סקירה על “כשהחוטים נפרמים”, 2019, הוצאה עצמית הוצאה לאור, עריכה: יואב גלבוע, 48 עמודים.
במציאות השמרנית שהשתלטה על ישראל אני מתקשה למצוא לאחרונה ספרי שירה מהפכניים באמת. כל המשוררים/ות מאמינים/ות באלוהים; כל המשוררים/ות מתחברים/ות לזהות העדתית שלהם/ן ויודעים/ות היטב היכן מרוחה כיום חמאת הפרסום הגדולה עבורם/ן. הגם שספרי השירה שרואים אור במסגרות התמטיות הנורמטיביות הללו הם מעניינים וחושפים אותנו לעולמות חדשים כל אחד על פי דרכו, יש בהם גם משהו שחוזר על עצמו, צפוי ולא מחדש.
לא זה המצב בספר השני של פרח השירה יונית קורן גרינברג (ילידת 1988, קריית חיים, חיפה), שספק אם שמה מוכר לאנשי קרית ספר של השירה שלנו.
זאת אף שהיא פירסמה כבר בעבר, בגיל צעיר ביותר, ספר שירה עם השם הדרמטי והמרשים “נביאה אפוקליפטית” (גוונים 2009).
בספר הנוכחי, הגם שמדובר בספר שירים צנום הכולל 40 שירים, התהוותם הפואטית של השירים חושפת עולם עמוק ואף מעמיק של הבעה מהפכנית. כמו למשל בשיר “עמוק מאוד העולם” (עמ’ 15).
בתחילת השיר “ללכת עם נעמי”, הרומז לדמותה של רות המואביה, גיבורת מגילת רות, שזכתה לתהילת העם היהודי משום שנאותה ללכת יחד עם נעמי חמתהּ לארץ-ישראל “כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוהיך אלוהיי” (רות, א, טז), חושפת יונית קורן גרינברג את האחרוּת שלה באופן פחות מתמסר: “לֹא נוֹלַדְתִּי בַּשָּׂדֶה / וַאֲנִי הוֹלֶכֶת בֵּין אֲבָנִים וּסְלָעִים / וּנְקֻדּוֹת צִיּוּן בְּקָו עֲקַלְקַל / וְתוֹלֶשֶׁת תּוֹלֶשֶׁת כָּל עַלְעַל / וְהַמַּבָּט מֻשְׁפָּל / וְהַנֶּפֶשׁ עֲנָוָה / וְרָאִיתִי פָּנִים עִם אֲרֶשֶׁת שׁוֹנָה…” (עמ’ 14). כך, שלא כמו רות שהלכה אל השדה ללקט שיבולים ולמצוא את שאהבה נפשה (בעז, שהפך לימים לאבי שושלת בית דוד), מבקשת הדוברת בשיריה של גרינברג לצעוד בדרכים אחרות. בשיר הלירי היפה, “כל פעם”, היא כותבת כך: “אֲנִי מַכִּירָה אֶת עַצְמִי / אֶת הַמַּסָּד וְהַטְּפָחוֹת / אֶת הַתְּהוֹם / וְאֶת הַחֲוָקִים שֶׁבַּסֻּלָּם בַּדֶּרֶךְ מַעְלָה. / אֲנִי מַכִּירָה אֶת עִקְּבוֹתַי בַּחוֹל, / בַּבֵּטוֹן הָרָטֹב, וְאֶת צְעָדַי, / אֲבָל מְקַוָּה בְּכָל רֶגַע / שֶׁל פְּעִימָה וּשְׁאִיפָה / לִצְעֹד אַחֶרֶת” (עמ’ 23). שיר זה מכיל מצד אחד את כלא הגוף והנפש של ה”עצמי”, אך גם את האפשרויות האינסופיות שהוא יכול לסגל לעצמו ולצעוד אחרת בכל פעם מחדש. לכן גם הספר בכללותו טומן בחובו אפשרויות מהפכניות.
יסודות מהפכניים אלו טמונים למשל בשם הספר, בשירים כגון שיר הנקרא בפשטות “דקונסטרוקציה” (עמ’ 18), ופה ושם גם בצירופי מילים או הפרדה בין הברות של מילה (לדוגמא: “שֶׁמֶשׁ, שָׁמְאֵשׁ – / אִם כְּבָר, שִׂרְפִינִי” בשיר “חשיכה”, עמ’ 19 ועוד). תבניות השירים אינן בהכרח חדשניות, וגם לא נעשה כאן שימוש במשקלים ובחריזה, אלא שמתרחש כאן דבר-מה אחר. התמטיקה שונה מהמקובל, והאופן שבו היא מובעת בשירים היא לא שכיחה. בסוף השיר “פחד” כותבת גרינברג בלשון “יְצוּר לֵילִי שֶׁל יְרֵחִים” כלשונה בשיר: “מִתְחַוֵּר לִי, בֵּין דִּבּוּרִים עַל אַהֲבָה / וְעַל סוֹף, יוֹתֵר מִכֹּל, כִּי יוֹתֵר מִכֹּל / אֲנִי רוֹצֶה כּוֹכָב אַחֵר” (עמ’ 27). אכן, שירי הספר חושפים בפנינו כוכב אחר, הוא כוכב הנפש של הנפש השרה. השיר “אקס דאוס” נפתח בהצהרה חריגה לעומת השירה הישראלית בת ימינו: “אֲנִי אֵדִיפּוּס / לְלֹא אֵל / לְלֹא חֵטְא / בְּגָלוּת בּוֹדֵדָה / הַנִּכְפֵּית עַל יָדִי”, והסוף כחורך בבשר החי: “אֵין דּאוּס. / אֵין מוֹיְרוֹת / אֵין גּוֹרָל. הָאָדָם טְרָגֶדְיָה” (עמ’ 39-38).
באחד השירים המז’וריים בספר, “אוב”, מפותחת המטפורה המרכזית של הספר כולו, של החוטים הפרומים, באופן שיכול להסביר גם את דרך הפואטיקה הייחודית שלפנינו של שירה שלא נוהרת אחר הקל והנימוח, אלא דווקא אחרי המעמיק והמפולפל: “הַלֵּב שֶׁלִּי רָגִיל לִתְפֹּר וְלִקְשֹׁר / חוּטִים בֵּינִי וּבֵין אֵלּוּ שֶׁנָּגְעוּ בִּי / חוּטִים שֶׁמִּתְעוֹרְרִים וּמִתְפַּתְּלִים / וּמְפַרְכְּסִים עַל הָרִצְפָּה כְּשֶׁאֲנִי נִזְכֶּרֶת. / הָיוּ אֵלוּ רַק רְגָעִים, אַךְ הֵם מְסֻגָּלִים / לִפְרֹם אֶת כָּל מְלֶאכֶת הַשְּׁתִי וָעֵרֶב. / אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת, יָשַׁנְתִּי לְיַד הַמִּסְפָּרַיִם / הַחַדִּים לְאֹרֶךְ הַלַּיְלָה” (עמ’ 8). בהמשך השיר הדוברת מדמה את עצמה לעכבישה מסורבלת שלא בהכרח יודעת לאן לפנות, אך שני הטורים האחרונים של השיר חותמים את מהלך הפרימה דווקא בטוויה: “מֵהַחוּטִים הַנּוֹתָרִים שֶׁלִּי בָּחַרְתִּי / לִטְווֹת פְּקַעַת” (שם).
למרות ששירי הספר חושפים לא פעם מצב של תעוקה נפשית על סף חולי, כמו למשל בשירים העוקבים “נייר עטיפה” ו”לשבת, לקום”, שבהם הדוברת מתוודה על אוזלת ידה של הספרות לעומתה לפי ש”סִילְבִיָּה אֵינָהּ גְּאֻלָּה / צֵ’כוֹב אֵינוֹ צוֹחֵק אִתִּי / וּבֵּקֶט לֹא מְחַבֵּק אוֹתִי / בְּסוֹף הַיּוֹם / בְּסוֹף כָּל דָּבָר / הַכֹּל מִתְקַלֵּף” (עמ’ 34), הרוח העולה ממנו היא של חיוניות כמו למשל בשיר הנלחם בעצב, “סטקטו”, שבו היא כותבת בחן: “לוּ הָיִיתִי צֶמַח, לֹא הָיָה עָלַי לִתְהוֹת / כֵּיצַד לְנַצֵּל אֶת הָאֵנֶרְגְּיָה שֶׁבִּרְשׁוּתִי – / לִצְמֹחַ! / לִצְמֹחַ! / לִצְמֹחַ!” (עמ’ 16).
כמה נפלא שספר שירים אחר שכזה נחתם בשיר האופטימי הבא, “אולי”, שהזכיר לי את האפוריזם הידוע של ספפו מלסבוס, “מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו” (2009, הוצאת אבן חושן, מיוונית: שמעון בוזגלו, עמ’ 126). וכך חותמת יונית קורן גרינברג את ספר ביכוריה המרשים: “אוּלַי גַּם אוֹתִי / כְּמוֹ אֶת הַטָּעוּיוֹת שֶׁלִּי / לֹא נִתָּן לִמְחֹק // אוּלַי נוֹתָרִים רְסִיסִים מִמֶּנִּי / עַל אֵלּוּ שֶׁנָּגְעוּ בִּי // אוּלַי הָיָה לִי קִיּוּם / וְיִזְכְּרוּ אוֹתִי לְטוֹבָה // אוּלַי זוֹכְרִים אוֹתִי” (עמ’ 48).
שימו לב, יש כאן שיהוי, אין כאן מהירות, ואולי יש כאן התחלה של מסע שירי חדש למשוררת ולכולנו ביחד איתה.
האזינו ליונית קורן גרינברג מקריאה שירים בעת מגיפה
קראו גם :
שירי נביאה אפוקליפטית! לא פחות ולא יותר. מעניין מאוד שהספר הראשון פורסם ב-2009. נדמה לי שזו השנה שבה החלה כהונתו הרציפה של בנימין נתניהו כראש ממשלה מאז והעד היום. אלי היקר, תודה רבה על פרסום המאמר!
”בְּסוֹף הַיּוֹם / בְּסוֹף כָּל דָּבָר / הַכֹּל מִתְקַלֵּף”; ” לִצְמֹחַ! / לִצְמֹחַ! / לִצְמֹחַ!”. מאמר מושקע ויפה, ציטוטים חזקים. תודה לאילן, ליונית וליקום תרבות.