המתים כמשל
הקדמה מאת המחבר
מעולם לא הגשימה נבואה את עצמה כמו ב־22 באפריל שנת 1519.
קֶצַלְקוֹאַטְל, האל הלבן, המזוּקן, בעל המגבעת, נושא הצלב – סמלם של הטולטקים הגולים – וכליו הרועמים (רובים ותותחים), עלה מן הים כמו כוכב נוֹגה, ושב לממלכתו הכבושה אשר בחצי האי יוּקטן, בדיוק בחודש, ביום, ובשנה שהבטיח, לתבוע חזרה את כס מלכותו מיד האַצטֶקים.
קיסרם הלא־מופתע, מוֹנְטֶסוּמָה ה־2, מסר לו את השמש ואת הלבנה – גלגל זהב וגלגל כסף ענקיים – בתקווה שיסתפק בכך וימשיך בדרכו. הוא אף שיכן אותו ואת פמלייתו השמיימית במלון פאר עם נוף למקדש העיר כדי ש"ישנו על זה" טוב.
בספר האורחים חתם קצלקואטל בשמו החדש: הֶרנַן קוֹרְטֶס.
מדי ערב נאלצו קורטס ואנשיו לצפות מחלונם במופע האימים של הכוהנים האצטקים על פני פירמידת השמש: עקירת לבבות מאנשים חיים.
"אֵיךְ פִּרְפֵּר לִבָּם שֶׁל הַקּוֹנְקִיסְטְדוֹרִים / מִלֵּב מְפַרְפֵּר בְּיָד כֹּהֵן אַצְטֶקִי…"
החלחלה
העמוקה שחשו אורחי הכבוד לנוכח מרחץ הדמים היומי רק חיזק אצל הקיסר את האמונה שאכן
מדובר בקצלקואטל, שיצא בזמנו חוצץ נגד העלאת קורבנות אדם.
האצטקים מצדם, התמלאו חלחלה עמוקה לנוכח מעשי הטבח של "קצלקואטל" וחייליו הזועמים.
"האם רצח האינדיאנים בתקופת הכיבוש הספרדי באמריקה נבדל מהשמדות העם של המאה ה-20?" נשאל אי־אז בשנת 2010 ב״הארץ״.
האם נבדלו הקונקיסטדורים מן האצטקים והאם אנו נבדלים מאלה וגם מאלה – מלבד שיטות ההרג והמניעים המשתנים?
בשיר־מחאה זה נגד יצר האלימות הקולקטיבי שלנו, הלובש ופושט צורה לאורך הדורות כנחש מנוּצֶה, ניצבת בירת האצטקים – טֶנוֹצְ'טִיטְלָאן – כמשל.
