בזמן שהעולם סובל ממגפת הקורונה והשלכותיה השונות, שעלולות להיות עצומות, זה הזמן להביט אחורה על מגיפה קודמת שהייתה לה השפעה גדולה על העולם, בסוף המאה הקודמת – מגיפת האיידס – ועל השלכותיה האיומות.

בשנות ה-80 הופיע בעולם סוג מחלה חדש שלא היה ידוע עד אז, אם כי יש החושבים שהוא היה קיים קודם לכן באפריקה מבלי שהיה מזוהה כמחלה נפרדת – HIV, או איידס.

מחלה זאת, שקורבנותיה מתו בכאבים קשים, התגלתה כמדבקת בצורות שונות, ובתוך עשר שנים מהופעתה היא השפיעה על חייהם של מיליוני אנשים בכל יבשות העולם. מאות אלפים של אנשים מתו כתוצאה מהמחלה.

השפעותיה היו אף נרחבות יותר, מעבר למקרי המוות שלהם גרמה, שכן גרמה לעלויות עצומות לכלכלה העולמית, כתוצאה מהכספים השונים שהיה צורך להוציא כדי להתמודד עימה במדינות המפותחות יותר ופחות. ככל שהתרבו מספר בני האדם והמשפחות שנפגעו מאיידס – לפי אמדן של ארגון הבריאות העולמי למעלה מ-14 מיליון גברים, נשים, וילדים, נגועים באיידס – כך נפגעה הכלכלה בארצות שונות. היו שנפגעו במיוחד, כמו ארצות ביבשת אפריקה, שהמספר העצום של האנשים שנפגעו שם – 70% מהנגועים הם מיבשת אפריקה ושמונה מליון מהמקרים התרחשו בחלקה המדברי של היבשת שהיא, לפי אחת התיאוריות המקובלות, מקור המגיפה – הביא לפגיעות קשות בכלכלת המדינות האפריקניות שהייתה במצב קשה גם כך.

הסמל האדום שהפך לסמל מגפת האיידס. ויקיפדיה

מאחר שקבוצת האוכלוסייה המושפעת ביותר מאיידס היא קבוצת הגיל 20-40, שהיא גם קבוצת העבודה המשפיעה והתורמת ביותר לכלכלה, השפעתה של המגפה על כוח העבודה היתה חמורה במיוחד, וכללה גם דמורליזציה, ועלות גבוהה למעסיקים, המחויבים לשלם הטבות רפואיות והוצאות רווחה שונות. השפעות אלה נובעות לא רק מרמות התחלואה והמוות של הנגועים בעצמם אלא גם מריבוי העדרויות במקומות העבודה של עובדים בריאים שצריכים לטפל בחולים. ההשפעות של המגיפה היו השפיעו על סקטורים שונים ומגוונים, ואולי יותר מכל על הסקטור הבריאותי שמתפקידו לטפל במחלה. כך חוקרים חישבו ומצאו שעלויות הטיפול השנתיות בחולה איידס שוות בערך 30-50% מההכנסה השנתית למשפחה ממוצעת בתאילנד, ומן הסתם הרבה יותר מכך מההכנסה השנתית של המשפחות הממוצעות במדינות העניות באפריקה, שם נמצא המספר הגבוה ביותר של החולים. יש הערכה שהירידה בתמ"ג לנפש עקב האיידס במדינות האלו היתה אולי 10%.

בשלב מסוים החל גם לחץ ציבורי חזק במדינות המפותחות להעביר משאבים לטיפול באיידס, מה שהפך מחלות אחרות למטופלות פחות. איידס נהפכה, עם כל הסיכון שבה, למחלה ממומנת היטב, והמטפלים בה קיבלו פרסטיז'ה גבוהה יותר מאשר במחלות אחרות.

לאמיתו של דבר זה היה רק קצה הקרחון של הבעיות שהתגלו כקשורות לאיידס, שיותר משהיו קשורות למדע עצמו היו קשורות לשיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים, שלכאורה לא היה להם כל קשר לענייני בריאות, אך בדיעבד התגלו כבעלי חשיבות מכרעת לגבי קביעת מדיניות הטיפול בחולי איידס בארה"ב.

בעיה מרכזית שהתגלתה לגבי התדמית של חולי האיידס בציבור הרחב הייתה שהם נתפסו ברובם כשייכים לשולי החברה – הומוסקסואלים, מזריקי סמים, שחורים עניים, וכולי. כל אלה קבוצות שסבלו מסטיגמות בחברה, גם אם נמצאו בשלב של שיפור היחס אליהם, כמו כלפי הומוסקסואלים, שמאז שנות ה-60 זכו ליתר פתיחות ויתר סובלנות בציבור. לפתע הופיעה מחלה שנראה שפוגעת בעיקר בהם, מעמדם הציבורי ספג מכה קשה, והם החלו לסבול שוב מאפליה מצד קבוצות שונות בחברה, שראו באיידס מעין סוג של "עונש" על היותם סוטים מהמקובל.

למעשה הייתה בכך חזרה לדפוסים שהיו מקובלים בהיסטוריה. בכל פעם שהיו מגיפות היו קבוצות בחברה שהפכו למטרה, כמו למשל חולי מחלת הנסן, הצרעת, שסבלו בימי הביניים מבידוד חברתי, גם אם מחלתם לא הייתה מידבקת. או במקרה של מגיפת המוות השחור בימי הביניים באירופה, כאשר רוב האוכלוסייה נפגעה, ובמקרה זה כוון הכעס הציבורי דווקא לקבוצה שנפגעה פחות כמו היהודים, והם נבחרו לשעיר לעזאזל של החברה, וסבלו מפרעות קשות בטענה שהם היו מפיצי המגיפה.

כך אירע גם במקרה של איידס: קבוצות שונות חשו עצמן כמי שסובלות מיחס מפלה כתוצאה מהמגיפה, והגיבו על כך בצורות שונות. בהמשך נדון בשלוש קבוצות כאלה.

ההומוסקסואלים ומגיפת האיידס

אולי הקבוצה הבולטת ביותר שהרגישה את עצמה כנפגעת מהאיידס הייתה הקהילה ההומוסקסואלית, שמאבקה הציבורי ליתר פתיחות מצד החברה הסובבת ספג מכה קשה כתוצאה מהמחלה.

די מהר הוברר שדרך עיקרית להידבק במחלה היא דרך נוזלי הגוף, ובראש ובראשונה על ידי קיום יחסי מין. בעבר נחשבה ההומוסקסואליות לסטיה ואפילו לעבירה על חוקי הדת והמוסר, וכעת התברר שלהיות הומוסקסואל מגדיל את אחוז הסיכוי להידבק (ולהדביק) באיידס, והם החלו להחשב כאיום על בריאות הציבור. כתוצאה  הקהילה ההומוסקסואלית מצאה את עצמה במצב של התגוננות מפני החברה, שהחלה להתייחס אליה בעוינות גוברת והולכת. אנשי הקהילה החלו להפעיל לחצים פוליטיים על הרשויות, גם בעניינים שהיו בריאותיים "טהורים", מחשש שלטווח הארוך הם יפגעו עוד יותר בתדמית ההומוסקסואלים.

אנשי הקהילה חששו שהמבחן שאותו הציעו הרופאים לבדיקת הנוגדנים הקיימים בגוף של כל אדם לאיידס (שכמובן לא יועד ספציפית רק להומוסקסואלים אלא לכלל הציבור) עלול לרכז את החרדה של הציבור מהאיידס, ולהפוך אנשים הנגועים במחלה למטרה להתנהגות לא רציונלית.

כתוצאה, פעילים הומוסקסואלים התנגדו בתוקף לחיוב כל האוכלוסיה לבצע את הבדיקה, מחשש שחיוב כזה רק יגדיל את ההיסטריה בציבור, ולבסוף עלול להביא לאפליה כנגד חברי הקהילה ההומוסקסואלית בנושאים כמו שלילת החופש לעבוד, ללמוד, ולקבל ביטוח רפואי. הם חששו שזיהוי כפוי של נגועים באיידס עם כל החיוניות בכך (שהם הכירו בה) עלול להיות סיכון להומוסקסואלים ככלל.

משום כך יצאו פעילים הומוסקסואליים במאבק פוליטי נרחב כנגד מדיניות רפואית זאת, שכשלעצמה לא היתה לה כל משמעות פוליטית, ובודאי לא יועדה בידי מציעיה כנגד הומוסקסואלים.

בסופו של דבר ניצחו ההומוסקסואלים, וארגונים שונים שהצטרפו למאבקם מתוך חשש שבדיקות אלה יהיו פגיעה בזכויות הפרט כפי שהן מובטחות בחוקה האמריקאית. הרשויות ויתרו על רעיון הבדיקה הכללית בכפיה של כלל האוכלוסיה, ועברו במקום זה לרעיון הבדיקה הוולונטרית מרצונו של הנבדק ולא בכפיה. כך לא היו אלו המאפיינים של איידס, דרכי העברתה, והיעדר טיפול מונע, שקבעו את המדיניות, שלכאורה הייתה צריכה להיקבע בידי שיקולים רפואיים בלבד, אלא אינטרסים פוליטיים של הגנה על הפרטיות וזכויות חברי הקהילה ההומוסקסואלית.

השחורים והאיידס

דוגמה נוספת להתנגדות פוליטית למדיניות הרפואית ניתן למצוא בקרב פעילי הקהילה השחורה בארה"ב. בקהילה זאת ראו באיידס, כמו בקהילה ההומוסקסואלית, איום על שמם הטוב של חברי הקהילה בגלל התיאוריות, השקריות והגזעניות לדעתם, שמקור איידס באפריקה.

כאשר התברר שמספר השחורים החולים במחלה הוא גדול מהממוצע באוכלוסיה, נשמעו תיאוריות מנציגים של הקהילה השחורה, שלפיהן איידס הוא תוצר של קונספירציה בממשל האמריקני לפגוע בקהילה השחורה, בעזרת נשק ביולוגי שפותח במעבדות הממשלה. פוליטיקאים שחורים החלו לדבר על קשר גזעני שמנע מהשחורים לקבל תרופות.

מצד שני הם יצאו כנגד הקצבת משאבים לטיפול בחולי איידס, שלטענתם באו על חשבון הכספים שהיו צריכים להיות מוקצבים לטיפול בבעיות הגטאות השחורים.

פעילים שחורים גם יצאו למאבק למען תרופה נגד האיידס, שלטענתם פותחה בקנייה, ושלדעתם הותקפה בידי הממסד הבריאותי הלבן בגלל היותה המצאה של שחורים. התרופה הוכרזה בידי חוקרים אובייקטיביים כחסרת ערך, אך דומה שזה רק שכנע פעילים שחורים שונים שזהו עוד שלב במאבק של האדם הלבן לחיסול השגי האדם השחור.

בסופו של דבר הלחץ הפוליטי שאותו הפעילו כפה על הממסד הרפואי להוציא עוד מהמשאבים המוגבלים מאוד שלו לבדיקות וחקירות נוספות בתרופה, שממסד זה כבר ידע שהיא אינה שימושית. כך מצאו עצמם חוקרי האיידס נאבקים לא רק עם המחלה עצמה, אלא גם עם רגשות קיפוח בני מאות שנים שלכאורה לא היה להם דבר עם הטיפול במחלה.

צרכני הסמים והאיידס

קבוצה שלישית שנפגעה באופן מיוחד מהמחלה, ושכמו הקהילה ההומוסקסואלית והקהילה השחורה הייתה לה תדמית קשה בציבור, הייתה של המשתמשים בסמים.

התברר במחקר שאנשים אלה אינם עושים הרבה כדי למנוע הדבקות. אלה באמת היו אנשי שוליים מכל הבחינות, והם התייחסו בחשדנות לנציגי הממסד הרפואי, שהציעו להם להשתמש במזרקים נקיים בלבד להזרקת הסמים, כדי שלא ידבקו באיידס. אנשים אלה היו כל כך מנוכרים מהחברה וכל כך עוינים כלפיה וכלפי נציגיה אנשי הממסד הרפואי, שהם סירבו לחלוטין לקבל את העצות והאזהרות של נציגי ממסד זה, גם אם פירושו של דבר היה סיכון חייהם. מאחר שהמסוממים רואים ברופאים את נציגי הממסד המדכא אותם כי אז הם דווקא לא פועלים בהתאם להצעותיהם.

המדובר בסוג של חוסר אמון שהופך כל מידע מדעי לחשוד, מאחר שספקי המידע מזוהים עם ממסד שנוא. בעיקר אם צרכני הסמים הם בני קבוצת מיעוט, שרוב ההתנסויות שלהם עם הממסד לכל אורך חייהם היו שליליות.

אולי אין זה מפתיע שבקרב קבוצות מיעוט שונות כמו השחורים ובני האיטי (כזכור נטען שהמחלה החלה במקום מוצאם באפריקה או האיטי) נוצרה תיאורית קונספירציה, ולפיה החולים הם למעשה שפני ניסיון של המשטר האמריקני האימפריאליסטי, ושהאיידס הוא אמצעי לשעבד את מדינות העולם השלישי העניות. בדיעבד התברר שתיאוריה זאת הופצה, ואולי נוצרה, בידי סוכני הק.ג.ב. הסובייטי, שמצאו בה תעמולה אפקטיבית להפנות את רגשות המיעוטים השונים והעולם השלישי כנגד ארה"ב. כמובן שהיא לא עזרה בדבר לחולי איידס, שהתייחסו כתוצאה ממנה בחשדנות לנציגי הממסד הרפואי ועצותיהם, ובכך רק החמירו את מצבם. כך אנו רואים כיצד השתלבו פוליטיקה ואידיאולוגיה, והשפיעו על מדיניות ומחקר רפואי, שהיו אמורים להיות חופשיים מהם, אך למעשה כוונו על ידיהם ללא הרף.  

מסקנות

נשאלת השאלה: מה הם הדברים החשובים ביותר שאפשר ללמוד מהניסיון שהצטבר בעת הטיפול במגפת האיידס, לגבי הטיפול במגיפות העתיד ?

דבר אחד שמן הראוי לזכור הוא הצורך להפעיל את התקשורת באופן יעיל ומבוקר, כדי לסקר את המגיפה באופן אפקטיבי, ולמנוע פאניקה והופעת שמועות בלתי מבוססות בציבור.

כך ברור למשל שבמקרה של איידס לקח לתקשורת בארה"ב ובעולם זמן רב מדי עד שהתעוררה לחשיבותה של המחלה החדשה, ולאיום האמיתי שאותו היא ייצגה. התקשורת נתנה כיסוי מועט מידי למשבר האיידס, שבתחילה המעיטה בחשיבותו, אם הייתה מודעת לו בכלל. כאן אפשר לטעון שהיה גם כשל של הרשויות, שמן הראוי היה שיסבו את תשומת ליבם של כלי התקשורת לעניין. כתוצאה מכשלון התקשורת להזהיר את הציבור ואת הממשל על המגיפה, מתו אלפים שאולי היו נמנעים מהמחלה, אם היו מוזהרים מפניה בזמן.

אמנם זה אינו התפקיד של העיתונאים לפעול כמניפולטורים של מדיניות ציבורית, אבל זו אחריותם לסקר את החדשות באופן מתוחכם ומודרני, וסיקור זה צריך לכלול גם את הקהילות "הנידחות" כמו אלה של ההומוסקסואלים, וקבוצות הנמצאות בשולי החברה כמו מסוממים. כלי התקשורת העריכו כנראה בתחילה שדברים המתרחשים בקהילות אלה אינם צריכים להשפיע, ואינם מעניינים את הזרמים המרכזיים בחברה. בדיעבד הסתבר שגם לאירועים שאירעו בקהילות אלה יש השפעה על העולם הרחב יותר, ומשום כך על כלי התקשורת להיות מודעים להם, ובמיוחד אם המדובר בארועים בעלי אופי רפואי, שכן כיום כל הקבוצות החברתיות, ואפילו כל העולם, מקושרים באופן הדוק ביותר.

כמו כן מן הראוי שהממסד הרפואי יהיה קשוב יותר לדרישות ולצרכים של קבוצות שונות באוכלוסיה, שעלולות לראות את עצמן נפגעות מפעולות שלו, גם אם אלו מיועדות לצרכים בריאותיים בלבד, ואין בהן כל כוונה לפגוע. כך למשל היה במקרה של התוכנית לכפות על כל התושבים בארה"ב לעבור בדיקת איידס. אמנם לתוכנית היו סיבות טובות מבחינה רפואית, והיא נוצרה מתוך חשש כן להתפרצות מגפה בלתי ניתנת לעצירה של איידס. אולם היא נתפסה בעיני קבוצות שונות באוכלוסייה האמריקנית, ובראשם ההומוסקסואלים, כתוצאה של פאניקה במימסד הרפואי, שעלולה להביא בסופו של דבר לאפליה כנגד אנשיהם, וכנגד קבוצות מיעוט אחרות באוכלוסייה, שיראו כקבוצות מסוכנות במיוחד לבריאות של כלל האזרחים. בדיעבד התקבלה דעתם, וכיום בדיקות האיידס הן וולונטריות בלבד. ברור שבעתיד, אם יהיה חשש להתפרצויות מסוכנות ביותר של מגיפות, מוטב יהיה לבצע אמצעים דרסטיים במיוחד כמו בדיקה בכפיה של כל האוכלוסייה, אבל תוך התייעצות מראש והסברה לראשי קבוצות שונות באוכלוסייה. דבר זה רק יקל על הבודקים את מלאכתם, ולדעתי יכול להקטין לטווח הארוך את הפאניקה שעלולה להיווצר. 

כלומר, מדיניות רפואית "טהורה", שאינה לוקחת בחשבון את הצרכים והרגישויות של קבוצות שונות באוכלוסיה עלולה להיכשל, גם אם היא נובעת מהכוונות הטובות ביותר.

בעיה שלישית שנוצרה בזמן מגפת האיידס, היה פחדם של רופאים להתמודד עם החולים במחלה מחשש שידבקו בה בעצמם. תופעות כאלה הופיעו לעיתים קרובות בהיסטוריה במצבים של מגיפות, אך הם נדירים יותר במאה ה-20 עם כל ההתפתחויות שחלו בה בשטח הרפואה. בכל זאת בעיה זאת צצה מחדש בזמן מגיפת האיידס, והיא עלולה לצוץ גם בזמן מגיפה בעתיד. השאלה מה לעשות כאשר רופא מהסס או מסרב לטפל בחולים שמצבם עשוי להזיק לו עשויה למצוא פתרון שונה ממה שעשו בעבר. אחד הפתרונות הוא לענוש רופאים שמסרבים לטפל בחולי איידס, אך נראה שפתרון אפקטיבי בהרבה יהיה להציע לרופאים תמריצים אם יטפלו בחולים במחלה מסוכנת במיוחד, במקום להעניש אותם אם יסרבו לעשות זאת.

בעבר הכנסתם של רופאים רבים השתפרה בעת מגיפה. כיום רופאים שמטפלים בחולי איידס, ושמבצעים משימות מסוכנות במיוחד, מתוגמלים היטב על כך, הן מבחינה כספית והן מבחינת הסטטוס שלהם בקרב חבריהם למקצוע. עד כדי כך שנוצרה נהירה של רופאים לטיפול בחולי האיידס דווקא, ובמחקרים הקשורים במחלה זאת, בגלל המשאבים שמופנים למחקרה, גם על חשבון תחומים ומחלות אחרות ברפואה. סביר להניח שגם בעתיד, בעת מגיפות חמורות במיוחד, יהיה אפשר למצוא אנשים שתמורת התגמול המתאים יבצעו את המדיניות הנדרשת לטיפול בחולי המגיפה. כמובן שהתגמול יהיה צריך להיות גבוה בהתאם שכן אידיאליזם לבדו לא יהיה מספיק.

ספר עם טענות מזימת קשר לגבי הפצת מגיפת האיידס. אחד מני רבים.

טענות הקונספירציה שצצו לראשונה לגבי איידס, הופיעו מאז לגבי כל מגיפה חדשה כמו סארס, אבולה, ועכשיו נגיף הקורונה SARS-CoV-2, שכולן ללא יוצא מהכלל הוצגו כמזימה שטנית, וכתוצר של מעבדות מעצמה כל שהיא. ונראה שכך יהיה גם עם מגיפות העתיד.

קשה לדעת עד כמה הסברה בקרב ציבור מפוחד והיסטרי תעזור בעניין זה. יש להניח שתמיד יהיו אנשים שיפחדו, ויהיו אנשים שינצלו את פחדיהם ויחזקו אותם באמצעות כלי תקשורת שונים.

ביבליוגרפיה:

פאול הרדינג דוגלאס, לאורה פינסקי: אידס, לדעת ולהיזהר עם עובד, 1987 תשמ"ח.

ינון שנקר:  המאבק לחיים : אנשים, פוליטיקה ומגפת אידס משרד הבטחון, ההוצאה לאור, 1989 תש"ן.
‬רונית אשנהיימר, נעמי גרנות: איידס והכשל החיסוני רמות, תשנ"ג 1992.

יחיאל בקר: מדע הנגיפים בעידן האיידס משרד הבטחון, תשנ"ב.

מייקל תומס פורד: 100 שאלות ותשובות על איידס, תרגם מאנגלית טל קוגמן , סער 1993
איידס תופעה חובקת עולם, עורך ראשי: אברהם מורג ; עורך משנה: אריק הוניגמן, אקדמון, 1998.

Hung: AIDS: science and society Jones and Bartlett 2007.

Roberts, Janine:  Fear of the invisible: an investigation of viruses and vaccines, HIV and AIDS Impact Investigative Media Productions, 2009.



 

על מגיפות אחרות ראו :

ריצ'רד  פרסטון: האזור החם.  מאנגלית: אי"ש עזגד, מטר, תשנ"ה, 1995

אדוארד רג'יס: ציידי הנגיפים: מלחמתו של המרכז להדברת מחלות נגד הנגיפים הקטלניים מאנגלית: שמעון גלבץ, זמורה ביתן, 1999.

ג'ינה קולאטה: שפעת : עולם בצל מגיפה השתוללות הנוראה של מחלת השפעת בשנת 1918, וכיצד נוכל למנוע אסון נוסף בעתיד מטר, תשס"א 2000

אורנה בן נתן: מודל ארגוני ברמה הלאומית להתמודדות עם התפרצות מגיפה דיסרטציה אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הפקולטה למדעי הבריאות, המחלקה לניהול מערכות 2007  

קראו גם :
איידס בויקיפדיה

אלי אשד על מגיפת האבולה
והיה ואת ישראל תתקוף מגיפה קטלנית  

4 תגובות

  1. David Merhav כותב בפייסבוק ""מעולם לא היתה מגיפת איידס. קשקוש מוחלט. הנגיף תקף אוכלוסייה קטנה ובעלת רקע להידבק בנגיף. אוכלוסייה זו מעולם לא מנתה יותר מעשרה אחוז מכלל האוכלוסייה בעולם."

  2. השאלה היא לא אם הייתה מגיפה כזאת במציאות מבחינת העובדות היבשות .אלא אם האוכלוסייה הכללית הירגישה סוביקטיבית שיש מגיפה או לא. מבחינת האוכלוסייה הכללית וגם מבחינת הנדבקים בשנות השמונים והתשעים בהחלט הייתה מגיפה.

  3. אני מסתכל בספרים שפורסמו בשנות השמונים והתשעים בזמן אמיתי ושם "איידס" מוגדר כ"מגיפה מודרנית".
    אני מפנה אותך לספרים הנ"ל
    :פאול הרדינג דוגלאס, לאורה פינסקי: אידס, לדעת ולהיזהר עם עובד, 1987 תשמ”ח.

    ינון שנקר: המאבק לחיים : אנשים, פוליטיקה ומגפת אידס משרד הבטחון, ההוצאה לאור, 1989 תש”ן.
    ‬רונית אשנהיימר, נעמי גרנות: איידס והכשל החיסוני רמות, תשנ”ג 1992.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 − 9 =