חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
התערוכה של ליזה זברסקי
בערבו של יום חמישי 2.7.2020 בגלריית יד לבנים ראשון לציון, התקיימה פתיחת תערוכת הציורים של האמנית ליזה זברסקי.
ליזה הציגה כבר תערוכות יחיד: "פגישה לאין קץ", שהתכתבה עם שירתו של אלתרמן, "פתוח סגור פתוח", שהתכתבה עם שירתו של עמיחי, והתערוכה "צבעי המילים" בברלין, שנפתחה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה 2018.
הפעם ליזה זברסקי מציגה 27 ציורים בתערוכה תחת השם "על המפתן", בגלריה מרווחת במבנה יד לבנים מפואר, המוקף מדשאות מוריקות ושיחי ורדים פורחים, ברחוב אחד העם 20 בראשון לציון.
מדבריה של אוצרת התערוכה עדי אנג'ל: "בציוריה זברסקי מעבירה מצב תודעתי שהוא תגובה למציאות הקיימת. החוויות והמצבים אותם היא מציירת נמצאים על הסף, במפתן, ומציגים נקודות מבט שונות על הבית ומחוצה לו. הבית יכול להיות מקום פיזי ועוד יותר מכך – השייכות, האהבה, והכמיהה שאנו חשים למקום או לנקודה בזמן. זברסקי מתארת מקום שהוא בו בזמן כל מקום ושום מקום – לכן יכול כל אחד למצוא עצמו בין ציוריה."
העבודות מבוצעות בטכניקה מיוחדת: צבעי שמן מונחים על גבי תשתית של רישום בדיו. הציורים מגוונים מאוד, חלקם מוארים, אחרים אפלים, הם ריאליסטיים, וכן משלבים רכיבים דמיוניים. הציורים מעמתים בין הפנים לחוץ, חושפים את פני האנשים, את פנים בתיהם, אך מסתירים סודות מאחורי הווילונות.
אני מבקשת להביא כאן ציור מואר לעומת ציור קודר. בשניהם יש דמות של אישה וחלונות. בציור המואר הגן פולש פנימה דרך חלונות, אך בעצם מקורו הדמיוני בגבעול דקיק העולה מאגרטל צנוע על אדן החלון.
האישה נינוחה, נזכרת, חולמת-מתגעגעת, ואולי היא הצמיחה את כל הטבע המלבלב סביבה בכוח דמיונה?
בציור האפל של ים למרגלות קיר גבוה האישה מרומזת, ממהרת במורד המדרגות. החלונות אפלים למעט אחד.
ויש עוד יסוד אופטימי ולא-אנושי בחשיכה הימית – זאת הסירה המוארת הגאה עם החרטום למעלה, ואולי זאת בזכות הסירונת הצמודה לדופן שלה. הזוג הזה מזכיר לי דולפינה השוחה בלוויית גורה בים הפתוח.
התערוכה תוצג עד ל 1.10.2020, כאשר שעות הפתיחה הן ימים א' ג', ד, ה' 08:30-19:00, ימי ב' 08:30-13:00 ו 16:00 עד 19:00.
ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על
הספר "פריחה שנתאחרה" מאת אנטון צ'כוב, בתרגומה המופתי של נילי מירסקי ז"ל, הוצאת "עם עובד"
זהו תרגום מחודש לספר שיצא בשנת 1971 ובו ארבעה סיפורים מעולים של הגאון: "פריחה שנתאחרה", "שלוש שנים", "ממלכת נשים", ו"מעשה משעמם". הספר נקרא על שם הסיפור הראשון, אבל כבר, אגב אורחא, אני חייב להגיד שהסיפור הרביעי בקובץ הוא הטוב ביותר.
לפני שאספר קצת על הספר, אגלה שאני אוהב מאוד את הספרות הרוסית הקלאסית. בעיניי הספרות הרוסית לצד הצרפתית היא הספרות הטובה ביותר שנכתבה אי פעם. אבל מעל הכל אני אוהב את הסיפורים של צ'כוב. הספרות הרוסית ידועה בלהג שלה על מצבו הקיומי של האדם, אבל צ'כוב הוא אמן בהתבוננות מפוכחת, ואפילו אכזרית, על חולשות טבע האדם והמצוקות שלו. מכל הסופרים הקלאסיים הרוסיים דווקא צ'כוב הוא היחיד שפחות מלהג. הוא יודע לכתוב בסגנון מעודן אבל עתיר ניואנסים. כל משפט במקומו, וזו הסיבה שמענג כל כך לקרוא אותו. בנוסף, אני חושב שיותר מהכל העצבות היא הגיבור האמיתי בסיפוריו של צ'כוב. היא לא נגרמת בגלל אסונות המתרגשים על הגיבורים, לא ממוות טראגי או אובדן, אלא מגיבורים שמוצאים עצמם בחיים שלא לפי מידתם, ממפגשה הבלתי נמנע והכואב של הפנטזיה עם המציאות, מכל אותם פכים קטנים של החיים האנושיים, הנמחצים באכזריות האדישה והיומיומית של החיים. צ'כוב לא מנסה לייפות את החיים, מטרתו היא לא להעניק קתרזיס, הוא לא מתחשב ברגשותיו של הקורא. הוא מציג את הבעיה הכואבת שהיא החיים האנושיים על כל מורכבותה.
הספר מכיל ארבעה סיפורים קצרים, כאשר המשותף ביניהם הוא שבכולם הדמות הראשית חשה תקועה בחיים שלה. אם זה עניין של אהבה, מצב כלכלי, או מעמד בחברה. בארבעת הסיפורים שהתקבצו בספר הזה כל הדמויות חשות שהן אינן במקומן, לא בזמן, לא כלכלית, ולא בעיתוי הופעתן על במת העולם. כולן כואבות כאב כלשהו, יהיה זה אהבה, מעמד, מצב כלכלי, או מוות קרב.
כמו שאמרתי, הסיפור "מעשה משעמם" הוא הטוב בקובץ, הדוגמא הטובה ביותר לגדולתו של צ'כוב. הוא מספר על פרופסור מכובד, אמיד, ונערץ, מושא לקנאה, עם אין ספור תארי כבוד, ורשימה לא נגמרת של הישגים, שכביכול דבר לא חסר לו. אך למעשה סבל יומיומי, שמתואר באריכות מלאת תובנה, הוא מנת חלקו. הסיפור מתאר את העליבות של האקדמיה, והזכיר לי קצת את "סטונר" המעולה, מה שנשאר בסוף אחרי הכבוד של היום יום, ושואל את מי יזכרו בכלל, למרות העמל של הכתיבה והקריאה. מעטים כל כך הסופרים היכולים לדמיין מצבי חיים שונים משלהם, ולהבין היכן מסתתר בהם הסבל היומיומי והטריוויאלי. השגרה המעיקה, המשפחה הטורדת את מנוחתו, התלמידים המציקים, כל אלו מתוארים ביד אמן, וגורמים לניקולאי ליחל לבואו המשחרר של המוות. בכך מתמצה ראייתו של צ'כוב את החיים – הם קשים לא בגלל העוני או המחסור, הם מלאי עצב לא בגלל האובדן או היגון, הסבל לא נגרם בשל המחלה. החיים רעים לא בגלל שהתרחשו בהם דברים נוראים, והאומלל אינו חסר היכולת או מעוט המזל. זהו טבעם של החיים האנושיים. הם קשים כי ככה זה. ולכן בסופם של סיפוריו הטרגדיה היא לא מותם האלים וחסר ההיגיון של גיבוריו, שכן צ'כוב מתייחס למוות כשחרור, אלא ההמשך חסר הפשר, מלא התיסכולים וחוסר הבנה, של חייהם.
לכו לקרוא. שבוע טוב.
