רקע היסטורי ופוליטי
המחזה הטרגי “אנטוניוס וקליאופטרה” אמנם אינו מיוחס לאירוע היסטורי מסוים, אך חוקרים רבים רואים בכתיבתו המשך ישיר, לוגי ורציף למחזה ההיסטורי “יוליוס קיסר” אשר נכתב כנראה בשנת 1599 ואף הועלה באותה שנה. החוקרים רות נבו וראובן גרוסמן (מתרגמו לעברית של המחזה “אנטוניוס וקליאופטרה” משנת 1947) מניחים, ובצדק רב, כי המחזה “אנטוניוס וקליאופטרה” נכתב בסמוך ל”יוליוס קיסר”, כלומר בשנים 1599-1600. ההגיון העומד מאחורי תארוך המחזה לשנים 1599-1600 הוא היסטורי ופוליטי כאחד. היסטורי, משום שב”אנטוניוס וקליאופטרה” מתוארת למעשה השתלשלות האירועים לאחר רציחתו של יוליוס קיסר ועלייתו של הטריאומווירט ששלט ברומא (מרקוס אנטוניוס, אוקטביאנוס קיסר ומרקוס לפידוס). “באנטוניוס וקליאופטרה” מוצג מאבק כוחות בין שני ממשיכיו של יוליוס קיסר, תקופה קצרה ביותר לאחר הירצחו. אנטוניוס היה מצביאו הגדול של יוליוס ואילו אוקטביאנוס הצעיר אומץ כבן על-ידי הקיסר והוא זה אשר לבסוף ירש את הקיסר. עד כאן הרציפות ההיסטורית המקשרת באופן הדוק בין “יוליוס קיסר” לבין “אנטוניוס וקליאופטרה”.
בדומה למחזה “יוליוס קיסר” גם במחזה “אנטוניוס וקליאופטרה” שייקספיר נסמך על כתביו ההיסטוריים של סר תומס נורת’ ובעיקר נשען על הספר “תולדות אנשי-שם יוונים ורומים”. לשון אחר בשני המחזות מקור ההשראה והתשתית הספרותית היו היסטוריים, אך לא רק – וכאן מגיע ההיגיון הפוליטי -אקטואלי שהוביל לכתיבת שני המחזות, שהוא בגדר השערה בלבד. בדומה להיסטוריה הרומית, עם מותו של הנרי ה-8, מלך אנגליה (המשול לצורך העניין ליוליוס), החלו מאבקים על השתייכות אנגליה לזרם הקתולי או לרפורמציה, כאשר כל צד נסמך על בת אחרת של הנרי ה-8 בתור מועמדתו לכתר. מרי ה-1, שהייתה קתולית הדוקה ונתמכה בידי הסיעה הקתולית, תפסה את השלטון בכוח הזרוע , והחלה במאמצים לחיזוק הקתוליות, תוך כדי פגיעה והצרת צעדיה של אחותה למחצה, אליזבת’, אשר הייתה יורשת העצר ונתמכה על ידי הסיעה “הפרוטסטנטית”. בסוף שנת 1558 נפטרה מרי ואליזבט ירשה אותה. התדמית הציבורית של מרי, לפחות בעיניי חלק ניכר מהאצולה והפרלמנט, הייתה ירודה ביותר, בין השאר בשל רדיפות ואף הוצאות להורג של פרוטסטנטים והיא נצרבה בזכרון הקולקטיבי בתור Bloody Mary”” סביר כי שייקספיר השווה את מרי למרקוס אנטוניוס, אשר אף הוא בשלהי הרומן שלו עם קליאופטרה נהנה מתדמית ציבורית ירודה ביותר, ואילו את אליזבט, שאך התחילה למלוך ונקשרו סביב שלטונה תקוות רבות, לאוקטביאנוס הקיסר, גדול שליטי רומא.
לדעתי, הדמיון ההיסטורי הרב בין יוליוס קיסר להנרי ה-8, ובין ממשיכיו של יוליוס, אנטוניוס ואוקטביאנוס לבין ממשיכותיו של הנרי ה-8 מרי ואליזבת’ (וישנו גם את אחיהם אדוארד השישי שמלך לתקופה קצרה) היוו מקור השראה לכתיבת שני המחזות ובעיקר לכתיבת “אנטוניוס וקליאופטרה”. כמו-כן, מרי שנישאה לפיליפה השני הספרדי ושאף נפוצו שמועות שהוא צפוי לרשת אותה עם מותה, הפכה לשנואה בתוך אנגליה וגם כאן ישנו דמיון לאנטוניוס, אשר הרומן שלו עם קליאופטרה מלכת מצרים (והשמועות שהוא מתכוון “להוריש” את רומא לקליאופטרה) הפכוהו לשנוא ברומא. כלומר ישנה תשתית היסטורית-אקטואלית דומה שהקורא האנגלי יכול להבינה וייתכן כי לאורה הוצגה ההצגה.
תאריך עליית המחזה לראשונה על הבמה אינו ידוע. אך יש להניח כי המחזה הועלה לראשונה סמוך לכתיבתו, כלומר בשנים 1602-1600. הנחה זו מבוססת על ההיגיון ועל הנחתו של החוקר והמתרגם ראובן גרוסמן, המתרגם הראשון של “אנטוניוס וקליאופטרה” לעברית (אם כי, ראוי לציין כי אין תיעוד להצגתו הראשונה של מחזה זה).
הטרגדיה ההיסטורית “אנטוניוס וקליאופטרה” מגוללת בחמש מערכות את סיפור אהבתם של המצביא הרומי הדגול, מרקוס אנטוניוס, ששלט על מזרח הקיסרות הרומית מתוקף הסכם עם אוקטביאנוס לקליאופטרה מלכת מצרים שמתוארת כמרהיבה ביופיה. העלילה מתרחשת במספר מקומות באימפריה הרומית כאשר המקומות המרכזיים הם מקום מושבו של הקיסר אוקטביאנוס (אוגוסטוס, בשמו המוכר להמונים) וארמונה של קליאופטרה ה- 7, מלכת מצרים, באלכסנדריה.
רקע דרמטורגי-ספרותי
סיפור האהבים בין אנטוניוס לקליאופטרה מתרחש על רקע מאבקי כוחות פוליטיים לאחר מות יוליוס קיסר, בין אוקטביאנוס הצעיר לבין מרקוס אנטוניוס המצביא הדגול והאהוב. אנטוניוס רודף הבצע והנשים (כך לפי המקורות ההיסטוריים) מתאהב בקליאופטרה, מלכת מצרים, באחד מביקוריו במזרח. אהבתם תחילה נשמרת בסוד, ולאחר מכן, כאשר הוא נישא לה ונוטש את אוקטביה אחות אוקטביאנוס, ומאמץ את בנה של קליאופטרה, קיסריון, כיורשו העתידי, ואף מעניק לה ולו שטחים ברחבי הממלכה, הדבר מעורר את חמתו של אוקטביאנוס, שרואה באנטוניוס שבוי בכישופי אהבתה הרעילים של קליאופטרה, המנסה לדעתו “להשתלט” על רומי כולה. מנגד, אנטוניוס מצידו אינו מכיר בלגיטימיות השלטונית של הנער הפוחז וצמא הדם, שאומץ שלא בצדק, לדעתו, על-ידי יוליוס קיסר.
על רקע מתיחות זו ונטישת אוקטביה יוצאים צבאות קליאופטרה ואנטוניוס, שהיה אהוד על הצבא, לכבוש את יוון, אך הם מובסים שם, וצבאות אוקטביאנוס הודפים אותם ודוחקים אותם למצרים בחזרה. קרב מכריע זה ידוע בשם המפורסם ‘קרב אקטיום’, והוא מתוארך לשנת 31 לפנה”ס. עם תבוסתו המבישה ועריקת חילותיו לצד אוקטביאנוס, נס אנטוניוס למצרים, ושם הוא מתאבד בידיעה שאוקטביאנוס וצבאו הרב עולים על מצרים במטרה להורגו ולהרוג את קליאופטרה. אהובתו קליאופטרה מתאבדת אף היא ימים ספורים אחריו ושניהם נטמנים על ידי אוקטביאנוס (לפי שייקספיר).
תמות מרכזיות במחזה
במחזה “אנטוניוס וקליאופטרה” ישנן שתי תמות מרכזיות, ומספר תמות נוספות משניות, אך חשובות. התמה המרכזית הראשונה היא סיפור האהבה בין אנטוניוס לקליאופטרה ומורכבות מערכת יחסיהם. זהו סיפור אהבה טרגי. ישנו נסיון לאורך כל המחזה למנוע את מימוש האהבה בין בני הזוג מצד אוקטביאנוס ומקורביו, כאשר לבסוף האהבה מנצחת והם מתאבדים ונקברים יחד (קליאופטרה בהפרש של מספר ימים). אהבתם יודעת עליות ומורדות, אך לבסוף נותרת איתנה ויציבה עד מותם.
תמה מרכזית נוספת קשורה במאבקי כוחות פוליטיים בין אנטוניוס לאוקטביאנוס, בין היורש למצביא. שניהם ממשיכי יוליוס קיסר, אך שונים באופיים. האחד נהנתן, רודף שמלות, ונוטה לרומנטיות ולאהבת המזרח, ואילו השני צעיר (נער) צמא דם, מפוכח, לוחמני, פרנואידי, ואגרסיבי, המקדש את רומי ואת טהרתה של רומי ויציבותה על פני כל רעיון ורצון אחר. המלחמה בין השניים שוררת לאורך כל המחזה, ומגיד העתידות מודיע לאנטוניוס שאוקטביאנוס יביסו. התנהגות אוקטביאנוס היא שקולה, עניינית, רציונלית, וקרה. הוא מוכן לתת את אחותו כדי לשמור על הסדר (אידאל הרציונליות הרומית), לעומת אנטוניוס שמוכר את מעמדו ואת הסדר הקיים ברומי ובמצרים בעבור אהבתו העזה והעיוורת לקליאופטרה.
תמה נוספת שבולטת במחזה נוגעת להיפוך תכונות אופי מגדרי בין שני האוהבים. קליאופטרה מוצגת כדומיננטית, חזקה, יפת-תואר, ואכזרית. היא מתעללת ומתעמרת בכל סובביה, כולל באנטוניוס אהובה. לאורך המחזה היא מתגלה כדמות אקטיבית היוזמת את כלל הרעיונות הלוחמניים, ונראה גם שהיא אסטרטגית יותר בהשוואה לאנטוניוס. הכל חוששים ונזהרים ממנה, ומדברים אליה ביראת כבוד – בדומה לגבר. היפוך תכונות אופי מגדרי איננו רעיון זר לשייקספיר, אך במחזה זה הוא מובהק, ומתחדד על רקע תכונות האופי הגבריות של אוקטאביאנוס, אויבו של אנטוניוס במחזה, ושל קליאופטרה, אהובתו של אנטוניוס. קליאופטרה, כפי שהוזכר, מאופיינת בתכונות אופי ובהתנהגויות גבריות רבות, ואילו אנטוניוס, העיוור באהבתו, מדגיש כמה פעמים במחזה שהוא בוכה כמו אשה, בורח כמו אשה, ואף אמרו עליו רעי אוקטביאנוס שהוא נוהג בקלות דעת כמו אשה. כדי לחזק את הטשטוש המגדרי-מיני במחזה נלווים לרמיזות לנשיותו של אנטוניוס ולגבריותה של קליאופטרה גם התייחסויות קומיות-ביזאריות למיניותו של הסריס של קליאופטרה, מרדין. הרמיזות לנשיותו של אנטוניוס רומזות כבר במהלך המחזה לסוף הצפוי לו, ובמידת מה גם חורצות את גורלו, כמו מבקשות להענישו על שאינו מתנהג כמצופה מגבר בתקופתו, ובה באותה עת משמשות כניגוד לתדמיתו הגברית במיוחד כלוחם חזק ואמיץ, מאהב, רודף שמלות, ומצביא דגול.
כמצופה ממחזה טרגי, גם במחזה זה מתממש ההיבריס – חטא הגאווה, שחוטאים בו שני הגיבורים הראשיים: אנטוניוס וקליאופטרה, שלא העריכו היטב את כוחם ואת כוחו של אוקטביאנוס הצעיר, ונפלו קורבן לחטא זה. הזוג לא שיער כי יינטש על ידי צבאות המזרח שערקו למחנה אוקטביאנוס, ובחסות אהבתם העיוורת גם לא שיער שיפסיד בקרב אקטיום, שהרי אנטוניוס נתפס, והוצג גם לקוראי המחזה, כמצביא הדגול בעולם בימים ההם. ובכל זאת הפסידו, ואהבתם החזקה, המתריסה, והגאה, הסתיימה במוות, חרף ומאבקם לשמרה.
מורכבות ז’אנרולוגית
מבחינה ז’אנרולוגית, המחזה ‘אנטוניוס וקליאופטרה’ מסווג באופן מובהק כטרגדיה. עם זאת, שייקספיר נטה לכתוב מחזות היברידיים המשלבים יותר מז’אנר אחד במחזה, שילוב שבתקופתו נחשב מהפכני, ושחטא לכללי כתיבת הקומדיות והטרגדיות כפי שהוכרו ונשמרו באדיקות מאז פרסום ‘פואטיקה’ לאריסטו, ובכלל למן התקופה היוונית.
‘אנטוניוס וקליאופטרה’ נמנה עם אחת מהטרגדיות העצובות שנכתבו על-ידי שייקספיר. הטרגדיה מבוססת על סיפור היסטורי, וכל הדמויות להוציא המשרתים הינן דמויות השאולות מן ההיסטוריה הרומית. המחזה מכיל את כל האלמנטים של הטרגדיה. קיים בו ההיבריס – חטא הגאווה שהפיל את אנטוניוס ואת קליאופטרה, שחשבו שאהבתם תלבלב לנצח, באין מפריע, וכי יוכלו לגבור על אוקטביאנוס. אך משעה שתקוותם הכזיבה ונתבדתה, והם הפסידו והתאבדו ומצרים נכבשה על-ידי רומי התממש היסוד הטרגי במלואו, ונקבע אופיו הז’אנרי הדומיננטי של המחזה. סממן טרגי נוסף שקיים במחזה במתכונת חריגה הוא הקתרזיס (זיכוך), שמתממש בסוף היצירה בבחינת על אף פי כן. רוצה לומר, למרות שאנטוניוס וקליאופטרה התאבדו והפסידו לאוקטביאנוס, הם נקברו יחדיו בציוויו של אוקטביאנוס. כלומר, השניים זכו להכרה באהבתם ונשארו יחד במותם כפי שקיוו ורצו.
חרף נטייתו להיברידיזציה ז’אנרית במחזה זה, דומה כי לפחות מן ההיבט הסטרוקטורלי נצמד שייקספיר לששת היסודות שקבע אריסטו: ישנו סיפור המעשה – ישנה התחלה, אמצע וסוף; ישנן מידות מוסריות לנפשות במחזה – חלקן מוסריות יותר וחלקן פחות, וכולם משכנעות וממשיות, ובמקרה זה אף מבוססות על ההיסטוריה הרומית; סגנון הדיבור – לשון הדיבור הינה פיוטית, מדובר בשירה ולא בפרוזה; מחשבה – ישנה כאן רטוריקה ורציונליזם חזק. נישואי הסכם כדי לשמור על הסדר, הגיון קר אל מול אהבה פזיזה ויהירה; חזיון – אמנם אין הוראות במה אך ניתן לחוש דרך התיאור כל אירוע ואירוע במחזה; ומוסיקה ושירה – לא ידוע כיצד זה הועלה לראשונה, אך יש להניח שהמחזה לווה בקטעי מוסיקה ושירה. גם במחזה עצמו ישנם קטעי אלגיה.
המימד הקומי בטרגדיה ‘אנטוניוס וקליאופטרה’
במחזה הטרגי “אנטוניוס וקליאופטרה” ישנו מספר מועט של קטעים קומיים. לכאורה, הבולט שבהם הוא הקטע במערכה הראשונה, בעמודים 25-30, קטע זה נחקר בהרחבה על-ידי רות נבו בספרה ‘הטרגדיות של שייקספיר’, ולדעתי אין הוא קטע קומי מובהק כפי שהיא וממשכיה מבקשים להציגו. לדידי, מצאתי כי הקטע הקומי ביותר במחזה כולו נמצא במערכה השניה, בעמ’ 64-57.
הקטע מתרחש בארמון המלכה קליאופטרה באלכסנדריה. הדמויות המופיעות במחזה הן: קליאופטרה, כרמין, מרדין הסריס, אירס, ואלכסס (שלא משתתפות טקסטואלית בקטע, אך מוזכרות בו), והשליח. עיקר השיח בקטע קומי זה מתנהל בין קליאופטרה והשליח, ובין קליאופטרה ומרדין הסריס.
הרקע לעלילה בקטע הקומי: קליאופטרה המיוסרת והמדוכאת על הפלגתו של אנטוניוס לרומי אינה יכולה לשאת את המחשבה שאנטוניוס אהובה איננו עימה, אלא עם הקיסר ברומי – מקום אשר עוין לה ואינו אוהד אותה ואת היחסים ביניהם (ובנוסף: גם גובה מיסים מממלכתה). היא מבקשת להפיג תוגתה ולהעביר את הזמן עד אשר תגענה אי אלו הודעות על מיקומו ומצבו של אנטוניוס אהובה באמצעות נגינה ובאמצעות משחק “כדורים” (אנכרוניזם לביליארד מתקופתו של שייקספיר), עד אשר מגיע השליח עם ההודעה כי אנטוניוס נישא לאוקטביה, אחות אוקטביאנוס. בקטע זה מתוארת תגובתה של קליאופטרה ושיחתה עם השליח. הגעת השליח מוצגת באופן פרדוקסלי כקטע המשעשע ביותר במחזה, ודומני כי שייקספיר אף כיוון לכך. שייקספיר חושף בקטע זה את דמות האישה כפי שבדרך כלל הוא מציגה בקומדיות שלו: היסטרית, דרמטית, נוטה למצבי רוח קיצוניים, דומיננטית ומאיימת, כאשר למעשה היא נמצאת בשיא חולשתה. כמו כן, שייקספיר בקטע זה לועג לסריס ולטשטושו המגדרי ומקצין את תכונותיו הנשיות והופכן לקוריוז.
כבר בתחילת הקטע קליאופטרה מבקשת מהמשרתת כרמין לשחק עימה ב”כדורים”, והיא מסרבת בתואנה שכואבת לה היד. כמובן שזה מיד מעורר תהייה –כיצד ייתכן שמשרתת פשוטה תסרב לבקשת המלכה בתואנה שכואבת לה ידה? המשרתת ממליצה על הסריס שישחק עם המלכה, ומרגע זה מתחילה הקומדיה במלואה: קליאופטרה טוענת כי משחק כדורים עם הסריס שווה בערכו למשחק עם אישה. היא מציעה לו לשחק עימה, ואחר כך מבטלת אותו בבוז בטענה שאין לה כוח למשחקים כיוון שליבה ומחשבתה טרודים באנטוניוס, ואז מופיע השליח ומיד כאשר הוא פונה אליה בכינוי הכבוד “מטרונתי” היא קובעת בהיסטריה: “אנטוניוס מת! – אם זה דברך עול את נפש זה מטרוניתך תרצח! אך אם תאמר: שלום לו וחרות זהב לך, ולנשיקה אתן…”. כאן מוצגת קליאופטרה כדמות נשית מבדחת, היסטרית, מגוחכת, ודרמטית. כאשר משיב לה השליח כי שלום לו, לאנטוניוס. היא משיבה: “ועל כן, זהב הא לך! אך שם אל לב בחור: תמיד נאמר כי למתים שלום, אם כן הוא, הזהב נתתי לך אמסנו ויצקתיו אל לועך דובר הרעה”. גם כאן ניתן לראות את ההיסטריה המוגזמת, את החשדנות, ואת האכזריות שמאפיינים את קליאופטרה, לצד חוסר היציבות והפער התהומי שבו נמצא השליח, שנתון לחסדיה ולשבטה של קליאופטרה, שבאחת מציעה לו עושר מופלג ובאחרת גוזרת עליו מוות אלים וודאי, כתלות במודוס הנפשי שבו היא נתונה.
השליח לאחר כל דברי האימה המתפרצים של קליאופטרה מבקש ממנה להקשיב לו, והיא, על אף שטוענת שהיא מקשיבה, ממשיכה בשטף דיבורה, ומאיימת שאם יאמר דבר מה רע על אנטוניוס הוא יומת. אז נדמה כאילו השליח מתחצף לקליאופטרה, ואומר לה בחוסר סבלנות ובזלזול: “האם תאבני הטות לי את אזנך?” כלומר, ניתן להסיק כי השליח אינו מחשיב את דבריה כדברי אימה מסוכנים, אלא לועג להם, ותופסם כהיסטריה נשית (או שלא). מכל מקום, הוא מזלזל בדמות האישה הכריזמטית, ההיסטרית, וקליאופטרה אינה נשארת אדישה ומאיימת להצליף בו.
השליח מצליח לאחר הפרעות רבות מצד קליאופטרה לומר כי לאנטוניוס שלום, וכי כרת ברית עם הקיסר, וכי הם התיידדו כפי שלא התיידדו מעולם. על כך קליאופטרה מברכת, והיא שוב מתוארת כמדושנת עונג ונינוחה למשמע דברים אלו. לאחר התיאור משביע הרצון והמעודד של אנטוניוס מוסיף השליח ביראה “אולם”, ומיד מגיבה קליאופטרה בכעס “אולם, זה לא אהבתי”, ושוב מפטפטת ומאשימה אותו שהבטיח ששלום לאנטוניוס, וכי אם ישנה את דבריו כעת היא תפגע בו. השליח מספר על כך שאנטוניוס קשור לאוקטביה … וקליאופטרה שואלת, ספק בעוקצנות ספק בחשדנות “לשם סיבה טובה?” והשליח משיב לה “טובת ההסבות תוך המיטה!”. כלומר הוא מבשר לה כי השניים נישאו.
קליאופטרה מגיבה בהיסטריה מופרזת, צווחת עד שפניה מחווירות, ומקללת את השליח שידבק בו הדבר, והיא אף מפילה אותו לרצפה במכת-ידה. הוא מתחנן לרחמים, אך היא בשלה מאשימה אותו, ומאיימת לעקור את עיניו ולשחק בהם כבכדורים, להקריח ראשו, ללקות גופו בחוט ברזל, ולבשלו במי מלח. השליח המבוהל מסביר לה שלא הוא זה שזיווג בין אנטוניוס לאוקטביה. קליאופטרה מבקשת ממנו בפאתטיות דרמטית שיאמר לה כי כל דבריו עד כה אינם נכונים, ואז יזכה לכל העושר והזהב האפשריים – אך הוא דבק בדבריו וממשיך להדגיש כי הם נשואים. קליאופטרה שולפת סכין לרצוח את השליח והוא מתחנן לרגליה. המשרתת כרמין נחלצת לעזרת השליח ומבקשת מקליאופטרה לשלוט בעצמה. השליח בורח אל המשרתת. קליאופטרה נרגעת, ושוב שואלת אותו האם הוא באמת נשוי? והשליח שוב משיב בחיוב, היא מצידה מזדעקת מקנאה, וכך שוב היא מאיימת ברצח, והדבר חוזר על עצמו פעם נוספת. הקנאה הפרועה מוצגת על-ידי שייקספיר בהפרזה. לאחר שקליאופטרה מניחה לשליח היא מבקשת מאלכסס שישיג לה דיווח מלא על המראה החיצוני והפנימי של אוקטביה: גוו, גיל, מזגה, צבע עיניים ושיער, ומצווה שלא להחסיר אף פרט אודותיה. בשורות אלו מסתיים הקטע הקומי ושייקספיר שב לתיאור הטרגי.
לשון הדיאלוג היא אמנם פיוטית ושירית, אך ללא ספק הומוריסטית, ויש בה הוראות במה רבות שמדגישות את הפן התיאטרלי-קומי. בנוסף השירה כאן מקוטעת מאוד ולא רציפה, הרציפות השירית נקטעת על-ידי השיחה, הדיאלוג המסחרר והעקר, שחוזר על עצמו, בין השליח לקליאופטרה.
http://luna.folger.edu/luna/servlet/s/i93407
מראי מקום
נבו, ר’ (1976). הטרגדיות של שייקספיר. ירושלים: הוצאת מאגנס.
נדלר, ב’ (2001). שייקספיר – המחזות, הדמויות וקורות חייו. חיפה: הוצאת רקפת,
עוז, א’ (2006). היצירה השייקספירית. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, עמ’ 167־178.
שייקספיר, ו’ (1947). אנטוניוס וקליאופטרה. (תרגום מאת גרוסמן ראובן). תל אביב: הוצאת עדי.
Walls, S’ (2003). Shakespeare: an Oxford Guide, Oxford University Press, Oxford
