חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
הסרט "ג'ירפה"
הסרט "ג'ירפה" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן, קיבל ביקורות נלהבות, זיכה את הבמאי קאנטמיר בלאגוב בן ה-28 בפרס הבמאי הטוב ביותר במסגרת "מבט מסוים" היוקרתית, והוא המועמד של רוסיה לפרס האוסקר. הדמויות הראשיות של הסרט הן שתי נשים צעירות, שחזרו לעיר לנינגרד, שנפגעה קשה במצור, אחרי שלחמו בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה.
רק רגע, מה נשים יכולות להועיל בקרב? למה בכלל הן התגייסו לצבא ויצאו לחזית? זה מצב אבסורדי, פוגעני, הרסני. איה הגבוהה, אשר הודבק לה כינוי רוסי רווח, שפרושו "מגודלת", והוא גם מצלצל דומה "DYLDA", ובכלל אף אחד לא קורא לה בשם החייה האפריקאית "ג'ירפה", שוחררה לפני תום המלחמה עקב הלם קרב. בגלל פגיעתה זו היא מדי פעם נכנסת למצב של ניתוק מהמציאות וקפאון פיזי למשך מספר דקות. איה היא אחות בבית חולים של חיילים פצועים קשה, וזוכה להערכתו וחיבתו של הרופא הראשי. איה לא מגלה עניין בגברים ודי מפתיע שהיא מגדלת ילד קטן בשם פאשה. יום אחד, כשלא נמצאה מטפלת עבור הילד, הוא מובא ע"י איה לבית החולים, ושוהה בחברת החיילים הפצועים. אלה מתלהבים מנוכחותו של הילד ורוצים לשחק אתו, לבדר אותו. הסצנה בה הבחורים מדגימים בפני הילד התנהגויות של כל מיני חיות, משמעותית מאוד. מתגובותיו המעוכבות של הילד, ובמיוחד מכך שאינו מכיר את רוב החיות שמודגמות בפניו, אנחנו לומדים שהילד לא מספיק מפותח, שיש לו בעיות נפשיות. יש סכנה בחיקוי חיות, במיוחד של חיות טרף, דוגמת זאב. לא בריא לילד לשהות במחיצת חיילים פצועים קשה עד אנוש – הוא נטען בזעם הקיומי שלהם, בתסכולם. הסכנה מתממשת: בביתו הילד כופה משחק של יללות ונשיכות זאביות אלימות על איה הגבוהה, החזקה, והכבדה, שבמהלך של התקף הקיפאון שלה מוחצת אותו למוות.
המהלך הזה מוגש ע"י הבמאי החכם והרגיש במלוא האכזריות של טראומות המלחמה. אובדנו של הילד היה בלתי נמנע, כי, כפי שמתברר בהמשך הסרט, הוא אינו בנה של איה. אימו היא מאשה – חברתה של איה, שילדה אותו בחזית במהלך המלחמה, והעדיפה לשלוח אותו לעורף עם איה. כשלאחר מותו של הילד, מאשה חוזרת לעיר ופוגשת את איה, היא מבינה שעשתה טעות. הרי רק אימא תגן על הילד שלה ותשמור עליו. המצב של ילד שמטופל ע"י שתי נשים, ונמחץ ע"י אחת מהן – מתכתב עם הסיפור התנ"כי הידוע, שבכל גרסה שלו, בכל עת, שובר את הלב.
מאשה נשית ויצרית, ומתייחמת כלביאה ששכלה את כפירה, אך תלאות המלחמה הותירו אותה עקרה, ועל כך רומזת צלקת גדולה בבטנה התחתונה. האם חברתה איה, ש"חייבת לה", לפי דבריה של מאשה, תביא ילד לשתיהן? המרדף אחרי הילד החי, שהיה במשל שלמה וחסר לגיבורות הסרט, מניע את המשך העלילה.
זהו סרט אנטי מלחמתי עוצמתי. המשחק נהדר, העלילה מרתקת, הדיאלוגים מדויקים, מדודים. הסרט מואר בתקווה החיונית היצרית של מאשה להחלמה מהמלחמה.
חגית ממליצה גם על
עבודת המחול ״2019״
"2019" היא יצירת מחול של אוהד נהרין עבור 18 רקדני "בת-שבע". העבודה מוצגת באולם ורדה במרכז סוזן דלל מאז דצמבר 2019. הצלחתי לראות אותה ב-9 למרץ, יומיים לפני ביטול כל מופעי התרבות בידי נגיף הקורונה. גם לפני הביטול, הנגיף, כנראה, גרם לשינויים בכוריאוגרפיה של היצירה. ברשימות ביקורת שנכתבו בדצמבר 2019 על סמך הצפייה במופעים הראשונים של היצירה, אני קוראת על מגע רב בין השחקנים לקהל: באחד הקטעים הרקדנים יורדים מן הבמה אל הקהל, מתעטפים בשמיכות, ונשכבים על ברכי הצופים, דבר שלא קרה במופע ב-9 למרץ, תחת ההוראות לצמצום המגע בין בני אדם.
הבמה בצורת מלבן צר וארוך, כשהקהל יושב משני צדדיו, כמו בתצוגת אופנה. הרקדנים עוטים תלבושות מגוונות, מרהיבות, ובקטעים אחדים הם נעולים במגפוני פלטפורמה ועקב-סיכה אימתניים.
המחול נמרץ ורב הבעה, בשילוב משחק ושירה. המוזיקה היא שותפה שוות זכויות, והיא מגוונת מאוד, רב-תרבותית, רב-שפתית. דברי הכרוז בתחילת המופע על איסור השימוש בטלפון נייד הופכים לקטע משחק של שני רקדנים – כל אחד מול מחצית הקהל, שעדיין לא מודע לקיומו של החצי השני. ההוראות מדוברות בשלוש שפות – עברית, אנגלית, וערבית, בזה אחר זה, שפות המושמעות בקטעי המוזיקה, כהבעת עמדה פוליטית-אזורית של רב-קיום.
בקטע הפתיחה – קולו העמוק, המסתלסל קלות של משה כהן משמיע את "משחקי קלפים" הדרמתי למילותיו של ירמי קדושי ללחן עממי טורקי:
בהמשך, הערבית מתנגנת בשיר "אנא ל'חביבי" בביצוע של האחים רחבאני/פיירוז. השירים העבריים "הנה מה טוב ומה נעים" ו- "לכובע שלי" מלווים בכוריאוגרפיה העממית הידועה. השיר "בשנה הבאה" מושר ע"י רקדן/רקדנית תוך כדי ביצוע תרגילי אקרובטיקה במשקופי פתח הכניסה לבמה.
הטקסט של חנוך לוין "את, אני והמלחמה הבאה" משנת 1968 זוכה לכוריאוגרפיה דרמטית מרגשת.
"2019" היא יצירת מחול מהנה מאוד ויזואלית-מוזיקלית, המעוגנת בהווה הרב-תרבותי המרתק של אזורנו הגיאוגרפי-דמוגרפי. היא ודאי תחזור לעלות באולם הדו-צדדי עם פס-הבמה המרכזי, במהרה בימינו.
תודה שאת מעשירה אותי בנכסי תרבות ומעוררת את סקרנותי מדי שבוע
תודה לחגית על התיאור של הסרט הרוסי ג'ירפה, שלא ראיתי אותו ואיני יודע מתי והיכן אראה אותו.
בכתבה חגית כותבת על כמה סצינות מהסרט. כבן משפחה ששרדה את השואה בברית המועצות
אני חייב להגיד שהדברים לא זרים לי. השבים מהמלחמה בחזרה לפולין (מוצא משפחתי) סיפרו המון
דברים כאלה, על איבוד ילדים ולעומת זאת על התחברות לאנשים שאיתם נלחמו על השרדותם.
אני מעריך מאוד את הקורבן של רוסיה במלחמתה נגד היטלר, בעוד היטלר הכין את התעשייה המפוארת שלו ליצור נשק במשך שמונה שנים, ארצות המתנגדות לו לא התחמשו כמעט כלל, יותר מכך – היו להיטלר ותורתו הרבה מעריצים במערב אירופה ובארה"ב, לדוגמה הנרי פורד וכן וואלט דיסני ורבים אחרים.
הרי רוסיה הגדולה והחקלאית והלא מתועשת מספיק שהותקפה על ידי היטלר לא הייתה מוכנה והיתרון היחידי שלה מול הגרמנים היה מספר התושבים הגדול יותר ברוסיה וכך גם הייתה התוצאה:
בזמן שהגרמנים אבדו 2 מיליון חיילים הרוסים איבדו 20 מיליון.
יש לציין את ההתאוששות העצומה של תעשיית הנשק הרוסית שהצליחה ייצר נשק בכמויות ואיכות יותר טובה מהגרמנים. ועובדה שעד שהנשק האוטומאטי, הקטיושות והטנקים הרוסיים שגברו על הגרמנים הגיעו לחזית – מי שעמד בפרץ אלה הגברים והנשים שנלחמו כאריות.
הטראומה של הקרב הגדול בלנינגראד מוליד סיפורים וסרטים לרוב – גם כמעט 80 שנה מהמלחמה הרוסים חווים זאת קשה וכך גם אפשר להסביר את התחמשותם הבלתי פרופורציונלית שלהם ושל אויביהם כיום במערב.
תודה לחגית ולאתר יקום תרבות.