הספר “בראי הזמן” מאת אורה עשהאל הוצאת חדרים 2019, 250 עמ’

חזון נפרץ בימינו אלה הוא של זקנים בני תשעים וילדים בני שש מהלכים במדרכות ועיניהם ממוקדות בטלפון החכם שבידיהם, והם ממש אינם נותנים דעתם שמא יתנגשו במישהו, או חס וחלילה יהיו מעורבים בתאונה. ואין לתמוה על כך שהמכשירים הקטנים האלה מרתקים את בעליהם עד כדי התמכרות, כי הרי הכל נמצא בהם: טלפון, זיכרון של שיחות ומסרונים, דרכים קלות ליצור קשרים חברתיים (דוא”ל, פייסבוק, ואטסאפ, אינסטגרם), שעון ולוח שנה, אמצעי ניווט (וייז), אמצעי נוח להבטיח חנייה (סלופארק/פנגו), אמצעי להשיג מונית (גט טקסי), עיתון (ואללה, YNET וכו’), מצלמה, מסרטה, אלבום תמונות וסרטים, מחשבון, חלון אנציקלופדי (ויקיפדיה), יומן, פנס, מאגר של מוסיקה, מאגר משחקים, “חנות” בה ניתן להשיג אינספור יישומים. וברור שלא הזכרתי את כל פלאיו של המכשיר המדהים הזה, שהגיע לעולם רק בשנת 2007, כלומר “אתמול”.

יחד עם כל הטוב הזה הגיע לעולמנו גם הפחות טוב – הרבה פחות טוב: הסמרטפון מאפשר לכוחות הרע לבייש בלחיצת מקלדת, ביוש שגרם לא אחת לאסונות בקרב הנוער. הסמארטפון מייתר את הצורך לקרוא ספרים, וגם את הצורך להתנסח בכתיבה – מספיק לשלוח אימוג’י, והנמען יודע למה התכוונת. היום להביא לנער, או לנערה, ספר כמתנה – המחווה תתקבל כעלבון.

אני זוכר איך עד לא מכבר ילדים וילדות, נערים ונערות, קראו ספרים והתווכחו על המסרים שלהם. איך התרגשו מ”כוכבים בחוץ”, משירי רחל, מהאידיליות של דויד שמעוני, מ”מלך בשר ודם”, איך התחרו הצעירים ביניהם מי קרא את “מלחמה ושלום”, או את “יאן כריסטוף”. אין לי ספק שהנוער שלא היה לו טלפון חכם, שקרא ספרים, והתווכח עליהם, היה בעל משקל סגולי מעניין יותר.

כנגד מה נאמרים דבריי בהקדמה הזאת?

כנגד ההחמצה הגדולה של דור הצעירים להתוודע אל קורותיהם של החלוצים בני שלוש העליות הראשונות, שהיו נפילים ממש, ושבזכותם יש לנו היום מדינה פורחת ומשגשגת. כבודן של העליות המאוחרות יותר במקומו מונח, כולל העליות הגדולות שאחרי קום המדינה, אבל לא ניתן להשוות את מפעלן של אלו למפעל האדיר של שלוש העליות הראשונות: קודם כל, שתי הראשונות אירעו בימי השלטון העות’מני, שלטון אלים ומושחת, ושנית מדובר במתי מעט של אידיאליסטים בים של עוינות, כשהם נאלצים לעבוד בעבודות מפרכות, שדורות על דורות היהודים לא התנסו בהן, ועוד באקלים הקשה של הארץ, שלא דמה כלל לאקלים בארץ המוצא. העלייה השלישית אמנם התרחשה לאחר כיבוש הארץ בידי האנגלים, אבל תנאי חייהם דמו מאוד לתנאי החלוצים של שתי העליות הראשונות, מה עוד שגם בימיה של עלייה זאת טרם הוקם כוח מגן משמעותי ליישוב העברי בארץ. היה לי הכבוד להכיר את חלוצי העלייה השנייה והשלישית, ואני מעיד מ”מידע אישי”, כפי שנהוג לומר, כי מדובר ממש בנפילים שהיו פעם בארץ.

ייתכן שדווקא הטלפון החכם יכול לשמש נתיב שבו הצעירים יכולים להתחבר אל דמויות הנפילים, של החלוצים והבונים. מחנך בעל לב יכול לבקש מחניכיו לחפש בסמארטפון (!) מידע על יואל משה סלומון, מלכה ואפרים פישל אהרונסון, מניה וישראל שוחט, אהרן דויד גורדון, דבורה ושמואל דיין, מרים ויוסף ברץ, יוסף בוסל, רחל ינאית, יצחק בן-צבי, אלכסנדר זייד, ישראל גלעדי. מהדמויות המרתקות האלו ניתן להתנתב אל ספרות של הימים הרחוקים ההם, כמו למשל, “במדרון” של נחמה פוחצ’בסקי, חלוצת העלייה הראשונה, ספר שהפיקו ופרסמו שני ניניה – אורה עשהאל ועצמון יניב.


אורה נחמה זילברשטיין עשהאל

ד”ר אורה נחמה זילברשטיין עשהאל (“עשהאל” הוא שם עט שאימצה על שם סבה שגידל אותה לאחר שאימה נפטרה זמן קצר אחרי הלידה) היא בעלת תואר דוקטור בהוראת מדעים ותקשורת. היא סופרת, משוררת, ועורכת, ומקדישה חלק גדול ממפעלה הספרותי לחקר משפחתה, שאחד מענפיה הגיע ארצה בעלייה הראשונה.

נחמה פוחצ’בסקי אחת הסופרות הראשונות בשפה העברית

כאמור, אחת הדמויות שבהן היא מתמקדת היא נחמה פוחצ’בסקי, נפ”ש – איכרה עמוסת עבודה, שהשקיעה את זמנה הלחוץ להתנדבויות רבות, וכתבה רומן מדהים באיכותו. שבו גיבורי העלייה הראשונה מעוצבים ביד אמן.

במגירותיה של אורה עשהאל מצוי שלל כתבים, מכתבים, פתקים, שירים, של אבותיה ואימותיה. איך דואגים שהאוצר הזה לא ילך לטמיון? האם להכין קובץ של תעודות? מי, חוץ מחוקרי התקופה, עשוי לקרוא ספר כזה? האם להכין רומן בדיוני עם שמות בדויים? והרי חשוב שהקורא יעשה הכרה עם דמויות חיות!

המחברת מצאה תחבולה ספרותית מעניינת: במסגרת הספר מסופר על כך שהמחברת, אורה עשהאל, נמצאת בתרדמת לאחר שהיתה מעורבת בתאונה ברמזור אדום. קרוביה המודאגים מבקשים לעורר אותה על ידי כך שיקריאו לה קטעים מתוך המסמכים שבמגירותיה, שהיא היתה כל כך מרוכזת בהם. הקורא מתוודע לעובדה שהתאונה לא אירעה במציאות, וכי המחברת משתמשת בה כבתחבולה, במבוא המחברת מציינת שמדובר ב”תרדמה ספרותית”, ולקראת סוף הספר מוזכר “תרחיש מבוים”, ושגיא, הנכד שלה, שיש לו תפקיד מרכזי בעלילה, מציין שהתרדמת היא בדייה.

ובכן, אורה עשהאל נמצאת, כביכול, בתרדמת, ומאושפזת בבית לווינשטיין, וכל קרוביה-אוהביה באים לסעוד אותה שם, וקוראים ליד מיטתה מהמסמכים שהוצאו ממגירותיה. מאחר שמדובר באנשים עובדים, נבחר הנכד שגיא שיחטט במגירותיה של סבתו.

לשגיא יש בעיות משלו. הוא עומד להתגייס, ובדיוק חברתו לילי נטשה אותו. הוא נכנס לקודש הקודשים של חדר העבודה של סבתו, ומוציא מהמגירות מדי פעם מסמך שלדעתו ראוי כי ייקרא ליד מיטתה של הסבתא, אולי תתעורר. הוא מוציא מהמגירות תעודות שונות, ומעביר לאימו, לסבו (עמי בעלה של אורה), ולשאר בני המשפחה היושבים ליד מיטתה של אורה, וקוראים את הקטעים ששגיא מעביר אליהם. בחירתו של שגיא למשימה הזאת על ידי המחברת היא בהחלט נכונה, שכן ברור שממנו לא יהיו לקורא פרטנזיות לרמה ספרותית גבוהה, אלא אדרבה, יש ציפייה שיכתוב בלשון המקובלת על בני הנוער.

שגיא מוציא מסמך אחרי מסמך בסדר אקראי, אבל בסופו של דבר, הקורא מקבל סיפור קורותיהם של דורות חלוצים ובונים, אנשי תרבות וספר, דוברי עברית וכותבי עברית. אנחנו פוגשים את מיכל פוחצ’בסקי, מדריך החקלאות, ואת נחמה פוחצ’בסקי, שכבר בנעוריה כתבה עברית שהרשימה את המשורר י”ל גורדון; אנו פוגשים את עשהאל פוחצ’בסקי ועידה וילסון, סביה של אורה אשר בביתם גדלה לאחר שהאם יונה נפטרה אחרי הלידה – אורה כותבת עליה באהבה גדולה ובצער על הגורל המר שלה – ולימים אביה נשא אישה אחרת. הספר מזכיר את מוראות מלחמת העולם הראשונה, הגיוס לצבא הטורקי המבהיל, וכן את הענף הצפתי של המשפחה, שהגיע ארצה בסוף המאה ה-18. את מאורעות תרפ”א, תרפ”ט, הדים ממלחמת ששת הימים, ומלחמת יום הכיפורים, באמצעות המכתבים של עמי זילברשטיין ושל עצמון יניב.

אנו לומדים מהזיכרונות והמכתבים שבספר שהיתה תקופה בה יהודי ארץ ישראל יכלו לשהות בביירות ובדמשק.

הספר מביא שפע של סיפורים, תעודות, מכתבים, קטעי יומנים, וכן תמונותיהן של הדמויות הפועלות. דרך “הדיווח” הזאת מיתרגמת לתבנית של קולאז’. במסגרת המצומצמת של הרצנזיה יהיה ממש בלתי אפשרי לכסות את כל תכניו, לכן ארשה לעצמי להתרכז בעניין אחד – היומן המרתק של עשהאל פוחצ’בסקי, סבא של אורה, ובנם של מיכל ונחמה פוחצ’בסקי.

היומן הזה מציע מבט אל תלאותיהם של אותם ימים: עבודת פרך, אקלים אכזרי, שלטון אלים ומושחת, מחלות מידבקות, מלריה. בכל האזור – מעקרון ועד פתח-תקווה – יש רק רופא אחד, ד”ר מזא”ה. אם מבקשים להגיע מראשון לציון ליפו, שיש בה רק שלושה-ארבעה רחובות מרופשים, שוכרים דיליז’אנס הרתום לסוסים תשושים, וזאת רק במקרה המאושר שאין נשדדים בדרך. צעירים מיואשים יורדים מהארץ לאירופה ולארצות הברית.

והנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה, ועשהאל הוא בגיל גיוס. הוא אמנם עובר סדרת אימונים בצבא, אבל תמורת כופר של עשרות מטבעות זהב הוא מקבל שחרור לזמן קצוב. את הכופר היקר הזה הוא חייב לחדש כל פעם מחדש. באיזה שהוא שלב השלטון התורכי אינו מסתפק בתשלום כספי (בשל האינפלציה הדוהרת לא היה ערך לכסף התורכי), והוא מבקש בשנות המחסור תשלום בשקי חיטה. בה בעת מגיעה צרה חדשה: הארבה פשט בארץ וגרם לרעב נורא. הממשלה גוזלת בכוח הזרוע את מעט החיטה מהאיכרים, ובהיעדר מספוא לבהמות – אלו שובקות חיים.

עשהאל מתאר את המצב הקטסטרופלי של המגויסים לצבא התורכי: עבודת פרך בביצורים ובסלילת דרכים, המגויסים מזי רעב, לבושי סחבות, נעליהם קרועות, ורובם סובלים מדיזנטריה ומטיפוס הבהרות בעטיין של הכינים שלא ניתן להיפטר מהן. היישוב היהודי שומע סיפורי זוועה על מה שקורה למגוייסים לצבא התורכי.

עשהאל מתאר בצורה מרתקת את הדרמה שהתרחשה בראשון לציון כאשר הצבא התורכי צר על המושבה כדי לצוד טעוני גיוס ועריקים. עשהאל היה בטוח שהאישור שבידו יציל אותו מהגורל הנורא של המגויסים, אבל מסתבר שהתורכים פסלו את האישור כי אין עליו תמונה. כשהוא מבין לאיזה גורל הוא עלול להיקלע, הוא מנצל רגע של אי-תשומת לב, ובורח אל תוך בית הכנסת, ומשם דרך החלון הגבוה – אל החצר, ואל חצרות אחרות, תוך שהוא מושך שמלה מחבלי כביסה ומתחפש לאישה. הוא מתאר בפרטי פרטים את הבריחות שלו ממשקפות הצופים התורכיים, את היציאה מהמושבה בתחבולות, ואת האודיסיאה של המעבר ממקום למקום, עד הגיעו ללטרון, שם הוא אמור לזכות בחסות ובישועה. הדברים אינם נאמרים במפורש, אבל בבריחות האלו, ובמפגש עם דוברי תורכית, ערבית, וצרפתית, מן הסתם מסתבר שעשהאל ידע לדבר בשפות אלו. חברו של עשהאל, משה, לא היה לו אומץ לקפוץ מהחלון הגבוה של בית הכנסת, וכשלבסוף קפץ, נלכד על ידי התורכים, והוכה עד שכמעט יצאה נשמתו.

על עוולות התורכים בזמן מלחמת העולם הראשונה ניתן ללמוד מיומנה של אשת עשהאל, עידה, בת למשפחת וילסון, שהיגרה מביאליסטוק לארצות הברית, ומשם לארץ ישראל, כשאביה משמש כקבלן הבונה בתים בתל-אביב. עידה מתארת את גירוש היהודים בעלי הנתינות הזרה מארץ ישראל, וכיצד אביה היה מסכן את נפשו כדי להביא מכתבים למגורשים באלכסנדריה, ומכתבים מהם לקרובים בארץ.

יש בספר גם שירים ומכתבים מכמירי לב, שעשהאל כתב לאהובתו-אשתו עידה. יש תיאור של החגיגה המרשימה שערכו תושבי ראשון לציון עם ביקורו במושבה של הברון אדמונד דה רוטשילד, וכן הרהורים נוגים של המחברת על אמה שלא זכתה להכיר – כל אלה ראויים לעיון מיוחד לעצמם. אבל אם אספר הכל – אולי אפגום ברצונו של הקורא הסקרן לקרוא את הספר.

אני מפנטז על הנערה, או הנער, שמורים יכוונו אותם למצוא בטלפון החכם ערכים כמו “העלייה הראשונה”, “נחמה פוחצ’בסקי”, ובסופו של דבר יתנתבו אל ספרה של אורה עשהאל, המגיש לקורא תעודות מאליפות על התקופה ההיא ועל גיבוריה.

ספרי הטרילוגיה של אורה עשהאל

צפו באירוע הספרותי לכבוד “בראי הזמן”

קראו גם :

עוד סקירה על “בראי הזמן”

דף הפייסבוק של אורה עשהאל

ד”ר אורה עשהאל בלקסיקון הספרות

אורה עשהאל בויקיפדיה

האתר של ד”ר אורה עשהאל

האלבום המשפחתי של ד”ר אורה עשהאל

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 + 11 =