ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על
הספר ״בית הקפה שלנו״ של נגיב מחפוז
הימים החמים האלו מזכירים לי את הימים החמים שלי בצבא. תקוע בבסיס, וחולם על קהיר דרך הטרילוגיה האגדית של נגיב מחפוז “בית בקהיר”. בשורות צפופות אך מענגות מחפוז לקח אותי יד ביד, והייתי מדמיין עצמי יושב בבתי הקפה של קהיר בחום המעיק, ומדבר כל היום על פוליטיקה במזרח התיכון. כי אצל מחפוז תמיד האישי נוגע בפוליטי. נזכרתי בזה עכשיו כשאני קורא את הספר האחרון שלו “בית הקפה שלנו” בהוצאת מחברות לספרות (מערבית: ששון סומך ועידן בריר), שיצא לפני פחות משנה בעברית. הספר מספר את סיפורם של חמישה ילדים בבית ספר בשכונת אל-עבאסייה בקהיר. הם קושרים את חייהם זה בזה, נעשים חברים לנצח, והופכים את בית הקפה השכונתי למקום מפגשם הקבוע, אבל גם לדגם ממוזער של החברה המצרית.
אחד מהם צופה שבעה עשורים לאחור, ומתאר בשפה ישירה ומהורהרת, ספוגה בחום, אהבה, והזדהות, את קורותיה של החבורה, על תקוותיה ומפחי הנפש שנזדמנו לה. סיפורם, שמתחיל בראשית המאה העשרים, חוצה שתי מלחמות עולם, מהפכה, תבוסה צבאית גדולה, וניסיון נואש למחוק אותה שש שנים אחר כך. נגיב מחפוז טווה פרשת חיים שמגיעה עד אחרי רצח הנשיא אנואר סאדאת. כמו מיטב הספרות של מחפוז, שהיא לרוב פוליטית, גם בית הקפה פה שזור בביקורת, במסווה של רומן מתבגרים. ביקורת על החיים עצמם, על יכולת העמידה של האדם בסבלותיהם, על טבעם של מנהיגים, ועל טיבן המתעתע של מהפכות. זהו ספר מרגש שמביא את הסיפור של חמשת החברים והתהפוכות שהם עברו, בדרך הומוריסטית, שנונה, ומקורית. כל אחד יכול למצוא בו את עצמו ואת מחשבותיו. הספר שופע דיאלוגים יפים ביו החברים, ופילוסופיות חיים שונות, שמראות כי לכל אדם יש סיפור.
מה שיפה בספר הוא התהליך שהדמויות עוברות לאורך השנים מול התהפוכות הפוליטיות הרבות. כאילו שני הצירים, האישי והפוליטי, מתערבבים ללא הרף. “כל עוד יש אנשים שנותנים ולא לוקחים”, כפי שאומר במורת רוח אחד הגיבורים, “אין שום בעיה שיהיו גם כאלה שלוקחים ולא נותנים”. איזה משפט!! אבל בהמשך הוא יגיד מתוך הבנה של החיים “פעם הפריע לי שאני לוקח מבלי לתת, אבל היום אני מצטער שבכלל הצטערתי על כך אז. הדבר הטוב שאדם יכול לעשות בימים אלה הוא להכין את עצמו למוות. כך נמצא מזור ונחמה לכל צרה שתנחת עלינו”.
ממליץ. לכו לקרוא.
