אורית גרוס היא זוכת פרס שרת התרבות לספר ביכורים. ספרה "אספת דיירים" ראה אור בימים אלו בהוצאת כרמל.
אספת דיירים היא יצירה ספרותית אחת, המורכבת משמונה עשר סיפורים. מדובר בקובץ סיפורים קצרים שלבסוף מתלכדים לכדי רומן, אבל ישנם סיפורים שעומדים בפני עצמם.
בניין אחד. חדר מדרגות אחד. לוח מודעות אחד.
מה אמר המנקה של הבניין לדיירת בדירה 13, ומה טלטל אותה כל כך? מה קורה בדירה 18 כשהמטפל ההודי יוצא להפסקה ואיש לא מסתכל? מה מקור הבכי הקבוע, העיקש, שעולה מדירה מספר 1? מה הסיבה שהתריס בחדר השינה בדירה 14 תמיד מוגף? ואילו החלטות יקבלו כולם יחד כאשר ייפגשו באספת הדיירים? סיפורים נפרדים של דיירים קרובים-זרים פוגשים זה את זה בחדר המדרגות, מבעד לקירות ובתוך הנפש.
אורית גרוס שולחת מבט הרחק מעבר לעינית שבדלת אל לב הדירות, ואל הדיירים המתגוררים בתוכן, ויוצרת מארג מסקרן, מכמיר נפש ומטריד. בלשון בהירה שסודקת את פני השטח ובכנות לא מתפשרת, היא מפיחה חיים משותפים בחיים נפרדים ופגומים, קטנים כגדולים.
אורית גרוס היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בטיפול באמצעות אומנויות, והכשרה בפסיכותרפיה. מאמרים שכתבה פורסמו בכתבי-עת מקצועיים, כמו גם שני פרקים בספר בשפה אחרת (הוצאת מודן, 2005). היא החלה לכתוב פרוזה בשנת 2003 ואספת דיירים זהו ספרה הרביעי. קדמו לו רצפת חול (הקיבוץ המאוחד, 2012), קליפות שקופות (כרמל, 2006), וסיפורים מאחורי הגב (כרמל, 2003), שעליו זכתה בפרס שרת החינוך לספר ביכורים.
הנימוקים לפרס:
"קובץ סיפוריה של אורית גרוס משלב מצבי חיים יומיומיים וחשיבה מרפרפת מהרהרת על מה שהיומיומיות הזאת מסוגלת לחולל […] הסיפורים ניחנים בכוח הבחנה דק ואמפתי המחולל מסע בין דמויות אבודות למחצה. מכל זאת נובעת ספרות מקורית וקול אותנטי, הגורם הנאה רבה ואולי אף נחמה. על כן נבחר ספר זה כראוי לפרס ביכורים."
והנה סיפור,דרמטי מאוד, שבחרנו מתוך הספר, על דיירת שנתקלת בתקיפה מינית ונאלצת לפנות למשטרה:
דירה 15
לב אדום
אסנת נעמדה קרוב לדלת המעלית ולחצה על הכפתור שוב ושוב. נו כבר, אמרה לעצמה והוסיפה לחיצה אחת ארוכה.
"פעם אחת זה מספיק, היא תבוא," היא שמעה את האישה של החתולים, אבל לא הסתובבה אליה.
והמעלית הגיעה.
השמן מקומה שלוש נפלט מהמעלית אל הלובי והשאיר אחריו שובל ריחני של עשב לימון ונענע, וחיוך של "בוקר טוב". היא השיבה בחיוך מאולץ, מיהרה פנימה, וכשהמעלית התחילה לעלות הוציאה מהתיק את המפתחות.
את התיק וצרור המפתחות הטילה על שולחן האוכל ומיהרה לחדר של מורן, לוודא שלא הקדימה לחזור מהטיול השנתי שיצאה אליו אתמול בבוקר. אסנת העדיפה עכשיו בית ריק.
היא חזרה לפינת האוכל והתיישבה על הכיסא שמשקיף אל הסלון. לא בכל יום היא יושבת שם כשהשטיח חף מילדים, והצעצועים אסופים בסלסילות או ניצבים על מדפים, ולא פזורים בכל פינה, וריח של לחמניות קטנות שהיא אופה עבורם בכל בוקר, עוד לפני שהם מגיעים לביתה, לא ממלא את הבית. היום הקטנטנים לא יגיעו לפזר, לבנות ולפרק, לבכות ולקבל חיבוק, להקשיב לסיפור, להיצמד אליה, לאכול, לזרוק, לשבת על ברכיה, להימרח עליה עם אף מלא נזלת ירוקה, לבקש עוד לחמנייה או לחטוף אחת מחבר, למרוח צבעי גואש בכפות ידיים זעירות על דפים גדולים, וגם על הקיר. היום היא ביטלה. היום אין משפחתון. מקרה חריג. מקרה חירום.
היא קירבה אליה את דף הקשר שמונח דרך קבע על השולחן וחייגה. שיחה חשובה כמו זאת, שגורמת לבטן שלה להתכווץ בכאב חד, היא מעדיפה לקיים מהכיסא הזה. בימים רגילים, כשהיא עם הילדים, מדברת אליהם בגובה העיניים, היא מעדיפה לשבת על השטיח או על כיסא קטן. שבעה כיסאות קטנים, כל אחד בצבע שונה ובקישוט גיאומטרי אחר, כי ככה הם לא סתם יושבים אלא גם לומדים על צבעים ועל נקודות וקווים ועיגולים, מסודרים סביב שני שולחנות נמוכי קומה. זה הסלון שלה. זה החיים שלה. רוב היום על כיסא קטן.
"או שאת באה לכאן או שאני חוזרת למשטרה."
זה היה המשפט הראשון שיצא מפיה כשענבל, אימא של יערה, ענתה לה.
"מה, מה אמרת?"
"את צריכה לבוא לפה," אמרה והביטה בכיסא השני שכבר הכינה בשבילה. לא על הספה, ולא במטבח, ולא ליד הדלת. היא תשב מולה, פנים אל פנים, ולא תפספס את העיניים שלה.
"אסנת, על מה את מדברת? מה משטרה? מה קרה?"
"שמעת מה שאמרתי לך? כבר יש תיק פתוח, הכול מוכן לתלונה, אז כדאי שתבואי לכאן," דיברה בקול הפחות נחמד שלה, זה שיוצא ממנה כשהיא כועסת או לחוצה.
"שמעתי, אבל לא הבנתי."
"אז תבואי לכאן," והצביעה על הכיסא, "ואני אסביר לך את מה שאת לא מבינה ומזמן היית צריכה להבין," ועם כל מילה הקול שלה התחזק. לעומתו, מאז שעות הבוקר הגוף שלה מתעתע בה. לרגעים מתחזק וברגעים אחרים מתרפה.
"אסנת, מה עובר עלייך?"
"עליי? מה עובר עלייך? זאת השאלה!" נעמדה וגופה הזדקף והתאחד עם קולה, כאילו שמע את בקשתה להתחזק.
"תשמעי, אסנת, עם כל הכבוד שיש לי אלייך ולמשפחתון הנפלא שאת מנהלת, ובאמת שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו, והלב שלי רגוע כשיערה אצלך, אין לי זמן עכשיו לא לשיחה ארוכה ולא לפגישה. אני לא יכולה פשוט לעזוב את העבודה כי את מזמינה אותי לקפה."
"קפה?" אסנת התבלבלה, זרקה מבט לקומקום החשמלי שעל השיש במטבח ונזכרה שלא שתתה הבוקר, ואולי זאת הסיבה לחולשה שהיא מרגישה. אבל אז היא הרחיקה את הסלולרי, כאילו הוא בעצמו היה אימא של יערה, וצעקה:
"את אחראית! ואת אשמה! נגדך התיק הזה! נגדך!"
היא הניחה את כף ידה על הבטן ושתקה. המילה האחרונה שאמרה, שהתחילה את דרכה עמוק בתחתית הבטן ויצאה ממנה בצעקה גדולה, רוקנה אותה.
"תירגעי, אסנת, אני לא מוכנה שאת תצעקי עליי ובטח לא מוכנה שתאשימי אותי במשהו! תכף מתחילה כאן פגישה באמת חשובה, אם את רוצה להגיד לי על מה אני אחראית ובמה אני אשמה, אז בבקשה. ובאחד מהימים כשאגיע לאסוף את יערה, בשום מצב לא בשעות הבוקר, אני אקשיב לך כמה שאת רוצה."
אסנת שתקה לרגע, אולי היססה אם לומר לאימא של יערה את כל המילים בשיחת טלפון או לחכות שתפגוש אותה, או רק לקחת אוויר.
"רק שאני אבין, את מאשימה אותי שהיום אין משפחתון?" הקול של ענבל נשמע לה קצת פחות נחרץ. "אני מזכירה לך שאת התקשרת הבוקר והודעת שאת חולה, לא אני, ואתמול אני עזרתי לך כששלחתי את סבא של יערה להיות במשפחתון במקום הבת שלך."
"זה בדיוק העניין!" כאילו הצליחה להשחיל את החוט בקוף המחט, ודופק מואץ חזר להתייצב במרכז הבטן, מכתיב את קצב הדיבור שלה. "האחריות כולה שלך! את שולחת אותו, את לא מפסיקה לשלוח אותו!"
"אני אחראית לזה שאת חולה?"
"את אחראית למצב של הבת שלך! ואם אני חולה זה בגלל המצב שלה! את אימא עיוורת! לא תופסת מה את גורמת לה כשאת משאירה אותה איתו!" היא הלכה לסלון והתיישבה על הכיסא עם המשולשים שיערה הכי אוהבת, "את משאירה אותה עם הסבא שלה! יותר חשוב לך הציפורניים שלך ואיזה צבע יש עליהן מאשר הבת שלך. עכשיו את באה לכאן. עכשיו!" היא כבר צרחה ולא חשבה על השכנים שלה, או אם החלונות פתוחים לרווחה וכולם שומעים. "שום דבר לא מטריד אותך, ואני כבר כמה חודשים אומרת לך – לא טוב שהוא מגיע, יערה לא אוהבת שהוא בא ומלטף אותה, אני רואה מה קורה לגוף שלה, אני רואה איך היא משתינה במכנסיים כשהוא מגיע. ולך לא אכפת, העיקר שיש סידור, העיקר שאת חופשייה ללכת. תתביישי לך! ואם את לא מגיעה עד הצהריים, אני חוזרת למשטרה. אני נשבעת בחיים של הבת שלי!" וניתקה.
היא נשארה לשבת שם עוד דקות ארוכות. הגוף שלה רעד, בדיוק כמו אחרי הלידה של מורן. וכמה שמיכות שהניחו עליה לא עצרו את הרעד הזה. היא הזכירה לעצמה שלגוף יש קצב משלו, ובסוף הוא יירגע, והיא תספיק לשתות קפה לפני שאימא של יערה תדפוק בדלת.
באותו בוקר, קצת אחרי השעה שבע, אסנת נכנסה לבניין המשטרה שברחוב הרצל, נחושה בדעתה להגיש תלונה.
תנשמי עמוק ולאט, כמו שלמדת בקורס ההכנה. להכניס אוויר בארבע ספירות ולהוציא בארבע. לאט, ארבע פנימה וארבע החוצה, זה עזר לך בשלוש לידות, וזה עזר לך במלחמות, זה עזר לך אז, וזה יעזור לך עכשיו. שלא תתעלפי ותתעוררי כשאת על הרצפה, ומישהו שאת לא מכירה ממשש אותך כדי לחפש דופק. תתרכזי בנשימה. תסתכלי על הקיר שמאחוריו, קצת מעל הקרחת שלו. תבחרי נקודה ותתמקדי בה. תתחילי! תשאפי ותנשפי, תשאפי ותנשפי. זאת המטרה שלך עכשיו – לנשום ולדבר.
"את רוצה לשתות, קצת מים?"
אחת, שתיים, שלוש, ארבע… תנשפי, שתיים, שלוש, ארבע, אחת…
"כל מי שיושב כאן קצת לחוץ, זה נורמלי."
דמייני שאת שואפת ונושפת לתוך שקית נייר; ארבע, אל תמהרי, שתיים, שלוש, ארבע…
"או משהו ממכונת המשקאות בסוף המסדרון? יש גם דיאט," הסתכל פעם עליה ופעם על מסך המחשב.
היא נדה בראשה, שתיים, שלוש, ונשכה את שפתיה.
נפלת לידיים של חוקר עם לב, שלוש, ארבע, שׂם לב שקשה לך, שלוש, ארבע, אולי לא היית צריכה להגיע לכאן לבד, שבע, שמונה, זה הקצב, תמשיכי ככה… אחת, שתיים, קצת יותר טוב, את מרגישה? חמש, שש, שבע, תדברי, עכשיו את יכולה.
"תראי, גברת לוי…"
"אסנת," לחשה בקול רועד.
"כן, אסנת, התחלנו עם פרטים אישיים שלך ואת כבר בלחץ, אז אפשר להפסיק ותבואי מחר. תבואי עם מישהו שיהיה איתך, עם בעלך? אולי עם מישהו מהילדים שלך? עם חברה טובה? תבואי בשבוע הבא כשתרגישי יותר טוב. תלונה אפשר לפתוח מתי שרוצים, זה לא מצב חירום, ואני מבין שאף אחד לא נשאר פצוע בזירה."
"זאת לא זירה, זה המשפחתון שלי," המבט שלה נצמד אל בקבוק מי עדן שעל השולחן.
אולי בכל זאת כמה לגימות של מים.
"תזכרי שאפשר לדחות," ומזג לכוס חד־פעמית ששלף ממגירה בתחתית השולחן, הסיט כמה ניירות לכאן ולשם והניח את הכוס קרוב אליה ברווח שנוצר בין הניירות.
קחי לגימה אחת, מקסימום שתיים. אם תשתי הרבה, תרגישי בעוד כמה דקות לחץ, שאת חייבת להגיע לשירותים, ולשם את לא נכנסת! שירותים במשטרה זה לא מקום בשבילך. ראית מספיק סדרות בטלוויזיה כדי להבין שזונות ופושעים ואנסים משתינים ומחרבנים שם. את לא פרסונל שמסתובב עם מפתח אישי לשירותים סבירים, ואת לא זונה ולא אנסת ולא רוצחת סדרתית. אז עכשיו תנשמי ותתאפקי. לגימה אחת רק לסלק את היובש בפה, ותגיעי לעיקר. תזכרי שבאת עם מטרה, לא סתם הודעת להורים שהמשפחתון סגור והגעת לכאן.
היא לגמה.
"ממשיכים?" שאל בקוצר רוח, בוחן את פניה. אולי ניסה לאמוד את גילה או את מידת הסבל או הכאב שלה.
"כן, כן, הנה אני ממשיכה." אולי תשאלי אותו אם הוא מכיר את עופר, השכן שלך שעבד במשטרה עד שיצא לפנסיה, זה תמיד עוזר כשמכירים מישהו.
"אגב, מי נמצא בגן שלך כשאת כאן?" הפתיע בחיוך סקרן או דואג.
"אני רוצה לדייק: זה לא גן, זה משפחתון, ויש לי רישיון והוא בפיקוח, והיום אין שם אף אחד. ביטלתי. 15 שנה אני בעלת משפחתון. כשהבת הצעירה שלי מורן הייתה בת שנתיים, פתחתי אותו. בריאה, חולה, כועסת על הבעל, בימים שעוד היה בסביבה, או על הילדים שלי, ימי מלחמה, ימי שביתה, ערבי חג, יד מגובסת – בשום מצב לא ביטלתי." התקשרת להורים של הילדים ואמרת שאת חולה, שוכבת במיטה עם חום גבוה. שיקרת להם.
"נחזור לאתמול. אני מנסה להבין מה קרה."
"כן. אתמול, אחרי שהילדים, ויש חמישה, גמרו לאכול ארוחת צהריים," תארגני את המחשבות שלך, "אסתי, הסייעת שעובדת אצלי כבר כמה שנים, יוצאת השנה מוקדם בימי שלישי. זה קבוע, ומורן שלי, שהיא כבר בשמינית, בתיכון, עוזרת לי במקומה. היא ילדה אחראית ואוהבת את הקטנים כאילו הם האחים שלה. אבל היא בטיול שנתי – שלושה ימים באילת עם הכיתה, אז ניסיתי את שלי שגרה בקומה שלוש. היא בשביעית, והילדים מכירים אותה, אבל היא הייתה עסוקה. במקרה כמו זה, שאין מי שיחליף את אסתי, יש לי הסכם עם ההורים – אחד מהם מתנדב להגיע כשהילדים מתעוררים ממנוחת הצהריים, לעזור לשעתיים. ככה אני לא מבטלת. זה קרה פעמיים מתחילת השנה, וזה עבד מצוין. מעורבות הורים זה דבר חשוב." היא חייכה אליו כאילו ישב לפניה הורה שמחפש משפחתון.
"אני חייב להגיד לך שזה רעיון יפה, אז האירוע קשור לאחד ההורים?" ניסה בעדינות לדחוף אותה קדימה.
"לא עם הורה של ילד. עם סבא, עם סבא של יערה."
רק את אומרת את השם שלה, יערונת קטנה, והלב שלך נשבר. תספרי לו על העיניים שלה. הוא לא צריך לתעד את זה במחשב שלו, אבל כדאי שידע. זה יעזור לו להבין מה עובר עליה. עיניים אומרות הכול. עיניים לא משקרות, במיוחד אם הן עצובות.
"אז זה לא סתם מישהו מהרחוב אלא מישהו שאת מכירה וגם הילדים."
בטח גם השוטר הזה שולח את אבא שלו או את האבא של אשתו לאסוף את הילדים מבית הספר או מהגן, הוא צעיר. אולי הוא יודע כמה קשה למצוא משפחתון טוב.
"כן, בטח מכירה."
"מה שמו?"
"לא סגורה על השם שלו, אולי משה, אני קוראת לו סבא של יערה. הוא אוסף אותה ארבעה ימים בשבוע. קבוע." גם הוא, כמוךְ, לא מחסיר אף יום. "אימא שלה עובדת – מנהלת במשרד תיווך גדול. הורים גרושים, את האבא אני לא מכירה." תמיד היא ממהרת. את רואה בבוקר כשהיא מכניסה אותה מבעד לדלת כאילו הבת שלה היא איזה כיסא עקום שצריך מהר להיפטר ממנו. שמה ילדה ובורחת ממנה לעבודה, משאירה את העיניים של יערה, שלא מבינות מה היא עשתה רע, תקועות בדלת הכניסה שנסגרת במהירות. רק כשאת מחבקת אותה הגוף שלה מפשיר, והיא ניגשת בחוסר חשק להרכיב פאזל או לצייר. אתה בטח מכיר אימהות מהסוג הזה.
"טוב, עכשיו אנחנו יודעים על מי את מדברת או מי על הכוונת שלך. תמשיכי, ובלי הפסקות בבקשה," הסיר את המשקפיים שלו ושפשף את עיניו.
תלגמי עוד אחת, פה יבש לא יעזור לך עכשיו.
"הסבא הזה, בן כמה הוא?"
"לא יודעת בדיוק. לא ביקשתי שיראה לי תעודת זהות."
"בערך?"
"למה זה חשוב?" לחצה על דופן הכוס הדקיקה ובהתה במים גואים ונאספים חזרה.
"טוב, טוב, תמשיכי. אחר כך נשלים את הפרטים שחסרים." הוא הפנה את פניו חזרה אל הצג והניח את אצבעותיו על המקלדת.
"אז הסייעת יצאה וכמה דקות אחר כך הוא נכנס," ודווקא הוא! הלב שלך מתכווץ וצורח כשאת רואה את הזקן מופיע ועל הפנים שלו דבוק חיוך של שועל. זה מה שההורים האלה יכולים לארגן לילדים? ככה הם דואגים להם? את מסתכלת על יערה, וכמו בכל פעם שהסבא הזה מופיע, היא נעשית פסל. לא זזה. אם היא יושבת וקוראת ספר, אז אין יותר דפים להעביר, ואם היא מאכילה בובה, אז הכפית תקועה בפה או בדרך אל הפה. "נכנס כאילו המקום שייך לו. אומר לי לסמוך עליו, ומשוויץ שהכין פעילות לילדים, מבטיח שיהיה מעניין וצועק לנכדה שלו, 'יערה, סבא כאן'. והיא – פסל." למה אתה לא שואל אותי עליה? לא נראה לך מוזר שסבא נכנס, והנכדה שלו מתחפרת אל תוך קונכייה? לא שמעת על חיילים שקופאים במקום לברוח? תדע לך שגם ילדים קטנים הם סוג של חיילים – לא מתמרדים ולא צועקים, נפגעים ושותקים והנפש שלהם מתכווצת.
"ואז מהכיס שלו הוא מוציא סוכריות על מקל," תניחי עכשיו לסוכריות שהבאת איתך בתיק, אל תבזבזי זמן, תתמקדי בעיקר. "אדומות בצורת לב, ומחלק לכולם, וקורא להם לעמוד סביבו במעגל. כולם מתקרבים, ילדים סקרנים, רק יערה נשארת בפינה שלה," כבר אמרת לאימא שלה, לא פעם אחת ולא פעמיים, שהיא חייבת למצוא סידור אחר. הצעת את אחת החברות של מורן או את אימא של מתן שאוספת גם את עומר. אבל האימא הזאת אמרה שהבת שלה אלופה בהצגות. אתה תופס את מי היא מאשימה? ובבית הם משחקים ביחד, והוא סבא טוב ודואג לה, והיא לא הייתה יכולה להסתדר בלעדיו, ואיזה מזל שהוא יצא לפנסיה ותמיד מתנדב לשמור עליה. מבטל עיסוקים אחרים רק כדי להיות איתה, כזה טוב הוא! ואפילו אמרת לה במילים מפורשות שיערה לא אוהבת שהוא מגיע, והיא ענתה שהיא תתרגל. בטח תתרגל, ילדים מתרגלים בקלות לכל מצב. מה זה משנה אם פתאום היא משתינה בתחתונים כשהוא מגיע? ומה זה משנה אם היא מחזיקה את האוכל בפה כאילו משהו נתקע לה עמוק בפנים?
"בינתיים זה לא נשמע נורא כל כך. אני לא הייתי מתלונן אם מישהו היה נכנס ועושה את העבודה במקומי."
חיוך מאולץ הופיע לשבריר שנייה על הפנים הנבוכים שלה.
"חכה." פניה הרצינו. "תכף תשמע איך הכול משתנה. ואז הוא עוזר לילדים לקלף את העטיפה של הסוכריה," והעטיפות האדומות שכתוב עליהן באהבה וללא צבעי מאכל וכשר פרווה למהדרין ולבבות קטנים בסגול מקשטים אותן, כולן על הרצפה, תנשמי, למה שיהיה לו אכפת? "והוא מראה לקטנים האלה, בני שלוש, שלוש וחצי, איך להוציא לשון וללקק. אבל לא כמו שמלקקים גלידה, ליקוק אחר. והוא מחזיק אחת בפה, ושולף את הסלולרי ומפעיל. מכיר את השיר על הסוכריה על מקל? רוצה לשמוע?"
"זה חשוב? את רוצה לשיר?"
"יש לי הקלטה." ידיה חיטטו בתיק.
"הקלטת את הסבא?" הסתכל על הסלולרי שהניחה על השולחן.
"מה פתאום? הייתי עסוקה בעניינים יותר חשובים. בערב מצאתי את השיר ביוּ-טיובּ. זה שיר של מילה אחת – לוליפופ." ולחצה.
"לוליפופ? אה, נדמה לי שאני מכיר. תגבירי, תגבירי קצת את הווליום, זה אולְדִי כזה. אשתי לקחה אותי לכמה שיעורי סווינג, חשבה שהתחתנה עם רקדן."
תחלישי, שהשיר יהיה רק ברקע, שלא יתחיל לפנטז על חשבונך ועל חשבון הילדים איך הוא רוקד עם אשתו. זאת לא מסיבת ריקודים!
"שיר דבילי השיר הזה. אתה יודע כמה פעמים חוזרים על המילה הזאת?"
"עשרים?"
"לא. 46, ספרתי. מזל שהקטנים לא מבינים אנגלית," מילה דפוקה הלוליפופ הזאת, כיסוי למשהו אחר. "הוא שם את המוזיקה בווליום חזק, למרות שביקשתי שינמיך," כל השנה את מלמדת את הקטנים שלא חייבים לצעוק או לצרוח, מתחשבת בשכנים שלא צריכים לסבול מהעובדה שבדירה שלך יש משפחתון. "אז הוא התחיל ככה, קצת עם הידיים וקצת עם הרגליים, והילדים מלקקים וצוחקים. ועם חיוך שנדבק לפנים שלו, הידיים שלו עפות למעלה, והוא שר, מבסוט מעצמו, כאילו הוא שחקן ראשי במחזמר, ומתכופף אל הילדים שמסביבו, ועושה להם פרצופים מצחיקים שמתחלפים לפרצופים מפחידים, ואני שמה לב שמתן ועומר קצת מתרחקים מהמעגל סביבו, והוא מושך אותם חזרה, מקרב אותם אליו, ואני עוד אומרת איזה סבא מצחיק יש ליערה, כדי להרגיע, והוא מתחיל לקפוץ, ובועט באוויר, והפרצופים שלו מגעילים, והלב האדום שהוא מוצץ בפה נוזל, והרצפה דביקה, ואני אומרת שאולי כדאי לעצור, והוא לא שומע, וכלום לא אכפת לו חוץ מהלוליפופ שלו, והזיעה שמטפטפת לו מהראש מתערבבת עם הטיפות האדומות של הלב, ואני מסתכלת על הגוזלים ורואה את עומר עם דמעות שנדבקות לו לפנים, ובת־אל צווחת בהיסטריה שהיא רוצה את אימא, ואני ניגשת אליו, והיד שלו מפליקה לי על הפנים, ומרוב סוכרייה שנזלה לו על כף היד, היא נדבקת ללחי שלי, והוא מזיע כמו סוס מיוחם, וביד השנייה תופס אותי כאן למטה, מאחור, אומר לי 'בואי' ומשתפשף עליי, 'בואי נראה להם מה את באמת יודעת לעשות עם הלוליפופ הזה,' הוא אומר לי ומחייך חיוך שבא לי להקיא. אני צורחת שיפסיק, והקטנים או צועקים ובוכים או עומדים תקועים מסתכלים כאילו הם בעולם אחר. ואז התקרבתי אליהם, הסתכלתי להם בעיניים ואמרתי בשקט 'צבע אדום, יש אזעקה, רוצו לחדר!' הם מתורגלים, התאמנו הרבה במבצע האחרון. הקטנים האלה קלטו את מה שאמרתי להם, הסתובבו ורצו לחדר של מורן. הלכתי אחריהם ודחפתי אותם פנימה וסגרתי את הדלת. והפסיכי הזה ממשיך עם התנועות המגונות שלו, והוא רוקד כבר בלי חולצה, וכל פעם שהשיר המפגר הזה מסתיים הוא לוחץ מחדש, ומוציא מהכיס עוד לב אדום עטוף בצלופן ומוצץ גם אותו. בינתיים הקטנים הצטופפו על המיטה של הבת שלי." כולם בפנים, חוץ מיערה. היא נשארה בפינת הספרים, מצמידה אליה בובת סמרטוט, והעיניים שלה עצומות. לא שומעת, לא רואה. לקחתי אותה על הידיים והכנסתי גם אותה.
"את יכולה לכבות, וגם לשבת."
"לא יצאתי משם," עמדה והסתכלה על הכוס, ולא הבינה איך המים דוממים. "התקשרתי לבן שלי שעובד במעבדה לאלקטרוניקה בפארק המדע בכניסה לעיר וביקשתי ממנו שיבוא דחוף. רק חיבקתי אותם, אחר כך לעומר ולמתן הייתי צריכה להחליף, ותבין שהם כבר גמולים. כשיצאנו משם הזקן כבר לא רקד, שכב כמו פגר על הרצפה."
"את יכולה לשבת."
היא הרחיקה מעט את הכיסא, העבירה את גב כף ידה על פיה, התיישבה והביטה בו.
"את בסדר?"
היא הנהנה ושתקה.
"אז התלונה שלך נגד הסבא יכולה לכלול הפחדה, איום והתנהגות בלתי הולמת."
"נגד מי? נגד מי אמרת?" הפנים שלה החווירו, "נגד הסבא?"
"יש כאן קֵייס. אמרת שהוא סטר לך ונגע בך באופן לא הולם. אנחנו נזמן אותו, אני חותם לך."
תנשמי, אל תחשבי על כלום, רק תנשמי. האצבע שלה נגעה במסך הסלולרי.
"לא. לא. אתה טועה," הוא לא שמע את מה שסיפרת לו, או שלא סיפרת לו טוב, "זה לא נגדו. הסבא הזה הוא מנוול. זקן דפוק ומסריח. אבל לא ביטלתי יום במשפחתון כדי להתלונן עליו!" את תופסת למה גרמת? הודעת היום על ביטול המשפחתון והשארת את יערה בבית איתו!
"אז מה כל הסיפור שסיפרת לי? על מה בזבזנו כאן שעה? ועוד אמרת שזה דחוף." הסתכל עליה ספק כועס ספק משתומם.
"לא הבנת? לא הבנת של מי האחריות?"
"הבנתי שהסבא הגזים והפחיד, וברגע שאני מקבל ממך או משיג מהבת שלו שם וכתובת או מספר טלפון, אני מזמין אותו לחקירה."
אסנת הסתכלה על הקיר מאחוריו.
זה לא בדמיון שלך, אין לך בעיות שמיעה. זה אמיתי, וזה קורה עכשיו.
"בשביל זה באת, לא?"
זה נכון מה שאת שומעת, אזעקת אמת מחרישה לך עכשיו את האוזניים, עולה ויורדת, ואיך יכול להיות שרק לאוזניים שלך היא מגיעה? שרק לך היא הופכת את הבטן? איך יכול להיות שמי שיושב מולך חירש, ואיך יכול להיות שלאימא של יערה לא אכפת ממה שאת כבר כמה חודשים אומרת לה? והשוטר הזה לא מבין שאותה צריך להזמין לכאן, הוא לא מבין? איך הוא לא תופס שהאימא היא הנאשמת הראשית ורק אחריה הסבא הדפוק הזה? קחי את התיק שלך וצאי מכאן. האיש הזה לא יעזור לך לפתור את הפשע שמתרחש מתחת לעיניים שלך, הוא לא תופס.
עכשיו קומי ולכי מכאן! חבל על הזמן שלך ושל הקטנה.
"הכול בסדר?"
היא נעמדה, אספה אליה את התיק והסתכלה עליו.
"לא הבנת," והלכה.
