקוזן (CCNovember 2019-v01) – כאשר קיבלתי ביקורת חריפה על השימוש שלי במושג “קל”.
בקיצור, התכוונתי שלעומת סיפורים אחרים של שורדים שעוברים שבעה מדורי גיהנום כדי לשרוד, לשורדים כאן היה יחסית קל להתגבר על המצב . בנוסף, אמרו לי שהסיפור הזה בין החזקים באוסף. האמת למרות שקראתי את זה כמה פעמים לפני הביקורת הראשונה, וגם עוד כמה פעמים אחרי בעיקבות התלונה על התגובה שלי בביקורת הראשונה – עדיין לא ממש התרשמתי. בנוסף לזה, לא ראיתי שום קשר לישראל או יהדות, מעבר לכך שהגיבורה היא ישראלית שנמצאת באירופה – לא ראיתי סיבה מיוחדת להוסיף דווקא את סיפור הזה לאוסף שנקראZion’s Fiction. לא חייבים לאהוב כל סיפור…
סיפור #11: “Death in Jerusalem” מאת אילנה גומל
הסיפור הזה בהחלט שווה קריאה. זוהי פנטזיה תיאולוגית שהיא במובנים מסוימים, אולי אפילו סאטירית. אישה ישראלית בת 35 פוגשת ומתחתנת עם גבר שאינו באמת גבר. הוא אחד מהיצורים של DEATH. משפחתו מורכבת מ-זיקנה, מלחמה, רעב, וכולי.
סוג המוות שלו הוא “אקדח” (אולי מסמל טרוריסט). כשהיא מתחתנת איתו, היא כבר בידיעה מלאה על מדינתו ועל “אחיו ואחיותיו”, אך עם זאת היא מתחרטת ולא נוח לה מהמצב.
יום אחד מתקרב אליה מוות “בדימוס” (יש כמה רמזים שהוא אדם רשע שקם לתחייה מההיסטוריה היהודית הטרגית האחרונה), ומציע דרך לצאת מחוזה הנישואין שלה – ויש כמה הפתעות ואפילו מטלטלות, והשלכות עולמיות בהמשך הסיפור.
הקיצור – מאוד משעשע.
סיפור זה אכן משקף סוגיות רקע ישראליות/יהודיות רבות, ומתרחש בעיקר – כפי שהכותרת מרמזת – בירושלים. למשל, ביום שישי אחד, בערב, היא מדליקה נרות שבת. יחד עם זאת, מכיוון שהיא לא יכולה לישון באותו לילה, היא מדליקה את הטלוויזיה…
קראו גם:
סיפור #12: “White Curtain” מאת פסח (פאוול) עמנואל
זה סיפור קצר בן 9 עמודים, ומשתלב די טוב בסדרת המאמרים של “סייברקוזן” הנוגעת לזמן ולמרחב – בעיקר בנושא עולמות מקבילים לשלנו: ה”מולטיברס”, רב יקום.
תאר לעצמך שהייתה דרך להבין מה השילוב המדויק של נקודות העיקריות של החלטות או אירועים בחייך, שהביאו אותך למקום שאתה נמצא בו – ושאתה יכול איכשהו להחזיר אותן, במניפולציות מסויימות, בכדי לתת לך את ההווה והעתיד הטובים ביותר, או לפחות להצליח לתקן נושאים משמעותיים בחייך …
זו הנחת היסוד של סיפורו המרתק של פסח עמנואל: החידה של המולטיברס, ועל שני חברים-יריבים שיש להם שליטה גם על התיאוריות וגם על היכולת הממשי לשנות את העבר שלהם ושל אחרים, על מנת להשיג תוצאות אופטימליות. כקולגות וחברים, הם עבדו פעם יחד, עד שהסתבכו ונהיו יריבים בגלל משולש-אהבה … אבל האישה נפטרה, ולמרות כל המאמצים, לא הצליחו להחזיר אותה לחיים – או ליתר דיוק לחייהם …. והנה, אחרי הרבה שנים של ניתוק, הניסוי האחרון – האם יצליחו?
בהערה צדדית – אף על פי שנהנתי מאוד מהסיפור, מדובר על סיפור כללי, עם שמות כמו “אירנה”, ו”אולג”, ו”דימה” וכו’… ללא קשר לישראל או למחשבת או מסורת יהודית. ככל שהערכתי את הסיפור בפני עצמו, אני לא בטוח שהייתי מכניס את הסיפור הזה לאוסף.
סיפור #13: “A Man’s Dream” מאת יעל פורמן
בסיפור המהנה הזה, יש ליאיר כוח-על של טלפורטציה “מוזרה”: כאשר הוא חולם על מישהו, אותו אדם מופיע פתאום איתו במיטה – ובעירום. ממש נשלף ממקום הימצאו ומועבר מיד לידו.
דמיינו לכם את ההשלכות. למשל, בשורות הפתיחה הספורות אנו מגלים שאישה בשם גליה (האדם שעליו חלם יאיר) ממש נשאבה ממכוניתה בזמן שנסעה, והמכונית פשוט המשיכה לנסוע ללא נהג.
יאיר ידוע כ”חולם”, וכנראה שיש עוד כמוהו בישראל (בעולם?). ברוב המקרים מדובר בהתרחשות חד פעמית: ה”חולם” היה חולם על מישהו שפגש, האדם יועבר עמו למיטה, ולמרות ההלם והמבוכה – החולם ישכח את אותו אדם, וזה לעולם לא יקרה שוב לאותו אדם. לרוע המזל יאיר ממשיך לחלום על אותה צעירה, ואין לו שליטה על כך.
יאיר נשוי לרינה. גם היא וגם גליה סובלות. רינה אוהבת את בעלה, ולכן משלימה עם זה. במובנים מסוימים, היא מתיידדת עם גליה שחייה מופרעים בכל פעם שיאיר חולם עליה – אבל אין הרבה מה שמישהו יכול לעשות. הרופאים והפסיכיאטרים ניסו … האם יש תקווה לפיתרון?
יעל פורמן נוגעת ביכולת מעניינת מאוד: טלפורטציה המבוססת על “גחמה” מודעת למחצה. למעשה, לא ברור בסיפור זה אם יש גם נשים “חולמות”, או שיש גברים שאם הם חולמים על גברים אחרים, או על בעלי חיים, או על חפצים – האם גם אלה יועברו בטלפורטציה? האם יש מגבלה לגבי מספר האנשים (כלומר חולמים על קבוצת 20 רקדניות)? האם ניתן לנצל זאת לטובה: למשל, האם מישהו חולם על אדם שהלך לאבוד או שמשטרה רוצה לתפוס מישהו שנימלט? האם ניתן להשתמש בו בצורה רעה כדי לחטוף אנשים או לעזור לפושעים להימלט ממאסר? כמו שאמרתי, מעניין מאוד …
הסיפור מתרחש בישראל, עם אזכור כלשהו על שמות מקומות, סטריאוטיפים, וייחודיות ישראליים.
סיפור #14: “Two minutes too early” מאת גור שומרון
הסיפור הזה לוקח אותנו לשנת 2137, בבית משפחת לינטון, שבו שלושת האחים משתתפים באליפות העולם בחידות נגד קבוצות אחרות של 3 ילדים גאונים. יש להם 48 שעות להשלים חידה מורכבת, אך אם הם יכולים לנהל ולפתור אותה תוך 24 שעות או פחות, הם ייחשבו בין המתמודדים המובילים. כדי לסייע להם, יש להם מחשב AI מרחף שנקרא PIPER. אולם נראה כי חלקי החידה/פאזל הועברו 2 דקות לפני תחילת התחרות בפועל, מה שמנוגד לחוקים. משהו “מסריח”…
הסיפור הקצר בן 12 העמודים הוא די מעניין וכתוב היטב. נהנתי מהמתח ומהטוויסט בעלילה. בניגוד לרוב הסיפורים האחרים באוסף, הסיפור של שומרון הוא לא רק על ילדים, אלא נראה שהוא נכתב עבור קהל צעיר, אם כי גם מבוגרים ייהנו ממנו. אני למשל מאוד נהניתי!
למרות העלילה, תפאורה, דמויות, וכולי המעניינות מאוד, הסיפור הזה נחשב בעיניי די אוניברסלי. בלי שום קשר ליהודים, לישראל, למסורת היהודית — ובאמת “ראוי לפרסום” — אבל אני לא הייתי מכניס אותו לאוסף זה.
סיפור #15: “My Crappy Autumn” מאת ניתאי פרץ
הסיפור הזה הוא על עידו, ישראלי מודרני וחילוני, המספר לנו על חוויותיו הנורמליות, ולעתים קרובות יותר משונות, במהלך תקופה של כמה שבועות במהלך חודש אוגוסט.
הסיפור בגוף ראשון, והוא מתאר את תחושותיו כשהוא חווה סדרת אירועים הכוללת חמור ברחוב שמתחיל לדבר והופך לדובר כת חדשה, ואפילו ביקור של עב”ם מסתורי כלשהו.
כל הסיפור בן 32 העמודים מרגיש כאילו זה ביטוי כלשהו לתופעת שימוש במריחואנה שעידו אוהב לעשן. למעשה זהו ככל הנראה סיפור המדע הבדיוני “הישראלי” ביותר מתוך 16 הסיפורים הקצרים באוסף – עם אזכורים מרובים לרגעים, אירועים, וסמלים ישראליים “קלאסיים” כמו קבוצות כדורגל, ערוצי טלוויזיה, וכולי – כולל מחשבות ופעילויות איקונוקלסטיות מצד עידו ואחרים.
אפילו השפה והסגנון בו משתמש עידו מזכירים לעתים קרובות ביטויים ישראלים או דרכי אמירת דברים, כולל תחביר, שלא תמיד יוצאים נכון בתרגום לאנגלית, אך אופייניים מאוד לישראלים. כל זה הופך את הסיפור לאותנטי מאוד.
עם זאת, בסך הכל לא ממש התחברתי לסיפור הזה כמו לשאר הסיפורים האחרים בספר.
סיפור #16: “They had to Move Autumn“( הם היו מוכרחים לעבור ) מאת שמעון אדף
פורסם במקור בגליון מסםפר 45 של המגזין פנטסיה 2000 ב-2008 .ואפשר לקרוא אותו באתר כתב העת.
הסיפור מתרחש זמן קצר לאחר מלחמה עם חיזבאללה בלבנון (מכיוון שלסיפור יש זכויות יוצרים משנת 2008, אנו יכולים להניח שהוא הושפע מהסכסוך של 2006). אביה של המספרת נהרג בפעולה. כתוצאה מכך, היא (נערה מתבגרת), אחיה הצעיר, ואמה, נמצאים תחת מתח רגשי גדול. הילד הפך למטריד, והאם היא שבר כלי רגשי: עכשיו כשבעלה כבר לא חי, אין לה בשביל מה לחיות.
נראה שהילדה שמספרת את הסיפור היא האדם היציב היחיד… ואז מגיעה הדודה כדי “להציל את היום” ולקחת אותם לביתה, אבל בסוף משבשת את חייהם עוד יותר. בבית הדודה, הילד מגלה אוסף של כתב עת עם סיפורים שמסקרנים אותו מאוד. איכשהו הוא מצליח לתת חיים (להחיות) לדמויות מסוימות מאותם הסיפורים, שיעזרו לו לפגוע ולהציק לאחרים בכוונה.
הסיפור הקצר בן 12 העמודים, הוא האחרון באוסף. הוא מעניין כפליים בגלל שהסיפורים שהילד קורא הם אזכורים ספציפיים לסיפורים קצרים שונים מתוך כתב העת המפורסם והקלאסי הישראלי “פנטזיה 2000” (שסיפור שהופיע בו מתפרסם גם באנתולוגיה הזאת), שפרסם גם תרגומים לעברית של מדע בדיוני ברמה טובה, וגם סיפורים מקוריים בעברית. חלק משערי המגזינים מתוארים גם כן.
סיכום:
במשך כשנה וחצי נהניתי מאוד לכתוב ביקורת על האוסף הפנטסטי והמצטיין של מדע בדיוני ב “Zion’s Fiction”.
כשאתם מעיינים בסקירותיי השונות תגלו שהערכתי את כל הסיפורים לגופם. עם זאת, הרגשתי שכמה מהם אינם מה שהייתי מכניס לאנתולוגיה כזאת, אילו ניתנה לי הסמכות לקבל או לדחות רשומות לאסופה. מהצד השני של המטבע, חלק מהסיפורים היו – לדעתי – ראויים במיוחד להכללה.
על אף הביקורת הקלה שלי, ברצוני לשתף כמה מחשבות על העבודה המצטיינת, ולברך את שני העורכים, שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם, על תרומתם הגדולה ופורצת הדרך להציג לראווה את המדע הבדיוני הישראלי לעולם באמצעות תרגומים אלה לאנגלית.
אסור לנו גם לשכוח את יצירות האמנות המדהימות והמרשימות של המאייר הישראלי הידוע אבי כץ על הכריכה הקדמית והאחורית (במיוחד הקדמית), כמו גם אלה שמלוות כל אחד מ-16 הסיפורים. ראוי להזכיר שאבי כץ אייר עטיפות רבות לספרי מדע בדיוני ומגזינים שונים והעטיפה הספציפית הזאת שלו כאן מבוססת על כריכת גליון מספר 2 של מגזין אגודת המדע הבדיוני בישראל “המימד העשירי”.
אחרית דבר מאת אהרון האופטמן (עמ’ 293-295)
במאמרו המסכם והקצר אהרון – שהיה העורך של “פנטסיה 2000” (1978 – 1984), מגזין מדע בדיוני בשפה העברית (שלמרבה הצער כבר לא מופיע) – מדגיש את תפקידו החשוב של מדע בדיוני בחברה. הוא מציג בקצרה את הטענה כך: “אם בני אדם לא מצליחים להבין את העתיד הפוטנציאלי שלנו, … זה בעיקר בגלל כישלון הדמיון, דבר שקהילת המדע בדיוני לא חסרה”, ומאוחר יותר, “אכן, לפעילות מחקרית לאחרונה, … היה תפקיד חשוב לדמיין קלפים פראיים [“wild cards”]… תוכניות העבודה של הפרויקט עודדו את החוקרים במפורש לחקור ספרות מדע בדיוני לצורך השראה.”
שני החלקים האחרונים של הספר (עמ’ 296-311) מכילים מצגת בת שני עמודים של הערות תודה ראויות לכל מי שסייע בהרכבת העבודה הגדולה. ברצוני להוסיף להם גם תודה משלי, כדי להעיד על הערכתי לכל מי שהיה מעורב בהפקת הספר. לאחר ה”תודות ואודות” עוד 12 עמודים של כמה שורות על כל אחד ואחת התורמים ומשתתפים באוסף (כותבים ואמנים ועורכים).
מחשבות אחרונות
אוסיף כמה מילים אחרונות: לא! לא סופי! האנתולוגיה “Zion’s Fiction” צריכה להיות על מדף הספרים של כל חובב מדע בדיוני. זו רק דוגמה להתעניינות ההולכת וגוברת גם בקריאה וגם בכתיבה בסוגה הזאת בישראל, ולמרבה השמחה, מוצעת בגרסה מתורגמת וכתובה היטב – באנגלית.
זה, כמובן, מספק חשיפה מהותית לעולם החיצוני, של מדע בדיוני בישראל. כמובן, זו רק דגימה. אני מקווה שהאנתולוגיה מספר 2 (ואילך) תהיה זמינה בזמן הקרוב. עד אז, עליכם ליהנות ולהתענג על אבני חן אלו, שהובאו אליכם מאומת המדע בדיוני בעולם, מישראל, שליבה ציון.
קראו גם :
אציין שלי הייתה בעיה גדולה עם ההקדמה מאחר שלמרות כל המאמץ שלדברי המחברים הושקע בה היא לא התייחסה כלל לספרות הפופולארית בעבריתץ ולסדרות שונות לילדים בעלי אופי פנטסטי כמו “דני דין הילד הרואה ואינו נראה” שהיו חייבות להיות מאוזכרות בה. וגם לא למאמרים שלי שעסקו במדע בדיוני ישראלי שקל היה למצוא אותם בחיפוש בסיסי ביותר ברשת בעברית וגם באנגלית.אין התייחסות למאמרים חשובים בנושא המדע הבדיוני הישראלי של אהוד מיימון שאותם היה צורך לחפש במגזינים הרלבנטיים.
נראה שזו אסופה לחברים, ה’חונטה’ הקרובה שחבריה מכירים זה את זה כבר שנים.
שני סיפורים מצויינים שלא נכנסו לשם, האחד אולי המד”ב הטוב ביותר שהיה ב’פנטסיה 2000′ – ‘גרון עמוק’ של אמיר גוטפרוינד, אולי הראשון שהוא פירסם בכלל, בהיותו חייל כנראה. אמנם לא ‘ישראלי’, אבל לא משנה מהאיכות. כמו כן ‘ליפול למעלה’ של אבי-שי דובי, מאותו מגאזין.
היה ראוי להזכיר סופרים וותיקים כמו עמוס קינן, מראשוני המד”ביסטים בארץ (שלא ידע שהוא כזה) ועוד. אולי שיר של אבידן?…
מבחינת העורכים המד”ב הישראלי הוא של העשור וחצי האחרונים, מ’המימד העשירי’ ו’חלומות באספמיה’, ואיזה מד”ב מימי פנטסיה 2000 המשותפים (לוטם וטייטלבאום היו חברי מערכת במגאזין). מצער כי יש עוד והיה מעניין *לחפש* דברים שאינם מוכרים.
מזכיר לי את ההפתעה שהיתה לי לפני עשור וחצי, מאנתולוגיה אנגלית של סיפורי פנטסיה/מיסטיקה יהודיים – שחלקם התקיימו בעברית, אבל מעולם לא כונסו… הם כנראה עוד יחכו.
תיקון -> ידיד עמוק, שם סיפורו של גוטפרינד
עמנואל לוטם כותב :באתר פנטסיה 2000
https://fantasia2000.co.il/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%A0%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%90%D7%95-%D7%9B%D7%99%D7%A6%D7%93-%D7%A0%D7%95%D7%9C%D7%93-zions-fiction/?fbclid=IwAR1XRxcG0MB6X0q-Yqnt32hkhymW2-p99-HUOUS44yS5ojoOMYGeZol3bHw
קורותיה של אנתולוגיה, או: כיצד נולד ZION’S FICTION
עמנואל לוטם 26.12.2020
ד”ר עמנואל לוטם הינו עורך ומתרגם, והיה חבר מערכת “פנטסיה 2000” (גליונות 38 עד 44). הוא נמנה עם מייסדי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, וכיהן כיו”ר הראשון שלה בשנים 1996 – 2002.
היה זה בשעת בוקר מוקדמת באמצע 2013. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי, כשלפתע התעוררה סקייפּ לחיים ופצחה בצלצול המעצבן שלה. ראיתי על המסך פרצוף לא מוכר, אבל כשהאיש הציג את עצמו, זיהיתי מייד את השם. שלדון (“שלי”) טייטלבאום, כמוני, היה חבר במערכת פנטסיה 2000 הזכורה לטוב, שם עסק בעיקר בביקורות סרטים וספרים. הצעיר שחור השיער, הגבוה והנאה שהכרתי בשעתו התחלף עכשיו בגבר מזוקן שגילו ניכר בו, אבל אין מה לעשות, זה טיבו של זמן ליניארי. אחרי חילופי דברים נימוסיים – הקשר בינינו נותק עם סגירת פנטסיה 2000, ושלי חזר בינתיים לארה”ב – שאלתי במה זכיתי לעונג הבלתי־צפוי הזה, ושלי השיב בשתי מילים: “Zion’s Fiction”.
והנה, אני ידוע ומפורסם במענה הלשון הזריז והשנון שלי, והסגולה הזאת לא בגדה בי גם הפעם, כי השבתי לו מייד, “אה?”
שלי אמר, בהטעמת כל הברה לחוד, “Zah-ions Fic-tion”, ועל כך השבתי בפיקחות, “מה זה?”
שלי הסביר בסבלנות את הרעיון: אנתולוגיה בשפה האנגלית של סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה ישראליים, בעריכת שנינו. קניתי את ההצעה בו במקום. שנינו חשבנו אז שלא יהיה דבר קל מאשר לאסוף סיפורים, להוסיף הקדמה, לגייס מישהו שיאייר את הספר, מישהו שיכתוב מבוא ועוד מישהו שיכתוב אחרית דבר, ואנחנו מסודרים.
אחדים מהדברים האלה אכן הסתדרו במהירות ובקלות. המאייר אבי כץ הצטרף אלינו ללא היסוס, אהרון האופטמן הסכים מייד לכתוב אחרית דבר, ובאשר למבוא, שלי הצליח למרבה התפעלותי לגייס את רוברט סילברברג הידוע, הוא ולא אחר. אבל במה שנוגע לשאר, ובכן… זה בפירוש לא היה קל כפי שחשבנו.
ראשית חוכמה, היה עלינו לעבור על המוני הסיפורים המקוריים שנכתבו מאז פנטסיה 2000 ואילך, כמות עצומה של חומר. בין דיונים על צדדי הזכות והחובה של כל סיפור, מצאנו פנאי לחלום בהקיץ על סדרה של אנתולוגיות (תוכלו לקבל פרס הוגו על אנתולוגיה רק אם פרסמתם לפחות שלוש), להעלות זיכרונות מהימים הטובים ההם, ולהתווכח על פוליטיקה, ספרות ושאר ירקות.
אבל יותר מכול התווכחנו על הסיפורים. רבים מהם פסלנו שנינו – אם על הסף ואם בכאב לב, מכל מיני סיבות. אבל היו לא מעטים שמצאו חן בעיני אחד מאיתנו ולא בעיני השני, או להפך. במבט לאחור, זה היה בילוי זמן מרנין, הוויכוח הזה על מעלותיו ומגרעותיו של סיפור זה או אחר, במקום ויכוח על דברים שהבריות מברברים עליהם בדרך כלל. אבל בשעתו, זה שחק את סבלנותנו עד דק.
בדרך ניצב מכשול מעשי גבוה למדי שהיה עלינו להתמודד עמו. רוב הסיפורים נכתבו בעברית כמובן, ויהיה צורך לתרגם אותם. אני אוכל לעשות זאת, אבל הדבר יימשך – בהתחשב בכך שאוכל לעשות זאת רק בשעות הפנאי מעבודתי – שנה תמימה לכל הפחות. באותה עת, זה נראה לשנינו כזמן ארוך במידה בלתי־סבירה. לא היה לנו מושג מה עוד מצפה לנו…
בסופו של דבר הסכמנו על רשימת סיפורים – חלקם נכתבו באנגלית מלכתחילה, את חלקם תרגמתי אני, ואת חלקם תרגמו אחרים. אבי כץ סיפק איורים יפהפיים בשחור־לבן, בסגנון חיתוכי עץ, לכל אחד מהם. מחברי הסיפורים נתנו את הסכמתם לפרסום, סילברבוב שלח את המבוא הנפלא שלו, אהרון האופטמן מסר את אחרית הדבר המאלפת שלו, והיינו מוכנים ומזומנים, מלבד דבר אחד. היה עלינו לכתוב את ההקדמה.
איזו עבודת פרך זו הייתה. רצינו שהיא תציג את תולדות המדב”פ הישראלי, אבל די מהר התברר לנו שעלינו לפתוח, גם אם בקיצור נמרץ, בתולדות הספרות העברית המודרנית בכלל, כדי שנוכל להביע כראוי את התמרמרותנו על אחיזת החנק של שומרי הסף הספרותיים מטעם עצמם בהיסטוריה הזאת, במשך זמן כה רב. רק כך היה ביכולתנו להסביר את הנסיבות שבהן הצליח דור חדש של כותבים להיחלץ מציפורניהם. ועוד היה עלינו לאפיין את כתיבתה של קבוצה מגוונת של מחברים, אינדיווידואליסטים מושבעים כולם כאחד, ועוד היה עלינו להוסיף דיון בשירה, בתיאטרון ובקולנוע, ועוד…
מבחינת הזמן, לא עזרה העובדה ששלי ואני התווכחנו עכשיו על כל משפט, ובלי הרף מחקנו זה את מה שכתב זה והכנסנו במקום זאת איש־איש דברים משל עצמו. הנוסח הסופי של ההקדמה עבר דרך 50 טיוטות לפחות, לפי חשבוני. אולי אני מגזים, אז נאמר 45. אבל סוף־סוף, היה לנו ספר! כל מה שנשאר היה למצוא מו”ל, ולהפתיע באנתולוגיה שלנו את קהל הקוראים הבינלאומי שאינו מצפה לה כלל!
קל לומר, קשה לעשות. קשה מאוד. אוי, כמה קשה! תקצר היריעה מלתאר כאן את כל התלאות שארבו לנו בהמשך הדרך. לפתיחה היה עלינו למצוא סוכן ספרותי, באמריקה אי־אפשר בלעדיו; שלי שקד וטרח זמן לא מבוטל לפני שמצא מישהו שיהיה מוכן ליטול על עצמו את משימת מכירת הספר למו”ל. בחור נחמד בשם אדי שניידר מסוכנות ספרותית ניו יורקית בעלת שם ששבה מיד את לבי, JABBERwocky, אימץ אותנו ויצא לדרך. היה עליו לשלוח את הצעתנו למו”לים רבים ככל האפשר, החל בגדולים וכלה בקטנים, ולא עבר זמן רב לפני שהתחילו להצטבר מכתבי הדחייה. אם לא הזדמן לכם לקבל מכתב כזה, דעו לכם שכולם מנוסחים במתכונת אחידה, מנומסת ומלאת צער, וכולם מסתיימים בהבעת מיטב האיחולים להצלחה – אבל לא בבית ספרנו.
היינו קרובים לסף הייאוש, אולי כבר עברנו אותו, כשעלה בידי אדי למצוא לנו בית הוצאה לאור שאיש מאיתנו לא שמע את שמו מעולם, Mandel Vilar Press. ראש ההוצאה, רוברט מנדל, היה מוכן לתת לנו הזדמנות, תמורת סכום שהיה רחוק מאוד מלכסות את הוצאותינו עד אז. אבל מה אכפת? אנחנו עומדים להוציא ספר לשוק העתיד לבלוע אותו בלהיטות. קוראים שמתעניינים במד”ב בינלאומי יקנו אותו, יהודים יתנו אותו כמתנת בר/בת מצווה לילדיהם, פרופסורים ללימודי ישראל וללימודי יהדות באוניברסיטאות רבות מספור יחייבו את הסטודנטים שלהם לקרוא אותו, אין גבול לאפשרויות!
עותקי טרום־פרסום נשלחו לביקורת, והביקורות התחילו להופיע. הן היו מרהיבות עין, כמעט כולן, הן הגשימו את כל תקוותינו, הן ליטפו את האגו שלנו. תוכלו לקרוא אותן באתר http://zionfiction.com ולראות שאינני מגזים.
אך במה שנוגע למכירות, זה היה עניין אחר לגמרי. אכזבה מוחצת. מצאנו מעט נחמה בבקשה (שנענינו לה מייד, כמובן) לתרגם את הספר ליפנית. הוא עומד לראות אור ביפן בזמן הקרוב, ואנחנו עוצרים את נשימתנו, אולי נזכה להיות big in Japan. אבל לגבי המכירות לעולם הדובר אנגלית… לא טוב. הנרי הראל, שהוציא את הספר לאור בארץ, לא מכר כמעט מאומה. רוברט מנדל, אולי מעט יותר. מטבע הדברים, אנחנו מאשימים אותו, אבל האשמות אינן עוזרות במאומה.
המסקנה הטבעית, אין צורך לומר, הייתה להוציא לאור עוד אנתולוגיה, ואנחנו עובדים עליה עכשיו. רשימת הסיפורים כבר מוכנה, פחות או יותר, ואבי כץ הסכים לבצע את האיורים.
ועכשיו אנחנו מתווכחים שוב על ההקדמה, כמו קודם.
אחח לוטם, אילו רק היית נחמד במציאות כמו שאתה כותב…
או אם היית בוחר בסיפורים מענייניים יותר מכפי שבחרת עם שלדון. ותרגמת לאנגלית? ממתי? מה עוד תרגמת לשפה הזו?