הספר, המאגד שירים, שנכתבו בשנים 2019-2015, ראה אור ב-7 במרץ 2020 בהוצאה עצמית. השכלה אקדמאית רחבה, ומגוון של תפקידים ועיסוקים, סייעו לנדבי נוקד בהפקת הספר. פרטים ביוגרפיים אלה יובאו במרוצת הרשימה.
הספר נפתח בשיר נדיב-נושאים, עשיר-הקשרים, אשר דורש מאמץ הבנה מסוים מהקורא, ולאחריו – מאוד מהנה:
שפת השיר עכשווית, רעננה, ומאתגרת. לפני מספר שנים עבד נדבי נוקד כעורך המדורה הישראלית של PC Magazine, כתב עת אמריקאי בנושאי מחשוב. הוא מכיר את העגה המקצועית, ושוזר אותה כחוט דק לתוך המארג. הבית הראשון בן 6 השורות הוא יפה ומהודק. המצב בו “מנסה לשכנע מכונה, שאני לא מכונה” מוכר: המשתמש בתוכנה מתבקש להוכיח שאינו רובוט ע”י פענוח והקלדה של סדרת תווים שמוצגת בעיוות מסוים (captcha). כנגד המופע המשולש של “בחינה”, בא השילוש “סקינט, זאוס, דאוס”, כינויים לועזיים לישויות שונות, המחוברות בקריצה הומוריסטית. סקיינט (skynet) היא בינה מלאכותית מרושעת ביקום הבדיוני של סדרת הסרטים “שליחות קטלנית”, זאוס הוא ראש הפנתיאון במיתולוגיה היוונית, ודאוס משמעו אל, שמוביל לביטוי “דאוס אקס מַכּינה”, וסוגר בווירטואוזיות את לולאת הבית הראשון של השיר. אחרי “פינגים”, “עננה”, “זווד”, העכשוויים, השיר העכשווי-עתידני מתעגל “בלולאת ספגטי נושנה”.
חביבה על נדבי הקשת המתעגלת, והיא מעטרת את הכריכה האחורית של הספר.
המשפט “כשהתחלת לקרא את השורה הזו היקום היה קטן יותר” בנוי בחוכמה-עורמה ומעורר לקריאה חוזרת, שמגדילה את היקום. המשפט המתעגל יוצר עקום דמוי מקטע אליפסה עם כוכב (כוכבית) במוקד, שממקד את המבט. אפשר להסתכל על התמונה בצורה פחות מדעית ויותר יצרית, ולראות בה שד עם מדבקת כוכב. ובעצם המונח “גלקסיה” נגזר מ “חלב” ביוונית, ובפרט הגלקסיה שלנו, המעניקה לנו מקום מיטבי בשוליה, נקראת, כידוע, “שביל החלב”.
גם השיר השני בספר, “אלף עשרים וארבע סיבות”, נישא על גל ממוחשב עתידני. 1024 – הוא מספר חשוב. זאת יחידת מידה בתחום המחשבים, ששווה ל 2 בחזקת 10, ומסומנת באות K (קילו).
גם השיר הזה משתעשע במכונות עתידיות, אך עניינו ארס-פואטי מובהק, ובסופו הוא מנבא, שקנאת משוררים תשרוד, ותהייה גם נחלת המכונות כותבות השירים. השיר מתכתב בעקיפין עם “3 סיבות” של חזי לסקלי.
השיר “לצוד מכשפה”, שנתן לספר את שמו, מגיש את הרובד הדמיוני האפל של הכישוף, ומערבל אותו עם הרובד המציאותי הממשי, מה שניתן לומר בלועזית בקצרה: הפיזי והמטאפיזי. הקטע בתחילת השיר “לצוד מכשפה. לצוד אותה בדרך חזרה הביתה מיום העבודה.” הוא דוגמא נהדרת לשילוב בין האגדה לעבודה.
גם הדימוי על הכריכה הקדמית ממזג בין הרבדים הטכנולוגי והמיסטי. הסהר והמעגל הכסופים מסמלים את עולם הכישוף, ובתוך המעגל משתלב הדימוי של המשולש, הקשת, והמלבן, המיצגים את הגָּשׁוֹשִׁית פיוניר 10, ששוגרה לחלל בשנת 1972 לחקר מערכת השמש. היכן הגָשוֹשית- הפָשוֹשית, איתה אבד הקשר בשנת 2003? האם היא מתרועעת עם איזו מכשפה-חוּצנית? האם המַחְשֵׁב מחַשֵּׁב או מכַשֵּׁף?
העיסוק במכשפות מעוגן תרבותית. לנדבי נוקד, המתרגם שירים הלוך ושוב בין עברית ואנגלית, ומלמד אנגלית בבית ספר תיכון, היכרות מעמיקה עם שלוש המכשפות של “מקבת” מאת שייקספיר. אך טבעי, שהציטוט מפתיחת המחזה משמש מוטו לספר: “אֵימָתַי שׁוּב נִפָּגֵשׁ?”.
כפי שרואים בסוף השיר, המכשפה היא גם משל – מותח, מקורי, ועם זאת מעוגן תרבותית – שבא לתאר ולפאר את עוצמת האהבה כלפי בת הזוג, הרעייה, “זוֹ שֶׁכִּשְּׁפָה”.
השיר הבא, “שתי אהבות”, מוסיף למדוכת המכשפות את האבקה הארס-פואטית, ויוצר הקבלה בין מכשפות למשוררות, אשר “באלכימיה פלאית הופכות הכשף לשירה”. המחבר אוהב גם את אלה וגם את אלה, מכושף על ידי כולן, ומתבלבל.
ישנה הקבלה בין שני זוגות השירים. כמו שלשני השירים הראשונים משותף הנושא הטכנולוגי העתידי של מכונות חכמות, כך השירים השלישי והרביעי הם בנושא המכשפות, והשיר השני בשני הזוגות מוסיף לנושא העיקרי את הנגיעה הארס-פואטית. זאת פתיחה מסוגננת חזקה לספר שירים.
לעומת זאת, השיר “משוררות בשר ודם“, שבא אחרי הרביעה הפותחת המוצלחת, מתמקד במשוררות בלבד, מתאר ומגדיר אותן: “עם רשימת טודו ללא תחתית, נייד חבוט, תשוקה אל המסמך הריק….. בין נסיעות וטעויות, בין מכתבי הלא ומכתבי הכן”. ההכללות האלה מגושמות, לא אמינות, ואף מדיפות יוהרה והתנשאות. הקורא שמואס בהגדרות גורפות יטעם מן השיר וידפדף הלאה, אך על המבקר בעת מילוי תפקידו לקרוא את מלוא שירי הספר ולהביע את דעתו.
השיר “מכונת זמן” משתמש במכונה דמיונית עתידנית על מנת לצלול לעומק העבר כדי לסקור את השושלת מאז יציאתו של פנחס – האב הקדמון – מהארץ לגולת סוף מערב, סיבוב הופעות צאצאיו בין ארצות ושמות, עד לנחיתה הרכה בארץ והִתְעַבְרתות חוזרת, הפעם ל”נוקד”.
“ועכשיו אני” – זאת סגירה מעגלית יפה וממצה. ההמשך מיותר ופוגם.
אני כעורכת הייתי חותכת, אך לספר אין עורך. הספר יצא בהוצאה עצמית בעיצוב ייחודי ובולט לעין: הגופן מיוחד וקריא, הדפים עבים. את המיומנות של הוצאה עצמית נדבי נוקד רכש כשנתן שירותי הוצאה עצמית של ספרים, בתפקיד מנהל שיווק ספרים בעיצוב אישי בחברת פוג’י ישראל.
השיר “מכונת זמן” פתח חטיבת שירים על ההיסטוריה המשפחתית של המחבר. השיר “מזל” הוא הודיה למזל שהוביל את שתי המשפחות לכאן, והפגיש בין נדבי לבת זוגו. עם אותה אופטימיות מנומקת, ובמשלב סלנגי מפתיע, נדבי נוקד כותב על השואה שהייתה בדרך:
המילים הלועזיות משתלבות יפה במרקם העברי. בשיר “מערכת“, עם הדימויים הממוחשבים הטכניים, השימוש במונחים הלועזיים, דוגמת “פִּינְגִּים” היה מתבקש. כאן, בשיר היסטורי-אישי, המילה “הרדקור”, המפתיעה בקריאה הראשונה, משובצת ביד אומן בכתר עברי, כאבן חן נוצצת, שהובאה ממרחקים.
יש משהו פרחחי-מרתק בשיר הקצר הבא עם חזרה מדגישה:
“ילד בדרך” זאת דרך חכמה לדבר על נוכחותה המיטיבה של האישה בחייו של המחבר. גם שיר האהבה היפה “צמר גפן מתוק” בעמוד 55 משתמש במוטיב ילדי מעודן:
המשל של צמר גפן מתוק מקורי, מתקתק ואוורירי, ומפעיל את החושים. הוא חובק את השיר למעלה עד למטה, משלב מאכל ילדים עם ארוטיקה עדינה: “מקל…שבראשו”, “עד הלֵּק האחרון”. הישגו הגדול של השיר בכך, שהוא מצליח להגיש אמירה אופטימית באופן משכנע ומחדש.
שירי הספר אינם מחולקים לשערים. יש בזה יתרון של יצירת רצף שלם בלתי מופרע, כשבתוכו ניתן לזהות מקבצים של שירים סביב נושא משותף, כמו חטיבת שירי היסטוריה משפחתית, שראינו עד כה. כך גם 3 שירי ילדות יפהפיים בעמודים 59-57.
הדיבור הנגיש על “פחד המוות”, המעבר החלק ל “זה הלילי”, והסיום ב – “פלאים” – הם לא פחות מנפלאים.
נדבי נוקד הוא מוזיקאי, ששר בעברית ובאנגלית, מלווה את עצמו בנגינת גיטרה, ומופיע במועדונים. “שיר אהבה למועדון הַצּוּזָאמֶן” בעמוד 84 הוא שיר מחורז וקצבי על הופעותיו במועדון הקטן, בעל שם האידי, שפירושו “ביחד”. השיר מסתיים בבית עדין ונוגע: “וְהַקֹּטֶן הַזֶּה / עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו, / נִשְׁפָּךְ לָרְחוֹב / מְחֹרָז, / מְאֹהָב.”
השיר הארס-פואטי בעמוד 65
ובמיוחד המילה “מְדֻלָּלִים” הובילו אותי להרהור על אורך השירים. מיטב שירי הספר, כפי שראינו ברשימה עד כה, פרושׂים על עמוד אחד ותופסים את רובו. לגבי שירים ארוכים יותר, הגולשים מעבר לעמוד, לדוגמא, “אהלן” בעמודים 23-22, “קארה שחור” בעמודים 43-42, יש הרגשה שאינם ממוקדים דיים, שהם “מְדֻלָּלִים”, ועריכה מהדקת הייתה מגבירה את עוצמתם, ומחזירה אותם לגבולות של עמוד אחד, הנתפס היטב בעין.
בספר לא מעט שירים קצרים בני 5-2 שורות. אחדים מהם משתלבים ברצף השירים, אך אחרים לא מצליחים לגבש אמירה מספקת בהשוואה לשירים הבולטים, שממלאים כמעט עמוד שלם. שירים ארוכים לעיתים מטילים צל על שירים קצרים, כמו עצים גבוהים, שגוזלים משיחים נמוכים את משאבי הג’ונגל. מה לעשות? ארלט מינצר בשני ספריה החדשים “אין אגיד איננו” ו- “שירים קטנים”, שיצאו במקביל בשנת 2020 בהוצאת “עמדה”, הפרידה בין אלה לבין אלה.
הספר נסגר מעגלית-שועלית בשיר ממוחשב:
השועל נעלם, והספר נגמר, אך אפשר ורצוי לחזור אל שיריו, אין צורך בסיסמה, הקוד קריא ועושה את העבודה.
קראו גם :
נחמד.
”כי באלכימיה פלאית / הופכים הכשף לשירה, שירה למסתורי מילים”. המאמר יפה וממצה והשירים המצוטטים יפים ומדברים על מה שרלוונטי לנו, כבני אנוש וכמשוררים. תודה ובהצלחה לנדבי עם ספרו הראשון, ותודה לחגית על המאמר וגם על איזכור ספריי החדשים. תודה גם ליקום תרבות.