לפני 7 שנים היגר המשורר מתי שמואלוף לברלין והקים בה משפחה: יש לו אישה וילדה. מתי נולד בחיפה, אליה היגרו אבותיו מבגדד. מתי הוא איש רוח, עיתונאי, בעל תארים אקדמיים, סופר, ומשורר. יש לו מודעות גבוהה למעמד, לזהות, להיותו עוד חוליה בשרשרת ההגירה, והוא כותב על כך שירים, שיצאו בעשור האחרון בשישה ספרים.
ברלין שוקקת מהגרים, וביניהם הרבה ישראלים, שמדברים עברית וכותבים בה. מתי שמואלוף יצר קשר עם המשורר הגרמני יאן קינה, שיודע עברית ואף עובד באוניברסיטה העברית בירושלים, שתרגם את שיריו לגרמנית. הספר ״בגדד | חיפה | ברלין״ הדו-לשוני עברי-גרמני יצא בהוצאת אפוריזמא (AphorismA) הברלינאית, והוא כולל מבחר שירים של מתי שמואלוף מכל ששת ספריו.
ב – 12.12.2019 נערכה ההשקה התל אביבית של הספר בקפה שפירא. חברים של מתי שמואלוף, שרבים מהם היו שותפיו למאבקיו החברתיים בארץ, מילאו את בית הקפה בשכונת שפירא, ויצרו אוירה חגיגית חמה, כשבחוץ – רוח וגשם, האופייניים יותר לברלין, מאשר לתל אביב.
המוזיקאי גלעד רוט הרבה לנגן בסקסופון סופרן אלתורים נעימים עם ניחוח בינלאומי בין הקראות שירים, וכרקע להקראתם.
מתי שמואלוף סיפר על חייו בברלין, על תחושת הזרות, על הגרמנית השבורה שלו, אך גם על האושר האישי שלו – אשתו האהובה, ובתו הקטנה. על כל אלה, בכנות ובישירות, בשיר המרכזי בספר:
הנה התרגום של השיר לגרמנית, המודפס, כמו כל התרגומים, בסמוך לשיר המקורי – בעמוד הימני של הכפולה:
מתי שמואלוף רואה גם את הפן הנעים והמעניין בזרות. היא עבורו ממש זרות-מחמד:
ההימצאות "בין שפות" מניבה שירים יצירתיים. דוגמת השיר, שכתוב אומנם באותיות עבריות, אך למעשה מורכב ממשפט בעברית ומשפט בגרמנית בתעתיק עברי, לסירוגין.
כפי שאפשר לשמוע, השיר מתבסס על דמיון צלילי בין המילה העברית "איש" לבין המילה "ich" , שפרושו "אני" בגרמנית, אותו ד"ר יאן קינה – המתרגם של הספר לגרמנית – כינה "הומופונים דו-לשוניים". יאן קינה סיפר, שחקר את ההיסטוריה של ה"יֵקים", שבאו בשנת 1933 לארץ, ועשו מעבר מגרמנית לעברית. הוא ציטט את אמרתו המפורסמת של אריה לודוויג שטראוס – סופר, משורר, וחוקר הספרות בגרמניה, ובארץ, לאחר עלייתו בשנת 1935, שמשמשת מוטו לספר:
השיר "ברלין" – הראשון שהובא כאן – מהווה עבורי מפת ההתמצאות בספר. אחרי שירי "בין השפות", באים שירי "בין משפחות, בין מדינות" עם תחושה חזקה של היסטוריה.
בגדד היא נקודת המוצא של המסע המשפחתי בעולם, מאז ימיה של סבתא:
סבא הגיע לחיפה:
אבא גדל בחיפה:
מתי מתגלה כבן-נכד חם ואוהב. כך הוא גם כלפי חבריו, כפי שהוא כותב בבית המסיים את השיר "מילים של עזיבה":
חבריו מחזירים לו אהבה. הנה הם כאן בהשקה: המשוררים אלון בר ועדי קיסר – חבריו הקרובים של מתי, שותפיו לפעילות חברתית-תרבותית במסגרת תנועת "גרילה תרבות", לפני כעשר שנים, כפי שנכתב בשיר כן וחשוף, כתיעוד של אותם ימים סוערים של נחישות-נעורים.
גם עזרא לוי, "הצלם הפואטי", שמכיר את מתי מזה שנים, היה בהשקה, שמח וברך, והפיק במצלמתו את התמונה הנהדרת הזאת:
אני רואה את מתי שמואלוף, איש חם ולבבי, מוקף חברים, ורואה בדמיוני את המהגרים מהמזרח התיכון, הישראלים והפלסטינאים, בברלין, שמפסיקים להיות אויבים, ומוצאים את המשותף להם – הגעגועים לאותו חבל ארץ.
מתי שמואלוף מסיים את ספרו בשיר-חלום על השלום בישראל, שתצטרף לאיחוד המזרח-תיכוני (MEU). בינתיים אני מצטרפת למשאלות לבו של מתי שמואלוף, ומסיימת בשיר הזה את סקירת השקת הספר בקפה שפירא בתל אביב.
לקניית הספר באמזון הקליקו כאן
הערה: השירים המובאים כאן נלקחו מקובץ PDF של הספר ״בגדד | חיפה | ברלין״, הנושא את הסימון "Finale Probe".
ביטוי שירי מעניין בין מזרח למערב
חגית, הצלחת יפה להביא את דבר המשורר הגולה מרצון בברלין, העיר שרצחה את העם היהודי באירופה.
המשורר כאשר היה בארץ היה לוחמני ולקח צד מאוד מסויים במאבקים הפנימיים בישראל.
את שמו הוא קיבל מסבו הבולגרי שהיה תושב הכרמל – אחוזה ואני זוכר את סבו ואולי היה זה סבא רבה שלו?
הסבא וחיו היו אנשים נחמדים ביותר אוהבי בני אדם ובני האדם אהבו אותם.
הוריי כאשר עלו לישראל חיפשו חדר על מנת לארגן בית מלאכה קטן במרכז הכרמל… הורי שכרו חדר בקומה שנייה
בדרך הים 6, שהיה והינו מבנה באוהאוס שנבנה בשנות ה-30 של המאה ה-20 ומהווה חלק מהנוף האורבני המיוחד של מרכז
הכרמל הישן. מדי כמה חודשים אבי ז"ל היה הולך לשמואלוף הזקן על מנת לשלם לו שכר דירה – תמיד הלך בהיסוס..
כי לא ידע מה מצפה לו שם… אולי העלאת שכר הדירה? אולי צוו פינוי? אך לא – אבי חזר תמיד שמח מהשמואלופים, תמיד מעודד מגישתם החברית ההומנית. הרי הם נחשבו לעשירים, היו להם חנויות בעיר התחתית ובתים בכרמל ובכל זאת היו אנשים
צנועים וטובים.
כאשר התחלתי ללמוד בבסמ"ת וכל בוקר ירדתי מאחוזה להדר – פגשתי את השבט שלהם. הם נסעו באוטובוסים המלאים
עד עייפה, אני הייתי עולה באחוזה לאוטובוס בו נסעו הרבה אנשים, הם היו עולים ברחוב מוריה לא רחוק מהקולנוע הנושא
את אותו השם. לימים בני שמואלוף הצעירים התחתנו והיו נוסעים עם נשותיהם הצעירות באוטובוס ותמיד בעמידה.
תרומתם למשפחתי הייתה ענקית, אבי נעזר בהם ושכר עוד ועוד חדרים והגדיל מאוד את העסק "שמיכות בלבן".
בהמשך, הורי עברו להתגורר בדירה באותו הבניין. היחסים ביני לבין נכדתם של השמואלופים היו תמיד מלאי אימון וידידות.
ועתה לעניינינו – מדוע בן למשפחה כה יפה של צדיקים ציונים פתאום לוקח צד כה מזרחי?
מהיכן הנוסטלגיה לבבל? הרי משפחתו יצאה בשן ועין משם ומזלם ששרדו ופתחו חיים טובים בישראל.
מדוע המשורר כה באחוזה אוהב את ברלין? גם אני אוהב את ברלין ונוסע אליה כמה פעמים בשנה.
זו עיר שהצבא האדום הרס בצדק! כך יעשה לעם רצחני צר אופק שנוהה אחר מנהיגים מטורפים מבלי להניף עפעף.
על חורבות ברלין הקימו בעלות הברית עיר כמעט חדשה שהיא דוגמה לסובלנות ושוויון בין העמים.
המשורר נפעם מיופייה ויעילותה של העיר שצעירים רבים מגיעים אליה ועיר זאת עושה לו טוב, מפרנסת אותו ונותנת השראה.
המאמר שכתבה חגית מאלף כך גם הספר שהו מפוייס משהו לעומת כתביו הקודמים של המשורר שאותם כתב בארץ.
טוב שכך, מרחוק הדברים נראים אחרת וחיידק ההגירה כנראה מדבק ועובר בתורשה – גם את זאת למדנו כאן – בראוו!