דליה כהן קנוהל מספרת על הספר המרתק שכתבה המבוסס על מחקר היסטורי מעמיק על המשורר היהודי הסופי סָרְמָד קָאשָני
ציפור בעיר קדושה מאת דליה כהן-קנוהל
תקציר הספר :
״ציפור בעיר קדושה" מגולל את מסעה של אישה ירושלמית בעקבות אביה שנעדר מאז המהפכה האיראנית. פלורה מתחילה את מסעה באמסטרדם, שם היא פוגשת אחד מחבריו של אביה, איראני שעבר להתגורר באמסטרדם. במוזיאון היהודי בעיר היפיפייה היא נתקלת בשני ספרונים המספרים את סיפור משפחתו של המשורר הפרסי יהודי שהיה נערץ על אביה: סרמד קשאני, בן המאה השבע עשרה, דמות היסטורית אמיתית. ספרונים מפתיעים אלו מספרים את דרכה של משפחתו של קשאני במאה ה-17: מקשאן לדלהי ואמסטרדם ועד לקריביים. בסופו של המסע בעקבות משפחה זו, תחשוף פלורה את סודות זהותו והיעלמותו של אביה במהפכת 1979 בטהרן. הספר מתאר מסע נפשי ורוחני, ולצד סיפור העלילה המותח נשזרים שירים קלאסיים מן התרבות הפרסית. הספר מעמיד סטנדרט חדש בשילוב בין ויזואליה לשירה, בין פיוט לעלילה, בין עובדות היסטוריות לעלילה בדיונית. במיומנות שוזרת דליה קנוהל בין שירה פרסית לעלילה מרתקת בת זמננו, בין דיון בהומוארוטיות המצויה בשירה הפרסית למאבק נגד העבדות בהולנד של המאה ה-16, בין המלומד היהודי-פרסי-הודי סעיד סרמד קשאני לבין בת ירושלים העכשווית. דליה כהן-קנוהל, ד"ר לתיאטרון, פרסמה לאחרונה את הרומן "מעבר מנדלבאום", המעמיד במרכזו את בת דמותה של ז'קלין כהנוב. הספר זכה הן לשבחי הביקורת והן לאהבת הקוראים.
שלוש מאות וחמישים שנים לאחר הוצאתו להורג, מונצח המשורר היהודי הסופי סָרְמָד קָאשָני ברומן חדש בעברית “ציפור בעיר קדושה” מאת דליה כהן-קנוהל.
ביום קיץ בהיר בדלהי, בשנת 1661, הצעידו אנשי הנסיך המוּגוֹלי אורנגזב את המשורר העירום אל מקום הוצאתו להורג. בצעדים גאים פסע המשורר היהודי הסופי סרמד קאשני אל מותו, וסרב לחזור בו משיריו והצהרותיו שנתפסו ככפירה באסלאם. הוא הואשם בכפירה וראשו נערף מול המסגד הגדול.
השושלת המוגולית (1526-1858) ששלטה בהודו הייתה מוסלמית. השליט אורנגזב, שגרם לבסוף להתפוררותה של האימפריה, היה מוסלמי שמרן, ודאג לשחוק את פרצופם של פסלי בודהה גדולים, שמאות שנים אחר כך אנשי הטאליבן יפוצצו אותם ויביאו עליהם כלייה.
מראות אלה של הוצאתו להורג של סרמד, המתוארים במקורות שונים, סיקרנו אותי כאשר נתקלתי לראשונה בשיריו של סרמד. התפעלתי מסיפורו הביוגראפי השזור בסיפורם של שני הנסיכים המוגולים דאראה שיקו ואורנגזב. הסתקרנתי מעצם היותו אדם פורק עול ומוסכמות בתחום התיאולוגי והמגדרי. נזכרתי בסיפורי אמי על משפחתה בעיר קאשן, שהיתה המרכז הלמדני של יהודי פרס בימי הביניים. מכאן יצאתי לכתיבת הרומן “ציפור בעיר קדושה”.
השאלה על מה הסתמך הנסיך אורנגזב בהאשימו את סרמד בכפירה קשורה לפרשנותו התיאולוגית הנועזת של המשורר, כמו במרובע הכופר ברעיון עליית מוחמד השמיימה:
הוּא שֶׁהֵבִין אֶת סוֹדוֹת הָאֱמֶת
נַעֲשָׂה לִגָדֹּל, עָצוּם מֵהַשָּׁמַיִם
הַמּוּלָא אוֹמֵר: “אחְמד עָלָה הַשָּׁמַיְמָה”;
סָרְמָד אוֹמֵר “לֹא, הַשָּׁמַיִם יָרְדוּ אַרְצָה לאחְמד” [תרגום: דליה כהן-קנוהל, רחל מסצ’י כהן].
אמירותיו הפרובוקטיביות הובילו חוקרים כמו אן-מארי שימל לטעון שסופו הטרגי של סרמד צריך להבחן בהשוואה לזה של מנסור אל-הלאג’, שהיה אף הוא מיסטיקן ומשורר פרסי מהמאה העשירית, וידוע באמירתו “אני האמת”. לטענתה, סרמד הלך בעקבות מסורתו של הלאג’ שהשתוקק להוצאתו להורג כמטרה סופית של חייו.
חלק מחוקרי סרמד מתמקדים ברקע הסופי-מוסלמי של סרמד, אך יש חוקרים שמעמיקים לחקור את הרקע היהודי שלו, ותרומתו להבנת היהדות בתת היבשת ההודית, כמו החוקר פישל וולטר Fischel Walter. סרמד נתפס על ידם כמי שתרגם את התורה לפרסית. חוקרים אלה (ברובם יהודים) טוענים שהוא זה שחיבר את הערך על היהדות באנציקלופדיה לדתות ה’דאביסטאן’ (Dabistan e-Mazaheb), שחוברה בהודו במאה השבע עשרה.
בכל זאת, בחלק גדול משיריו, נותר סרמנד אמביוולנטי ובלתי מזוהה בענייני דת ואמונה. כך העיד על עצמו:
אֲנִי מֶלֶךְ אָדוּק, לֹא עָרֹם קִיּוּמִי,
נֶהֶנְתָן אַךְ חֲשָׁשׁ לֹא
יָפֵר אֶת שְׁלוֹמִי,
עוֹבֵד פֶּסֶל, כּוֹפֵר,
מְחֻסַּר אֱמוּנָה,
הוֹלֵךְ אֶל הַמִּסְגָּד אַךְ
אֵינִי מֻסְלְמִי.[תרגום: אחיה ענזי]
במקום בו נרצח, בדלהי, ניצב קברו, והוא משמש עד ימינו כמקום עלייה לרגל, משום שקאשני נתפס בקרב רבים בהודו, כקדוש. הדהודים לחותם העז שהותיר סרמד בתרבות ההודית ניתן לראות בדברי עבול קאלאם עזיז, שהיה פעיל בתנועת השחרור ההודית, ושר החינוך הראשון של הודו החופשית. עזיז העריץ את דרכו של סרמד, ואמר בכתביו כי הוא הולך בעקבות סרמד קאשני שהיה מופת למחשבה וביטוי חופשיים.
כך, לאחר כ-350 שנים, בחרתי לספר בעברית את סיפורו של קאשני והוא שזור בעלילת הרומן החדש “ציפור בעיר קדושה”.
הרומן מגולל את מסעה של אישה ירושלמית בעקבות אביה, שנעדר מאז המהפכה האיראנית. פלורה מתחילה את מסעה באמסטרדם, שם היא פוגשת אחד מחברי אביה. במוזיאון היהודי בעיר היא נתקלת בשני ספרונים המספרים את סיפור משפחתו של המשורר הפרסי-יהודי שהיה נערץ על אביה: סרמד קאשני. ספרונים מפתיעים אלו מספרים את דרכה של משפחת קאשני מקאשן לדלהי ואמסטרדם, ועד לקריביים. בסופו של המסע בעקבות משפחה זו, תחשוף פלורה את סודות זהותו והיעלמותו של אביה במהפכת 1979, בטהרן.
סיפורו של סרמד מרתק בגלל היותו איש שנע בין זהויות שונות: מגדריות, לאומיות, ודתיות.
הוא התהלך עירום בחוצות דלהי – משוררים סופים עירומים קדמו לסרמד, כמו באבא טהר–א–אוריין (באבא טהר העירום). עירום זה לא היה מאפיין של משוררים סופים בודדים, אלא הוא מופיע בהקשרים שונים של המיסטיקה הסופית של ימי הביניים. בתקופה זו, לעירום היה תפקיד מטפורי ומחאתי במיסטיקה הסופית. אבי אלקיים טוען במחקרו בנושא זה, כי העירום הוא מטפורה לחשיפה של התודעה. למרות שהקוראן אוסר על ריטואלים פרה-אסלאמיים בעירום, המיסטיקה הסופית הציגה את העירום מחדש, והוא ביטוי של מחאה כנגד הסדר החברתי הדומיננטי. אפשר לראות זאת בשירים בהם סרמד תוקף את הצדקנות של עוטי הגלימה.
הַגְּלִימָה הַאָרוּגָה שֶׁמְּכַסָּה תַּחְתֶּיהָ חוּט קָדוֹשׁ
הִיא צְבִיעוּת וּמַקּוֹר לְרֹעַ מָלֵא וְגָדוּשׁ
וַתֵּר עָלֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׂא
אֶת מַשָּׂא הַמַּכְאוֹב וְהַקָּלוֹן. [תרגום: דליה כהן-קנוהל, רחל מסצ’י כהן]
סרמד קאשני חי עם בן זוגו הצעיר, שהיה גם עוזרו, וכתב שירי אהבה הומו ארוטיים כמו:
לִבִּי שׁוּב אוֹבֵד בְּאַהֲבָה לזֶה הַיָּפֶה
הוּא חָרֵב בּגְלַל הַמָּתוֹק בּלֵב רָפֶה
אֲנִי זָקֵן אַךְ בלִבִּי עֲדַיִן כֹּחַ נְעוּרִים
בּסְתָו חַיָּיו פּוֹרֵחַ כְּמוֹ אָבִיב מלַבְלֵב. [תרגום: דליה כהן-קנוהל ורחל מסצ’י-כהן].
הרומן מרחיב בעניין מסעו של קאשני לדלהי, בה עשה לו שם של מיסטיקן ידען, עד שהגיעו הדברים לאוזנו של הנסיך דארה שיקו (1615–1659) השליט בדלהי. הוא הופך למורהו של הנסיך דארה שיקו, אחיו הבכור של אורנגזב הרוצח. פרט מעניין בביוגרפיה של שני הנסיכים הוא דבר היותם בנים של שָׁאה גָ’האן ומוּמְטָז מּהאל, שלכבודה בנה המלך את הטאג’ מהאל.
עלילת הרומן מתארת את הנסיך דארה שיקו כמנהיג ואינטלקטואל, שכינס סביבו תיאולוגים בני דתות שונות, וקיים כנסים הגותיים בנושא דתות בספרייה שבארמון בדלהי. שאיפתו הייתה למזג בין הדתות השונות בהודו, למצוא את המשותף ביניהן. הרצון למחקר ההשוואתי וההדברות הבין דתית הביאה את דארה שיקו להעזר בסרמד קאשני. מהלכים ליברליים אלה בכלל, והניסיון לראות בסיס משותף להינדואיזם ולאיסלאם המונותיאיסטי, בפרט, דחפו את אחיו הצעיר אורנגזב לרשת אותו, להאשימו בכפירה, ולהוציאו להורג. כ-300 מרובעים של סרמד שרדו וחלקם תורגמו לעברית ומתפרסמים ברומן “ציפור בעיר קדושה”.
סיפור המסגרת של הרומן מאיר את סיפור מסעה של פלורה, אך מרכז הסיפור הוא חייהם של שלושה גברים שביניהם קיימת קירבה משפחתית ונפשית, למרות שהם בני דורות שונים: הדמות הראשונה היא סרמד קאשני, לוחם חירות שמוצא להורג בגלל דעותיו.
השני הוא בנדיקט, קרוב משפחתו של סרמד, שאחריתו מזכירה את סופו של סרמד. בנדיקט המתגורר באמסטרדם של ראשית המאה השמונה עשרה, יוצא מהעיר ומפליג אל האיים הקאריביים כדי להשיב את אחיו שמעון הביתה. הגעתו לקריביים הופכת אותו למתנגד לעבדות ולסחר העבדים, כי שם, באי קורסאו, הוא נחשף לסחר העבדים בו עוסקים בעלי המטעים היהודים. בנדיקט חוזר לאמסטרדם ומטיף נגד העבדות והרטוריקה המצדיקה אותה: רעיון הבחירה האלוהית ו’קללת חם’, שמשמשת ומאפשרת הצדקה לנוצרים וליהודים לשעבד את בני הגזע השחור. גם בנדיקט נרצח. זה קורה כאשר הוא נושא דברי תוככה בכיכר דאם ונדקר על ידי תומכי סחר העבדים ורעיון הבחירה.
הגבר השלישי, שחולק את אותו גורל, הוא אביה של פלורה המשורר טהר קאשני שנעלם במהפכת 1979. פלורה תגלה שגורלו של אביה טהר קאשני קשור בגורל שני קודמיו בני המאות הקודמות. הקשר המתפענח בין שלושת הגברים בוחן את המזרח והמערב לא דרך משקפי קידמה/בערות, אלא באמצעות גילויי האנושיות בשני הצדדים, כי דווקא בעולם המודרני החדש, מתגלית עבדות שנותרת ככתם שחור ומוכחש לדורות.
צפו בבני ציפר מדבר על ציפור בעיר קדושה