לראות מתחת למה שאנשים אומרים: ניתוח ספרן של אורית גידלי ואיה גורדון-נוי 'נונה קוראת מחשבות'

תקציר הספר:

נונה מקבלת במתנה מכשיר קסמים שמאפשר לה לראות את מה שאנשים אומרים, ואת מה שהם חושבים ולא אומרים. היא ניגשת עם המכשיר לילד שהעליב אותה, אומרת לו משהו מפתיע וכובש, ועושה קסם שרק לב של
ילד יכול לעשות.
סיפור חכם וחם על הפער שבין הדיבור למחשבה, וחשוב מזה, על כוחו של מי שאוהב ראשון.
זהו ספר הילדים הראשון של המשוררת אורית גידלי. הספר תורגם לארבע שפות – אנגלית, ספרדית, סינית, וקוריאנית, ונכתב לו ספר המשך "נונה ומחק האויר" (כנרת, זמורה-ביתן, 2015).

"…ופתאום היא יכלה לראות מתחת למה שאנשים אומרים, גם מה שהם חושבים – אבל לא אומרים… היא ראתה שלא תמיד אומרים מה שחושבים, או חושבים מה שאומרים שחושבים, או אומרים מה שחושבים שאומרים." (מתוך 'נונה קוראת מחשבות')

בספרן של אורית גידלי ואיה גורדון-נוי 'נונה קוראת מחשבות' (כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תשע"ב 2011) מכשיר הקסמים סביבו מתחוללת העלילה חושף עולם שלם הנסתר מהעין. מכשיר הקסמים מציע להתבונן במילים כבקצה של קרחון: משמעות אחת מבצבצת החוצה, בעוד שרבדים מגוונים נוספים קיימים עבור כל ביטוי מילולי. כלומר, משמעויות ומסרים שונים מתקיימים בעת ובעונה אחת, ומכשיר הקסמים הופך את המילים משטוחות לתלת ממדיות ואולי אף יותר. אבל מה בעצם גילתה נונה? או יותר נכון, מה בעצם נמצא מתחת למה שאנשים אומרים? ולמה זה כל כך חשוב?

נונה מגלה, שתחת המילים המדוברות רוחש עולם פנימי עצום, שמורכב מפגיעות וחוסר ביטחון, כמיהה להכרה ולקרבה אל הזולת. בעצם, היא מגלה שאם מביטים מספיק מקרוב רואים שמתחת למילים השונות כולנו די דומים. זו כמובן תגלית מרעישה, כי היא אינה מובנת מאליה כאשר כמעט בכל עת מתקיימות אי הבנות. אך זוהי גם תגלית מרגיעה מאוד. מדוע מרגיעה? מפני שזה הרבה פחות מפחיד להסתובב בעולם בו כולם די דומים בכוונותיהם ובצרכיהם הרגשיים. קודם כל, אם כולנו די דומים, קל לנו יותר לצפות את התגובות של הזולת, ולהתאים כלפיו את הציפיות. שנית, הדמיון מהווה נדבך חשוב בבניית הבסיס לתקשורת ולקשר משותף, ומכנה משותף הוא חלק משמעותי בקשרים שלנו זה עם זה. ולבסוף, האמפתיה שמתעוררת כלפי הזולת, המתאפשרת כאשר אנו מבינים לליבו, פותחת את הדלת אל יחסים בהם יש שניים שמרגישים, ובכך מחלצת מתוך האימה שבבדידות. העולם הופך למובן יותר, צפוי יותר, וידידותי יותר.

במובן מסוים ניתן לראות את מכשיר הקסמים כמכשיר המקדם אמפתיה: נונה מצליחה להבין ללבם של חבריה. הספר בעצם טוען לחשיבות הרבה של האמפתיה ותוצריה. כדי להמחיש ולהעמיק בנקודה זו, שכל כך מודגשת בספר, ננסה להתחקות אחר המובן והמשמעות של אותה אמפתיה.

המשגת הפונקציות של מכשיר הקסמים: כישורי תאו"ם

למה אנו מתכוונים כשאנו מדברים על אמפתיה? או יותר נכון, מהו המושג ההולם שמסביר את פעולתו של אותו מכשיר קסמים? היכולת לעמוד בנעלי האחר, להתבונן בעולם מנקודת מבטו, ולחוש את צרכיו, נחשבת ליכולת מתפתחת, כחלק מתהליך כללי של ההתפתחות.

בונשטיין מתאר כי בספרות המחקרית ניתן למצוא הגדרות שונות המנסות לתאר את היכולת להבין מצבים נפשיים, בהן מושגים כגון אינטליגנציה רגשית, מטה-קוגניציה, רפלקטיביות ו-psychological mindedness[1]. מונחים אלה נושקים בהגדרותיהם זה לזה, ובמידת מה נמצאים בחפיפה לפעולתו של מכשיר הקסמים של נונה. אולם, ההקבלה ההולמת ביותר למכשיר הינה ככל הנראה מה שמכונה בספרות 'כישורי תאו"ם'. מדובר באוסף של כישורים שמניחים יכולת ל- Theory of Mind או בתרגום העברי – 'תיאוריה של המיינד'[2] . כישורי תאו"ם הינם פרי כישורים מורכבים שונים, אשר על פי בונשטיין הולכים יד ביד עם היכולות הבאות:

1. דיפרנציאציה – היכולת להבחין בין האני לבין האחר, וכן בין תפקוד אינטלקטואלי לבין תפקוד רגשי, ובין רגשות לבין מציאות אובייקטיבית.
2. אמפתיה – היכולת הקוגניטיבית המשמשת לשם חיזוי רגש של האחר, וכן עצם ההידבקות הרגשית במצבו של האחר.
3. סיבתיות נפשית – היכולת להסביר התנהגות באמצעות מניעים פנימיים לעומת חיצוניים, והיכולת להפריד בין סיבתיות המיוחסת לעצמי לבין הסיבתיות המיוחסת לאחר.
4. ממד ההשתנות – היכולת לתפוס ולהאמין במרכיבי אישיות כניתנים להשפעה על ידי ההקשר.
5. אמביוולנטיות – היכולת לתפוס בני אדם כחווים חוויות רגשיות מעורבות.
6. סובייקטיביות המחשבה – מידת ההבנה של טבעה הסובייקטיבי של החוויה הנפשית. כלומר, היכולת להבחנה שבין המציאות החיצונית לבין המציאות הנפשית, הדמיון.

יכולות אלה[3] הנן, על פי הספר, מה שמאפשר להתמודד ואף להנות מההקשר החברתי. נראה כי השימוש באותו מכשיר קסמים ממחיש את הקפיצה ההתפתחותית ברמה הרגשית והקוגניטיבית, שבמונחים מקצועיים יותר תיחשב להתפתחותם של כישורי תאו"ם.

האם יש סכנה ביותר מדי קסם (כישורי תאו"ם מפותחים יתר על המידה)?

הספר מציג את הפן החיובי והבונה של אותם כישורים.

באופן דומה ומקביל, ממצאים שונים מלמדים אותנו שכישורי תאו"ם מהווים חלק מתפקוד ובריאות נפשית. כך למשל מתאר בונשטיין את ההתאמה שנמצאה בין לקות בכישורי תאו"ם ממעלה שניה ("מה אני חושב שהוא חושב") – אותה הפונקציה עליה אמון מכשיר הקסמים של נונה – לבין הפרעות נפשיות שונות כגון סכיזופרניה וחרדה[4]. אולם, האם תמיד היכולת האמפתית, שכאמור אין להטיל ספק בחשיבותה, אכן מרגיעה ומקדמת קשר, או שמא לעיתים כאשר אנו מביטים תחת המילים אנו נפגעים יותר ומפוחדים יותר? שהרי, מכשיר הקסמים שעוזר בקריאת המחשבות עלול לחשוף אותנו גם לצביעות, עורמה, מניפולציה, וביקורת. האם לא נדמה לעיתים שעדיף לטמון את הראש בחול כבת יענה, ולדור בעולם של שוטים כדי לחסוך בכאב לב? שהרי כפי שנחשפת נונה לאהבה וכמיהה לקשר, היא גם נחשפת לתוקפנות ולדחייה. אם כן, האם אכן מדובר ביתרון?

אם נשוב ונעיין בטקסט של הספר נמצא כי הוא מציע עמדה כמעט טיפולית כלפי מי שפוגע. היכולת האמפתית שעומדת כעת לצידה של נונה מאפשרת לה לראות את הכוונה הטובה שמאחורי המילה הפוגעת, והיא ממש מעבדת עבור הילד הפוגע את רגשותיו ומשיבה לו תשובה שתואמת להפליא את צרכיו ומשאלותיו, כמו פסיכותרפיסטית מנוסה:

 "היא ראתה שאצל ילדים שמקללים, יש לפעמים ממש קלקול: בדרך מהבטן לפה, מילים טובות מתהפכות אצלם לרעות. אז לא כדאי להעלב מהם… …בתוך רגע הקלקול של הילד הפך לבלבול ואז למלמול ואז לחיוך גדול שהיה באמת יפה."

הפתרון השאפתני הזה, מרשים ומוצלח ככל שיוצג, יכול להיתפס כאוטופי כמעט. לזכותו ניתן לטעון כי הוא מייצג את האידיליה אליה ניתן לקוות. אולם הסיכון הכרוך בהיות נונה אותה ילדה פסיכולוגיסטית ומכילה מתואר בפרוטרוט בספרה של אליס מילר 'הדרמה של הילד המחונן'. מילר, שמתחקה בספרה אחר תהליך התהוותם של פסיכואנליטיקאים, מתארת בין השאר כיצד בתנאים מסוימים מתפתחת ומשתכללת רגישות מיוחדת לאיתותים לא מודעים של צורכי הזולת אצל ילד כלשהו, וכורכת בין פיתוח אותם כישורים לבין שורשיה של הפרעה נרקיסיסטית[5].

באופן כמעט תמוה, אין שום התייחסות בספר לתיבת הפנדורה שנפתחה עם השימוש במכשיר הקסם: כל הכוונות הזדוניות, הקנאה, והתוקפנות, שהוצפנו מתחת למילים, וכעת יפרצו החוצה כפקעת נחשים מלאי ארס, מה יעשה בהם? האם אותה אמפתיה מקצועית שנרכשה על ידי נונה תצליח להכיל אותם, ולקבלם ללא שיפוטיות וביקורת, ללא פחד וללא רצון לנקמה? וכאן אולי מתחיל הקושי האמתי. באופן יחסי, קל ללמד ילדים שאחרים דומים להם בפגיעותם, שגם הזולת פוחד ומתבייש ונזקק להם, אבל נראה שאותה אמפתיה מהוללת הינה חרב פיפיות, וכפי שהיא מקרבת היא עלולה להרחיק, ואפילו לעורר חששות רבים וגדולים. הרי תיאוריות פסיכואנליטיות רבות העוסקות בחיי הנפש הלא מודעים יגלו הסכמה ביחס לעוצמות אדירות של תוקפנות גולמית האצורות בכולנו[6].

השפה כקסם: סימבוליזציה כמרחב המאפשר חירות

אם כן, מה יכול לתרום מכשיר הקסם להתמודדות עם החלקים המכאיבים של המציאות האנושית-חברתית, בהנחה, שטובה ככל שתהיה נונה, גם כמטפלת מקצועית, עדיין יוותרו סביבה חלקים שלא תוכל להכיל ולתקן? סוגיה זו כמובן לא מעסיקה ילדים בלבד, אלא דורי דורות של פילוסופים ותיאולוגים. ובכל זאת, אפשר שדרכי ההתמודדות המוכרות, נסמכות על השימוש ב"מכשיר הקסם" של נונה. היכולת לראות את הדברים מנקודת מבט שונה, נוספת, אחרת: של הזולת, של הקבוצה, של העבר, של העתיד, רחוק יותר, קרוב יותר. זוהי במובן מסוים הרחבה של הפונקציה הבסיסית של המכשיר, והיא מקופלת בתוכו. להרפות מעולמנו הפנימי המיידי, להביט בדברים מעט אחרת, ואז לשוב. אז התמונה משתנה, וכשהיא משתנה אנו כבר לא שבויים בתוך כאב, פגיעה, היעלבות, דחייה, קנאה, או שנאה, אלא שכבר נחלצנו. כוחה של המחשבה לחשוף ולהסתיר, להבין ולבלבל, אך בבסיס הכל עומד כוחה להעניק את מתת החרות לחושב.

כדי להבין מה מצליחה נונה לעשות, או מה זה בעצם: "…לראות מתחת למה שאנשים אומרים…", כדאי גם לעצור ולבדוק מה בעצם מתקבל כאשר אנשים מדברים, או אולי מהי מילה, מן ההיבט הפסיכו-התפתחותי. התבוננות מזווית פסיכואנליטית מציעה לראות בה דבר מה הניתן לתינוק מבחוץ, אך בתוכו כבר קיימת מחשבה שאליה תוצמד המילה. מבחינה זו המילה מתפקדת כ'מרחב ביניים': לא ממש שייכת לעצמי, וגם לא ממש שייכת לאחר[7]. ויניקוט מסביר כי כשהתינוק משתמש בסמליות, הוא כבר יודע להבחין הבחנה ברורה בין פנטזיה לעובדה, בין אובייקטים חיצוניים לפנימיים. התפתחות 'מרחב הביניים' לדידו הינו במובן זה מה שמבשר את מסעו של התינוק מן הסובייקטיבי הטהור אל האובייקטיביות[8]. התפתחותו של 'מרחב הביניים' משחררת לחרות מחשבה רחבה יותר, ומהווה את הבסיס לחשיבה סימבולית מופשטת בתחומים שונים, אשר היכולת האמפתית הינה רק אחת מהם.

כאן אולי המקום לשוב ולבחון בדקדקנות יתרה את אותו מכשיר הקסמים והמשתמע ממנו. עצם הרעיון שישנו פער, ולנצח יוותר פער, בין המילים לבין המחשבות, אצל כל ילד, ואצל כל מי שהוא מכיר ופוגש, הינו רעיון מהפכני עבורו. שטח הפקר זה, הנותר לנצח בין מילה למחשבה ולחוויה, כלומר, בין מסמן למסומן, נדון, ביתר פירוט כמובן, בתחום הפילוסופיה של השפה. אמירתו המפורסמת של לאקאן "המילה הורגת את הדבר", מתייחסת לאותו הפער[9]. ברגע שהחוויה הממשית מקבלת הגדרה, משהו ממנה נופל החוצה, משהו ממנה כבר אינו כפי שהיה. כלומר, הפילוסופיה של השפה אינה רק סוגיה מעורפלת ומופשטת, אלא שמטבעה היא עניין יומיומי, אותו כולנו חווים בחיינו, ונראה שנונה, כילדים רבים, נתקלת בו. לכן אפשר אולי לנסות ולהציע כי הקסם הגדול שמחולל מכשיר הקסמים בחיי הילדים שרוכשים בו שליטה אינו רק ביכולת להבין את מה שנמצא מתחת למילים, אלא בעצם ההבנה כי באותה העת מתקיימים באותו המרחב והזמן עולמות רבים, שונים ומשונים. תובנה זו הופכת את העולם הפנימי והחיצוני למסתורי ומסקרן יותר.

וכך, אותו הכלי שעוזר לנו להבין טוב יותר, הוא זה שגם מלמד אותנו כי להבנה אין גבול. ככל שהדברים מתבהרים, כך מתרחק האופק, והמסע אל עבר הכרת מציאות חיינו מתגלה כאינסופי.

קראו גם:

מאיה וינשטוק: נונה קוראת מחשבות, בין טקסט לסאבטקסט

אורית גידלי מסבירה למה היא כותבת ספרי ילדים

אורית גידלי בלקסיקון הספרות העברית

דף הפייסבוק של אורית גידלי

רשימת מקורות:

1. אפרתי, ד. וישראלי, י. (2007). הפילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן. ישראל, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון הוצאה לאור.
2. בונשטיין, א. (2011). העין הפנימית- התפתחות הסובייקטיביות של הילד. תל אביב, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ומשכל- הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד.
3. גידלי, א. (2011). נונה קוראת מחשבות. אור יהודה, כנרת זמורה ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ.
4. ויניקוט, ד. ו. (2005). משחק ומציאות. תל אביב, הוצאת ספרים עם עובד בע"מ.
5. מילר, א. (2000). הדרמה של הילד המחונן. תל אביב, דביר הוצאה לאור.
6. סטרן, ד. (2005). עולמם הבין-אישי של תינוקות. מושב בן-שמן, מודן הוצאה לאור.
7. קליין, מ. (2002). כתבים נבחרים. תל אביב, תולעת ספרים בע"מ.

8. Premack, D., & Woodruff, G. (1978). Does the chimpanzee have a theory of mind. Behavioral and Brain Science, 1 (4), 515-526.

[1] בונשטיין, א. (2011). העין הפנימית- התפתחות הסובייקטיביות של הילד. תל אביב, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ומשכל-הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמוד 54. בונשטיין מציג ומרחיב את המושגים הללו ומבחין בינם לבין תאו"ם. להרחבה בנושא ראו פרק 5 – תאו"ם והגדרות דומות בספרו 'העין הפנימית'.

[2] Premack, D., & Woodruff, G. (1978). Does the chimpanzee have a theory of mind. Behavioral and Brain Science, 1 (4), 515-526. בתוך בונשטיין, א. (2011). העין הפנימית- התפתחות הסובייקטיביות של הילד. תל אביב, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ומשכל-הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 26.

[3] בונשטיין, א. (2011). העין הפנימית – התפתחות הסובייקטיביות של הילד. תל אביב, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ומשכל-הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 72-86.

[4] בונשטיין, א. (2011). העין הפנימית – התפתחות הסובייקטיביות של הילד. תל אביב, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ומשכל-הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 143-144.

[5] מילר, א. (2000). הדרמה של הילד המחונן. תל אביב, דביר הוצאה לאור, עמ' 26-27.

[6] הדוגמה הקלאסית ביותר היא אולי האופן שבו המשיכה קליין לפתח את משנתו של פרוייד אודות יצר המוות ופיתחה אותה דרך מושגים של שנאה, קנאה, צרות עין וחמדנות. דורבן, 15-16 המבוא בתוך קליין, כתבים נבחרים.

[7] סטרן, ד. (2005). עולמם הבין-אישי של תינוקות. מושב בן-שמן, מודן הוצאה לאור, עמ' 211.

[8] ויניקוט, ד. ו. (2005). משחק ומציאות. תל אביב, הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, עמ' 40.

[9] אפרתי, ד. וישראלי, י. (2007). הפילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן. ישראל, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון הוצאה לאור.