בתקופה של ריחוק חברתי ותרבותי אפשר לחוות תיאטרון מצפיה בוידאו ביוטיוב. כך ראיתי את ההצגה “קרום”, מאת חנוך לוין, בבימויו של מיקי גורביץ בתיאטרון “הקאמרי” משנת 2000. כמה טוב, שבזכות משפחתו של חנוך לוין, כל מחזותיו זמינים לקריאה באתר ובפרט המחזה “קרום“, שנכתב בשנת 1972, בטרם מלאו למחזאי 29 שנים.

ההצגה המצולמת מכאן, והמחזה הכתוב מכאן, כשבשניהם אפשר לדפדף, לקרוא, לצפות, לחפש, להתמקד, מעניקים חוויה עשירה, שאין כדוגמתה.

“קרום” הוא מחזה מובהק בז’אנר “הרציני-מצחיק, הסריו-קומי” – כפי שמגדיר אותו ד”ר חיים נגיד בספרו “הליצן בן דמות היגון”, משנת 2013, בהוצאת “ספרא”. חנוך לוין, היודע להיות מר נפש, מעליב ופוסל, מיזנתרופי ומיזוגיני, מתגלה במחזה הזה כאוהב אדם ומכבד נשים. הוא יצר כאן גלריה של דמויות אומללות, כל אחת בדרכה, אך אינן נלעגות. המחזאי מחלק את עצמו, את דעותיו, את מצוקותיו, את חלומותיו, בנדיבות בין הדמויות, ומעניק לכל אחת מהן מונולוגים חשופים, כנים, נוגעים ללב, מדמיעים. בעת ביצוע המונולוג, השחקנים מזדקפים, כמצדיעים למי שכתב דמויות כל כך מובהקות, נתן להם מתנה של תפקיד נחשק, חנוך-לויני.

ואז, בדיוק אחרי המונולוג הכן, הפיוטי, על אמיתות החיים, באה שבירה קומית, בדיבור מתנכר, עם הגיון מוטרף. חנוך לוין המחזאי, המשורר – כאילו נבוך מהחשיפה – מנסה להשכיח את הרגע בו נתפס בחולשת הכנות, כילד הבועט במגדל קוביות אותו זה עתה בנה.

הדוגמא המובהקת למהפך ה”סיריו-קומי” הוא המונולוג של קרום, הגיבור הראשי, בן דמותו של חנוך לוין, הסבוך ביחסיו עם האמא, “מחכה שייכתב לי מתחת ליד הרומן הגדול של המאה” – מעל לגופת אימו:

קומי לתחייה, נבלה יקרה, והעירי בי מחדש את אמונת-ילדותי שכוחותייך הם בלתי מנוצחים. קומי, את שהולדת אותי וגידלת אותי ועלייך סמכתי שיום אחד תגאלי אותי, שיום אחד תקרעי מסכה ומאחורי חזות הסבל והשממה יתגלו פנים של אושר ואנחנו נצחק, נצחק על החלום הרע שחלמנו. קומי, אמא, והיכנסי הביתה להכין לי ארוחת צהרים, כי אפשרות אחרת אני לא מקבל. לא מקבל. לא מקבל.

ואז הוא נכנס לסחרור של נימוקים מופרכים, כש”להתעמל כל בוקר” האווילי מהדהד את הכפייתיות של תוגתי עליו השלום:

לא, יש זמן לצער נורא כזה, ואני עוד לא מוכן. יותר מאוחר. צריך להתכונן, צריך לאסוף כוחות, לאכול טוב, לישון טוב, להתעמל כל בוקר“.

אהבתי את הבימוי של מיקי גורביץ, מחזאי בזכות עצמו, הקרוב ברוחו לחנוך לוין. על לוין, ועל ניסים אלוני, שהיה מורה דרך לשניהם, דיבר גורביץ בתוכנית שלו על התיאטרון, ועל שלושתם כתב חיים נגיד בספרו “הליצן בן דמות היגון”, שהוזכר קודם.

“קרום” עלה לראשונה בשנת 1975 בתיאטרון חיפה בבימויו של חנוך לוין עצמו. האם נותר בדל תיעוד מההפקה ההיא? מה שיש מול עיניי, כאמור, היא הפקה של תיאטרון הקאמרי משנת 2000, וכן המחזה הכתוב, הכולל הוראות בימוי מינימליות הכרחיות. חצי שנה לאחר מותו של חנוך לוין, ביים מיקי גורביץ את “קרום” בקשב רב, מתוך אחוות מחזאים. הקטעים הקומיים המיניים בהשתתפותם של צוויצי וברתולדו האיטלקי כל כך חביבים, רעננים, והליהוק של שני אלה מתאים להפליא, ממש טבעי. לקראת סוף ההצגה (תמונה 32 מתוך 34), אחרי חילופי דברים שנונים בין קרום לצוויצי על הקנאות ההדדיות שלהם בהקשר לנסיעתה ללוס אנג’לס, חנוך לוין מגרונו של קרום עובר לדבר, איך לא, על התחת של צוויצי, בנוכחותו של ברתולדו. איך מקרבים את התחת לעיניו של קרום ומנטרלים את ברתולדו? האיטלקי החסון מניף את צוויצי על כתפיו, ומסתובב איתה, כשראשו מוסתר תחת חצאיתה הוורודה והתחת של צוויצי מרחף בגובה פניו של קרום.

ועוד לגבי הליהוק – כל השחקנים יוצאים מן הכלל, אחד-אחד. חנה רוט, הנהדרת, בתפקיד פליציה, דוברת את אמרות השפר המופרכות בפסקנות משכנעת:
אנשים שאין להם פטיפון, מוטב שיתרגלו לבכות מהדממה!
כשמתחלף החתן ברגע האחרון משתדלים לגמור כמה שיותר מהר בגלל הבושה.
אבל אנחנו אנשים שאוכלים!
חלפה התקופה שהיה לוקח לאדם חודשים כדי ליפול. במאה העשרים אתה קם ותיכף נופל.

יצחק חזקיה הוא תוגתי מושלם – בדיבורו, בשפת גופו, בהיפוכונדריה “זהו חושך או שהתעוורתי סוף-סוף?“, בהתפכחות “קרום, אני רוצה להיות בריא, אני רוצה להיות בריא!… אני מפסיד כל-כך הרבה דברים אם אני מת.

רק רגע, תוגתי הזה, הרי מת ממחלה ממארת. האם חנוך לוין ניחן בחוש נבואי-עצמי, כמו פושקין, שהרג את לנסקי, המשורר של “יבגני אונגין”, בדו קרב כעשר שנים לפני מותו שלו בנסיבות דומות?

שמות הדמויות, פרטיים – טרודה, דופה, צוויצי – או שמות משפחה – קרום, תכטיך, תוגתי – כל כך מופרכים. “האם ידוע, מה מקור שמות הדמויות החנוך לויניות הייחודיים כל כך?” אני שואלת את חיים נגיד, והוא משיב לי “אומנם בתחילת דרכו חנוך לוין הושפע מניסים אלוני ומברכט, כפי שכתבתי בספרי ‘הליצן בן דמות היגון’, אבל חנוך לוין חתום בלעדית על השמות המוזרים של דמויותיו.

ועוד משהו. ב”קרום” משולב סיפור בלשי קטן: כשטרודה מתחתנת עם תכטיך ולא עם קרום, אנחנו, הצופים, מופתעים, ורוצים לדעת למה. אומנם כשבועיים לפני מועד החתונה טרודה רמזה על התאהבותו של קרום בצוויצי, אבל לא כל כך התייחסנו לדבריה, מה גם שקרום לא אישר זאת מפורשות. בפגישה המאוחרת עם צוויצי, קרום מתוודה שביטל את החתונה מהסיבה הזאת. רכיב בלשי, כלומר חידה ופתרונה, מובזק בהרבה יצירות ספרות קנוניות, והוא כתבלין או כלימון שמוסיף המון. כך זה ב”המלט”, ובוודאי ב”לוליטה” של נבוקוב.

“קרום” – זהו מחזה מריר-מתוק, כמו שוקולד משובח, מענג, מסעיר עלעול של מחשבות ושל תחושות. ממש מתחשק לחבק את המחזאי הצעיר, הצנוע, הנבוך, להודות לו על היצירה, ועל הבן, שהעניק לטרודה מרוב אהבתו לילדים, ולהגיד לו, המסתתר מאחורי קרום (האם זהו שיבוש של “כלום”?), שהוא מיועד לגדולה, לשם עולמי, אלמותי.

2 תגובות

  1. כתיבה מרהיבה וכבירה!
    חנוך לוין מגולל אותו עצמו בהרבה מדמויותיו.

    אכן, כפי שבת-אליעזר כתבה, לוין ראוי לזכות בשם עולמי. ולוין אכן מקבל זאת, במיוחד ע”י כך שכתביו מתורגמים לשפות רבות. הצלחה כבירה הוא זוכה בפולין, אשר שם תרגום מחזותיו מרשים וקולע במיוחד (אולי לא מפתיע ששמות כגון יאקיש ופופצ’ה, יטמעו טוב בתרבות הפולנית)

  2. תודה, חגית, על הרשימה המושקעת ועל ההמלצה לראות את ההצגה ביוטיוב. אעשה זאת בהחלט! תודה גם ליקום תרבות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 + 10 =