בימים אלו יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרו החדש של פרופסור גד יאיר “המוח הסורר: הזמנה לפגישה עם המדע הישראלי” (הקיבוץ המאוחד ,2020).

גד יאיר הוא סופר וסוציולוג ישראלי. בשנת 2007 פירסם באנגלית את הספר “The Golem in German Social Theory”. שבו עסק בהשפעה של הסיפור היהודי על הגולם מפראג על התרבות הגרמנית.

בשנת 2011 כתב את רב המכר צופן הישראליות: עשרת הדיברות של שנות האלפיים“, אשר עוסק במרכיבים של הזהות הישראלית. הספר מבוסס על עדויות שנאספו בשאלונים, תצפיות, וראיונות עומק, ומנסה להסביר את התרבות הישראלית במונחים של המפגש בין יהדות וציונות, וטראומות קולקטיביות שמהם סבלו היהודים, כמו השואה. הספר זכה לעיבוד חלקי בסרט התיעודי “מצב ישראלי” של הבמאית איילת דקל, שבו יאיר, הצלם אלכס ליבק, ודקל, בודקים את המרכיבים של המרחב הציבורי הישראלי.

ב-2015 פרסם את הספר “אהבה זה לא פרקטיש: המבט הישראלי על גרמניה“. הספר מבוסס על ניתוח ראיונות ושאלונים, ומציג ניתוח סוציולוגי של התרבות הגרמנית באמצעות המבט והעדויות של ישראלים המתגוררים בגרמניה.

ספרו החדש “המוח הסורר” הוא ניסיון לפצח את הקוד התרבותי של המדע הישראלי. הוא פנה ל־125 מטובי המדענים והמדעניות בישראל, חוקרים בתחומים של מדעי הרוח והחברה, מדעי החיים, והמדעים המדויקים. הם מעידים על עצמם, ועל דפוסי החשיבה והפעולה שלהם בעולם של תחרות, התובעת חלוציות כדי להתמקם בחזית המחקרית של הזירה האקדמית העולמית.

השוואה בין החוקרים בישראל לבין עמיתיהם בגרמניה מסייעת למחבר בפענוח “הגן הישראלי”. אחת ממסקנותיו היא שהחרדה הקיומית הקיימת בחברה היא דחף יוצא דופן בחתירת המדענים הישראלים לחלוציות. בספרו המוח הסורר מסביר גד יאיר, כי שלא כמו מעבדת המחקר ההייררכית בגרמניה, המעבדה הישראלית מיזגה לתוכה את התרבות הבלתי פורמלית, העומדת במרכז הסוציאליזציה הישראלית. היא מבוססת על יחס סימטרי ושוויוני בין פרופסורים לסטודנטים, על חופש ואוטונומיה המאפשרים לרעיונות חדשניים לפרוץ. מנגד, החופש והאינדיבידואליות מתקיימים בגבולות מטושטשים מעט ובתנאים מגבילים, והתוצאה היא אלתוריוּת והעדר שיטתיות.

לרגל צאת הספר הנה ראיון עם פרופסור גד יאיר:

אלי: לפני כמה שנים פרסמת עם שותף ספר על סיפור הגולם והשפעותיו על התרבות הגרמנית, נושא שיש לי בו עניין רב. מה היו מסקנותיך?

פרופסור גד יאיר

גד יאיר: הספר The Golem in German Social Theory על נרטיב הגולם שקם על יוצרו בתרבות האינטלקטואלית הגרמנית, מפרש מחדש את הכתבים של פילוסופים וסוציולוגים גרמנים, שכתבו במאה וחמישים השנים האחרונות, החל מקרל מרכס ומקס ובר ועד לאולריך בק, בהקשר לסיפור הגולם.

למעשה הסיפור חוזר לאחור לגתה, וחושף דימיון נרטיבי בין סיפור הגולם לבין פאוסט – שתי אגדות שנוצרו אי שם במאה ה-16, והשפיעו באופן דרמטי על השיח המדעי בגרמניה.

הספר חושף את הופעתו של נרטיב הגולם – סיפור על יצירה אנושית, שמנסה לחקות את מעשה הבריאה האלוהי – ואת העונש שמוטל על האדם והחברה בשל היוהרה להיות יוצר כמו האל. למרות הבדלים בנושאי הניתוח שלהם, הספר מראה כי הוגים רבים בגרמניה מנתחים תופעות מודרניות – כמו הכסף והכלכלה, האנרגיה האטומית, והגלובליזציה – במונחים של חטא ועונשו: חטא לנסות לשלוט בעולם באמצעות יצירה חומרית, עונש בדמות הגולם החומרי שקם על יוצרו האידיאליסטי. ראה, למשל, צ’רנוביל והאופן שבו ניתח אולריך בק את חברת הסיכון.

המסקנה בספר על הגולם היא שהוגים גרמנים הם בסך הכל משכתבים של נרטיביים תרבותיים עתיקים. במובן זה, אני מצפה למצוא בהגות הגרמנית שמרנות, ויחס חשדני עמוק כלפי עולם החומר.

הספר על הגולם בהגות הגרמנית הניח, למעשה, את התשתית התיאורטית לכל ניתוחי התרבות שעשיתי בעשור האחרון – בדגש על גרמניה וישראל (ראה, למשל, את ספרי על התרבות בגרמניה – “אהבה זה לא פרקטיש – המבט הישראלי על גרמניה”).

אלי: אם כך אתה חושב שלסיפור הגולם הייתה השפעה מעמיקה על האופי של הגרמנים, או לפחות של מדענים גרמנים?

גד יאיר: כן, סיפור הגולם “צובע” את החשיבה הגרמנית בכיוון מאוד פאטאליסטי ושמרני – זהירות מפני קידמה, זהירות מפני כוחות השאול החומריים (טראמפ וארה״ב, למשל), ותגובה כמעט אינסטינקטיבית כנגד טכנולוגיות. יש חשיבה מאוד רומנטית בגרמניה, כזו שמנסה לגונן על חירות המחשבה מפני גלמים מודרניים (כמו הטלפון החכם), שמשתלטים לאדם על מחשבותיו.

אלי: בספרך הנוכחי אתה טוען שיש אופי לאומי ברור מאוד לישראלים, ואופי לאומי ברור מאוד לגרמנים. מדוע אתה חושב שיש סוג של אופי לאומי? האם זה לא הולך כנגד רוח הזמן שאין לייחס לעמים אופי מיוחד?

גד יאיר: “המוח הסורר” אכן חורג בנוף האינטלקטואלי, בוודאי הישראלי. התפתחה באקדמיה תרבות פוסט-מודרנית ותקינה-פוליטית, שבגינה אבד האומץ לאפיין תרבויות. רק בתחום אחד זה מקובל – מנהל עסקים. היכן שהתעלמות מתרבות מזיקה כלכלית – שם יש עיסוק נרחב באופיים של עמים.

בכל מקרה, זה לא משנה אם נקרא לדבר “אופי לאומי”, “תרבות ואישיות”, או סתם “תרבות” – כל מדינה או קבוצה תרבותית נבדלת במאפיינים שמוטמעים בגוף ובמחשבה. נכון, הבדלים כאלו יכולים לשמש לתיוג קבוצות חברתיות ולאומים – אבל הפחד מתיוג לא צריך לשלול חשיבה מחקרית על הבדלים תרבותיים והשפעותיהם. אז כן, יש אופי לאומי ישראלי, שעליו עמדתי בספרי “צופן הישראליות“.

יש קודים תרבותיים המאפיינים באופן סגולי גרמנים ואמריקנים. ותרבות, כמו שאנתרופולוגים אומרים, מוטמעת בנו בגוף ובמחשבה, ועושה אותנו – קצת כמו מריונטות – לשכפולים של הקודים התרבותיים שיוצקים אותנו בדמותם.

אלי: מה לדעתך ההבדלים בין הישראלים, ואולי גם היהודים, ובין עמים כמו הגרמנים?

גד יאיר: יש סדרה שלמה של הבדלים. הגרמנים מדגישים סדר ויציבות, הישראלים חיים בנוח עם באלאגן יוצר. הגרמנים מדגישים היררכיה ביחסים והיררכיה בחשיבה טיפולוגית – ישראלים מדגישים שיוויון וחשיבה “מעורבבת”. הגרמנים מפתחים דפוס מדעי של “הצטברות” של ידע; ישראלים יוצרים מדע של “חדשנות”. ההבדלים הללו קשורים למבנה הכנסייה בגרמניה, ולאופי השטוח יותר של היהדות, בבחינת ‘עשה לך רב’. אלו יוצרים בתורם הבדלים בהתנהלות: צייתנות להיררכיה בגרמניה, חוצפה מתלהבת בישראל.

אלי: איך זה מתבטא במחקרים המדעיים של אנשים בני העמים השונים הללו?

גד יאיר: במחקר שמבוסס על ראיונות עם 125 מדענים ישראלים שיש להם שיתוף פעולה עם עמיתים בגרמניה, אני מראה כי ההבדלים שתיארתי נוגעים לכל תחום: מסדר וארגון של המעבדה, דרך יחסי הגומלין בין פרופסורים לסטודנטים, המשך במעמדן של נשים במדע, היחס למשפחה, וכלה בצורות החשיבה.

לדוגמה: המדע הגרמני מעדיף להיות בקונצנסוס, ולדייק לאט לאט את מה שכבר ידוע. המדע הישראלי אוהב לזנק אל הכאוס, אל הלא נודע. הוא הרפתקני יותר, ווכחני יותר, ומקבל טעויות כחלק מהותי בעבודה המדעית. המדע הישראלי שיוויוני יותר ואין לחץ על נשים להכריע: או מדע – או משפחה. בישראל המודל הוא של “גם וגם”. זה קשור לתרבות החלוצית ובעיקר לאתוס השוויון פה.

אלי: מהם היתרונות וגם החיסרונות של הישראלים לדעתך?

גד יאיר: היתרונות קשורים לחדשנות, התלהבות, ומוטיבציה. מדענים ישראלים משתמשים לתיאור עצמם במה שאני מכנה “שפת האש”: יש לנו ניצוץ בעיניים, בוער לנו בעצמות, אנחנו בהתלהבות. מונחים שמצביעים על מנוע פנימי ריגשי, שמלהיט עשייה מהירה וחדשנית. את עמיתיהם בגרמניה מתארים ישראלים במונחים של קור וקרח, ומצביעים בכך על מדע נטול רגשות או עצור ברגשות. זה כמובן מחזיר אותנו לפאוסט, המדען הרציונלי, ולמפיסטו, שטן הרגשות, שמנסה להדיח את פאוסט מדרך הסדר והידוע. כיוון שביהדות אין תפישה נפשית דיכוטומית כזו, הרגשות לא רק לגיטימיים במדע הישראלי, הם אפילו קריטריון להערכת מיהו “מדען ראוי” – כזה שמתלהב כמו אנשי ההיי-טק במדינת הסטארט-אפ. כל זה – זה סינדרום תרבותי.

אלי: מעניינים אותי במיוחד ההבדלים בין חוקרי מקרא ישראלים וגרמנים. האם אתה יכול לפרט על הבדלים מיוחדים שמצאת בינהם, וכיצד הם מתבטאים במחקריהם?

גד יאיר: הדבר המרשים בספר הוא שאין הבדלים בין חוקרי מקרא וארכיאולוגים ישראלים לבין עמיתיהם בפיזיקה, מתימטיקה, ושאר המדעים: מדענים ישראלים הם קודם ישראלים, ורק אחר כך מדענים. זה אומר שכולם משתמשים באותם כלים תרבותיים כשהם חושבים; הם מפעילים את אותן אסטרטגיות פעולה, אותם יחסי אנוש, ואותם הרגלים. וכל זה אומר שתרבות חזקה מתחום דעת. אותי מפתיע כיצד אנחנו מעזים להתעלם ממשהו כה דרמטי כמו תרבות. כי המסקנה היא שיש הרבה דרכים לעשות מדע ולחשוב מדע – והדרכים הללו קשורות לתרבויות בהן גדלים מדענים. הדרכים גם מביאות להבדל בדפוסי המדע: מצטבר בגרמניה, חדשני ויוצר בישראל.

אלי: האם אתה יכול להסיק ממחקריך מסקנות איך כן אפשר לשפר את האופי הלאומי הישראלי (ואם כבר גם הגרמני) כדי להביא לשיפור איכותי במחקרים?

גד יאיר: אי אפשר “לשפר תרבות”. כמו שפוקו מדבר על כוח, אין “מקום” שבו תרבות מצויה. היא מכוננת הכל, ואי אפשר לבצע בה שינוי מקומי. כן, יש הרגלים שאפשר לשנות, כמו עישון במקומות ציבוריים וקטיף פרחים מוגנים, אבל אלו הם דברים שבשוליה של תרבות. וכיוון שאתה לא יכול “לגרמן” ישראלים – רצוי ליצור צוותים של שיתוף פעולה, בהם כל תרבות מביאה את חוזקותיה, והשנייה מפצה על חולשותיה של עמיתתה. כך עובד שיתוף הפעולה בין ישראלים וגרמנים: הישראלים מביאים רעיונות יצירתיים, הגרמנים מביאים מתודה ומשמעת סבלנית. זהו “ווין-ווין” לכל דבר. שני הצדדים מרוויחים.

עד כאן גד יאיר.

המסקנה מהספר והראיון היא שאחרי הכל יש אופי לאומי לישראלים, ויש אופי לאומי לגרמנים. האם זה טוב או רע? נראה שהניגודים דווקא מביאים לעבודה פוריה יותר לשני הצדדים.

קראו גם:

דף הפייסבוק של גד יאיר

גד יאיר בויקיפדיה

הערוץ של גד יאיר ביוטיוב

פרופסור גד יאיר

תגובה אחת

  1. התאור במאמר נשמע קצת פשטני. אני דווקא חושב שיש באמת הבדלים תרבותיים שמקרינים על האנשים, ועם זאת כמובן שבני אדם שונים מאוד זה מזה. גם אם החברה בכללותה היא שמרנית למשל, בהחלט יש אינדיבידואלים יצירתיים ואפילו ״שערורייתיים״ ואולי דווקא בחברות נוקשות כמו הגרמנית והיפנית. כמובן, פרופ׳ יאיר כתב שני ספרים שלמים על הנושא כך שאני מניח שבהם יש ירידה לפרטים ולאבחנות דקות. בענין הישראלים ידועה הטענה שישראלים טובים בחברות-הזנק ובאילתורים מהירים וגרועים בבניית חברות גדולות ובתכנון לטווח ארוך. יתכן שעכשיו עם הקורונה אנחנו רואים את היתרון הישראלי, יחד עם הבעייתיות הישראלית, שכמובן עכשיו מאוחר מדי לתקן. אולי הלקח יהיה לתכנן את מערכת הבריאות במבט לטווח רחוק ולא רק ״דרך החור שבגרוש״ ולא לחשוב איך לקצץ? מי יודע.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 − 14 =