תמרה אבנר, “שעתם היפה של המים“, 2019, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עריכה והבאה לדפוס: לאה שׂניר.
תמרה אבנר, ילידת 1967, קריית אונו, מתגוררת בשוהם, היא סופרת ומשוררת. לפני כשנה ראה אור ספר השירים השני שלה, “שעתם היפה של המים”.
קדמו לו הספרים “להיאחז במים” (2007, כנ”ל), “התנתקויות” (2009, הוצאת כנרת זמורה ביתן), ו”שקרים מהבוידעם” (2013, הוצאת מטר), אחד שירה ושניים פרוזה בהתאמה.
את הספר החדש, שלא זכה עד כה להתייחסות, היא מקדישה לאמהּ, לידיה אשרי ז”ל. הגם שבספר למעלה מארבעים שירים ומחזורי שירים, המחולקים לחמישה שערים על פי שמות סדרי המשנה, במעין פריעות כלשהי של סדר וצורה (זרעים; קידושין; נזיקין; מועדים ונשים, לעומת ששת הסדרים המקוריים של המשנה: זרעים; מועד; נשים; נזיקין; קדשים וטהרות), אקרא בו באמצעות שני שירים בעיקר, שלדעתי אוחזים את גרעין היצירה שלו. השיר הראשון, “אחרי שלוש שנים הגענו לפנות את החפצים”, מופיע בתחילתו (עמ’ 15), והשיר השני, שחותם את הספר כולו (עמ’ 77), הוא שיר הנושא שלו, “שעתם היפה של המים”.
הנה תחילה השיר הראשון:
אחרי שלוש שנים הגענו לפנות את החפצים / תמרה אבנר
שְׁמוֹנָה-עָשָׂר קַרְטוֹנִים מִלֵּאנוּ בִּסְפָרִים;
כָּל כִּתְבֵי הַמּוּזִיקוֹלוֹגְיָה נִתְרְמוּ לַסִּפְרִיָּה;
הָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיוֹת נִנִטְשׁוּ כִּכְלָבִים מְגֻדָּלִים לְיַד הַפַּחִים;
תּוֹלְדוֹת הָאָמָּנוּת, צִיּוּר, פִּסּוּל, אַרְכִיטֶקְטוּרָה וּמַדְרִיכֵי טִיּוּלִים
(לַמְּקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם הָיִית וּלְאֵלּוּ שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתְּ) –
כֻּלָּם הֻעַבְרוּ לִתְרוּמָה.
מִלּוֹנִים בְּאַנְגְלִית, בְּאִיטַלְקִית, בְּצָרְפָתִית וּבְגֶרְמָנִית,
סִפְרֵי צִיטָטוֹת, נִיבִים וּבִטּוּיִים מִשֵּׁיקְסְפִּיר וְעַד צֶ’רְצִ’יל
(בְּחֶלְקָם הִשְׁתַּמַּשְׁתְּ, חֶלְקָם עוֹמֵד עַל קְצֵה לְשׁוֹנוֹת הַדַּפִּים) –
סִדַּרְתִּי בַּאֲרוֹן הַסְּפָרִים, אוּלַי יָבוֹא יוֹם וְתֶחְסַר לִי אֵיזוֹ מִלָּה.
מַפִּיּוֹת מְגֹהָצוֹת, עֲלֵיהֶן מֻטְבָּע “לוֹנְדוֹן 56′”
הֻפְרְדוּ בְּיָד גַּסָּה מֵאִמּוֹתֵיהֶן הַמַּפּוֹת וְשִׁמְּשׁוּ לְרִפּוּד כְּלֵי הַמִּטְבָּח.
סְפָלִים וּצְלוֹחִיּוֹת נֶעֶטְפוּ בִּנְיַר עִתּוֹן,
וּבִפְּלַסְטִיק בּוּעוֹת – כּוֹסִיּוֹת יַיִן עִם תִּתּוֹרָה עֲדִינָה.
מָצָאתִי נֶחָמָה בַּנְּיָר הָעוֹלֵץ, פּוֹצַצְתִּי וּפוֹצַצְתִּי
עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה בִּי בּוֹעֵר אֲוִיר אַחַת לִרְפוּאָה.
–
נוֹתְרוּ זוּג פָּמוֹטִים וְזוּג כְּפָפוֹת בָּלוּי
(שָׁמַרְתְּ עֲלֵיהֶן, אֱלֹהִים יוֹדֵעַ לָמָּה).
בְּרֶגַע שֶׁל חֻלְשַׁת הַדַּעַת הִנַּחְתִּי אֶת הַפָּמוֹטִים בִּידֵי אֲחוֹתִי.
אַחַר כָּךְ עָמַדְתִּי בְּלֵב הַיְשִׁימוֹן שֶׁהָיָה פַּעַם בַּיִת,
מְעַסָּה אֶת גְּדִילֵי הָעוֹר הַמִּתְרַפֵּק,
נֶאֱחֶזֶת בַּכְּפָפוֹת בְּיָד פְּשׁוּטָה,
כְּמוֹ מוֹכֶרֶת הַגַּפְרוּרִים הַקְּטַנָּה, מִתְחַמֶּמֶת לְעוֹרָן.
והנה שיר הנושא של הספר:
שעתם היפה של המים / תמרה אבנר
לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת?
אֵינֶנִּי עוֹנָה.
אֵינֶנִּי עוֹנָה.
אֲנִי יוֹדַעַת אֶת כֹּבֶד מֶתַח הַפָּנִים שֶׁל הַשֶּׁבֶר,
אֲבָל אֵלּוּ דְּבָרִים עֲלֵיהֶם אֵינֶנִּי מְדַבֶּרֶת, וְהֶם הוֹלְכִים
וּמִתְפַּשְּׁטִים כְּכָל שֶׁאֲכַנֵּס אֶת נַפְשִׁי אֶל בֵּין צַלְעוֹתַי
לְהָכִיל מַכְאוֹבָן שֶׁל יַבָּשׁוֹת שֶׁצָּלְלוּ בָּאוֹקְיָנוּס.
אַתָּה יוֹדֵעַ, פַּעַם הָאֲדָמָה כֻּלָּהּ הָיְתָה מְחֻבֶּרֶת מִקְשָׁה אַחַת,
עַד שֶׁהִתְפַּרְקָה.
וּבָאוּ הַמַּיִם
יש לפחות שני מפתחות עיקריים לקריאה בשני השירים – מפתחות שיכולים לשמש אותנו גם בקריאה בשירי הספר כולו. האחד טמון במעין אחרית דבר שכתבה המשוררת על ספרה שלה בגב הספר, במה שכונה “דבר המשוררת”. הנה קטעים מאחרית דבר ייחודית זו: “גדלתי בבית של קסם. כדור הבדולח של ילדותי פרש בפניי את העולם כולו. גם אם לעתים מיסכו אדים את המראה הצלולה, נספגו בי תפרים של אהבה, שרקמה אמי בתוכי. המים הקטנים מהאמבט שבבית הוליכו אותי אל המים הגדולים, אל מסעות – בגוף ובנפש, אל מרחב חיים ארוג באובדן ובפרידה – אישית ובין-אישית, מקומית ואוניברסלית, ומנגד, של תקווה וחיפוש מתמיד אחר משמעות. עתה הגיעה שעתם היפה לכתוב עליהם דבר”. מוטיב המים כפי שהוא בא לידי ביטוי כאן הוא של כוח היצירה. הוא שנושא את המשוררת מהבית – במובן של בית המשפחה – שמתואר בשיר הראשון, הקטלוגי והארוך, אל עולם היצירה המסתורי לעתים, כפי שהוא מתואר בשיר השני, הדיאלוגי, לכאורה, והקצר.
המפתח השני טמון בפסוקים המפורסמים של שיר השירים, שלדעתי נמצאים ברקע כל כתיבתה של תמרה אבנר: “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו” (שיר השירים ח, ז). נדמה שתמרה אבנר הופכת את המשמעות המקראית של המים כגורם מאיים, כמו למשל בסיפור נח והמבול, או כמו כאן בפסוק שצוטט, למים ככוח היוצר של החיים. בלי מים אי אפשר לחיות, אולי כשם שבלי יצירה אי אפשר לחיות. בבלוג שלה ברשת היא מציינת כי לתפיסתה “האהבה היא החוכמה הגדולה ביותר”. לקריאה בשיר החפצים הראשון רלבנטי יותר המשכו של הפסוק: “אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו”. הדוברת בשיר מתארת כיצד לאחר שלוש שנים, כנראה ממות האם, הגיעו בני המשפחה לפנות את החפצים מן הבית. תחילה פונה ההון הרוחני – הספרים – ולאחר מכן פונה ההון הפיזי – חפצים כגון מפיות, ספלים, צלוחיות, כוסות, פמוטים, ואפילו כפפות בלויות. את מלאכת הפינוי שמתוארת בפרוטרוט, ושיש לה גם משמעויות סימבוליות לעולמה הרוחני של האם ולעולמה הרוחני של תמרה אבנר בעקבותיו, אופף גם רגש של אשמה. הרמיזה לסיפורו המפורסם של הנס כריסטיאן אנדרסן על מוכרת הגפרורים הקטנה (1845) שבסוף השיר, מוסיפה לו גם נופך מכמיר לב.
כשם שהעולם הרוחני הניבט מן השיר הזה הוא קוסמופוליטי, אירופאי בעיקר, כך גם שירים רבים בספר עוסקים במקומות שונים בעולם כגון איסלנד, הולנד, לונדון, מדריד, ברלין, ועוד.
שם הספר ושיר הנושא שלו הזכירו לי את שם ספרו של המשורר יפתח בן אהרון, “שעת המים” (2007, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עורכת: לאה שׂניר). בן אהרון, שהוא בן דורה של תמרה אבנר (הוא יליד 1965), משלב גם הוא בין הבית לבין המים כמוטיבים הקשורים ביצירה. בסופו של מחזור שירים ארוך הפותח את ספרו ונקרא “אור הבית” הוא כותב כך: “שלב ראשון בדיבור: / הקשבה. / הקשב. הבית מדבר… / הבית מדבר במבנה חלקיו. / ואתה, עמוד משתאה, / יד במסעד החלון, / שלב ראשון” (עמ’ 22). במחזור שירים מאוחר יותר בספרו בשם “מים – מזמורים ושירים לאֲנִי”, המים מדברים גם הם כמקור חיים אך יש בהם גם מיסוד הצער והבכי: “העצים בוכים / וזו שעת המים… / וזו שעת המים / וזו שעת המים / כשאיש המים / מתעורר / בתוכי / לתמיד” (עמ’ 66).
כבתמונת ראי ניצבים שירי ספרה החדש של תמרה אבנר לעומת איש המים הזה, וחושפים בפנינו אשת מים בפני עצמה. במובן הזה, הקריאה והצלילה אל תוך שירי הספר כולו, על היסודות הביוגרפיים, הארוטיים, והפוליטיים שבו היא מסעירה למדי.
קראו גם: