חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
הסרט "השורקים"
זהו סרטו של הבמאי והתסריטאי קורנליו פורומבויו הרומני, שהשתתף בפסטיבל קאן ובפסטיבל ירושלים בשנת 2019, ובינואר 2020 מוקרן ברשת קולנוע לב. הסרט הוא מותחן פשע רומני על שוטר מושחת, שפועל גם לטובת פושעים. השוטר מגיע ל-"לה גומרה", אחד האיים הקנריים באוקיינוס האטלנטי, ששייכים לספרד, כדי ללמוד שפה ייחודית המתבססת על שריקות, הנהוגה במקום. הפושעים משתמשים בשפת השריקות הזאת, כדי להעביר ביניהם מסרים במרחק, ללא קשר עין, וכך לחמוק מהשוטרים, שלא חושדים בשריקות, ומייחסים אותן לציפורים.
בין הדמויות הגבריות האלימות בסרט, גם מצד השוטרים וגם מצד הגנבים, בולטות בעיצובן שלוש דמויות נשים מרכזיות: פושעת ראשית, מפקדת משטרה, ואימו של השוטר המושחת.
הסרט אומנם של הבמאי הרומני, אך יש בו רוח כלל-אירופית. בנוסף לשפת השריקות, הוא דובר רומנית, ספרדית, ואנגלית, הוא מצולם באתרים שונים באירופה, ומזרוני הפושעים מלאים בשטרות של יורו. ויש גם מחוות לקולנוע העולמי: לסרט "גילדה" האמריקאי האפל בכיכובה של ריטה הייוורת', ולסצנת הסכין המונפת על וילון אמבטיה חצי-שקוף ב״פסיכו״ של היצ'קוק.
הסרט מוזיקלי בצורה ייחודית: השריקות נעימות לאוזן, ופס הקול כולל אופרות איטלקיות. סצנת הסיום של הסרט היא מופע אורקולי של ממש: מבנים צורניים צבעוניים של פארק שעשועים מוארים וכבים חליפות לפי הקצב של מוזיקה אופראית רמה. הסצנה מתמשכת, חוזרת על עצמה, מרשימה, וזכורה היטב.
הדבר הביא אותי למחשבה אודות בימוי סצנת סיום סרט. ישנה חשיבות לסצנה הזאת, ומוטב לזכור אותה. בדרך כלל הצופה אינו מזהה את סצנת הסיום, עד שהיא נגמרת ואיתה הסרט. אם לא התרכז בסצנה מספיק תוך כדי צפייה, הצופה עלול להרגיש החמצה מסוימת. סצנת סיום מתמשכת עם חזרות בתוכה נחרתת טוב יותר בזיכרון. גם סצנת הסיום של "מילים נרדפות" מעוצבת בדומה ויעילה מאוד: הגיבור הראשי נחבט שוב ושוב בדלתו הנעולה של ידידו הצרפתי, עד שהצופה מפנים את המעמד, ולא ישכח אותו.
חגית אינה ממליצה על
הסרט "נשים קטנות"
לעומת החידוש והרעננות של "השורקים", הסרט "נשים קטנות" הוא עיבוד קולנועי שמיני, ולמרבה הצער משמים, של ספרה הידוע של לואיזה מיי אלקוט האמריקאית באותו שם.
הספר יצא לאור בשנת 1868, וזכה אז לקהל קוראים גדול, אבל עכשיו הוא לא מעניין מספיק. לפי מה שקראתי באינטרנט, הסופרת עצמה הופתעה מהתקבלות הספר, והעידה שכתבה אותו בהזמנה של המו"ל שלה, בשביל הכסף, והשתעממה בזמן כתיבתו.
בספר ובסרט אין התרחשויות משמעותיות. אפילו למלחמת האזרחים הדרמטית שהסתיימה אך שלוש שנים לפני צאת הספר לאור, יש לא יותר מהד קלוש. אחת הדמויות הראשיות היא סופרת, אך תהליך הכתיבה אינו פוטוגני, ולא מצטלם בצורה מעניינת. טבילת ציפורן בקסת דיו, הדלקת נר תאורת לילה, פריסת הדפים הכתובים, שמגובה הצילום נראים לבנים וריקים, על שטיח – כל אלה דימויים קולנועיים חיוורים ומשעממים. ארבע בנות המשפחה אינן מאופיינות דיין, לא מתפתחות עם השנים, נראות דומות זו לזו, ולא פלא שלורי – בחור צעיר, עשיר ומשועמם, הגר בשכנות למשפחת הבנות, מתאהב בהן סדרתית.
"נשים קטנות"- שם הספר ושם הסרט בעקבותיו – מקומם בהחלט. כשאבי המשפחה כינה כך את בנותיו המתבגרות, הייתה לביטוי הזה מטרה – להבדיל בינן לבין אשתו, אם המשפחה. בתור שם הספר, הביטוי מאבד את ההיבט הפנים-משפחתי, השימושי, ונשמע כמקטין נשים באשר הן, במיוחד בימינו אנו של העצמה נשית. אבל גם אז, בזמן צאת הספר לאור, לפני למעלה ממאה וחמישים שנה, הבחירה בשם המגמד הזה ע"י אישה עצמאית, יוצרת, סופרת, נראית ככניעה לתכתיב של המוציא לאור ברוח השוביניזם של כל הזמנים.
ובכל זאת, אור קטן באפלת חיוורון הסרט היא הופעתם של שני שחקנים נהדרים, בני ה- 24: טימותי שאלאמה כנער לורי, הזכור לטוב מהסרט "יום גשום בניו יורק" של וודי אלן שעליו כתבתי ביקורת, ופלורנס פיו, הרעננה והמאושרת בסרט הזה, לאחר שהייתה מבועתת ורדופת השדים של טקסי ה"מידסומר".
אמנון מוסיף (כולל ספוילרים):
הכל יחסי. ספר שלפני 150 שנה דווקא תיאר נשים עצמאיות, ואף רמז לאפשרות חיים עצמאיים שלהן, נתפס היום כשמרני ודכאני. גם אני קראתי שאלקוט כנראה התכוונה שג׳ו, בעלת השאיפות הספרותיות, תהיה כמוה – אשה עצמאית, שקיימה את עצמה מכתיבתה, ולא היתה תלויה בגבר – אבל המוציא לאור הכריח אותה להוסיף ״סוף טוב״, שמשמעותו בימים ההם (רק ההם?) היתה חתונה עם גבר. ועדיין, יחסית לזמן ההוא כנראה שהספר היה מאוד מתקדם ויחד עם זאת ריאליסטי, מבחינת תיאור הקשיים האמיתיים של חיי היום יום, של נשים בעיקר, אבל בכלל. ושוב, מה שהיום מובן מאליו, ואפילו מעייף ונדוש, אז היה כפי הנראה חדשני, ובודאי תרם לפופולריות העצומה של הספר.
אפשר להוסיף שלא מזמן תורגם לעברית עיבוד לקומיקס של החלק הראשון של הספר. אני מצאתי את הפרשנות המודרנית של הקומיקס מענינת מאוד. במיוחד כשהפכו את ג׳ו ללסבית. דווקא ביקורת על הקומיקס, שלמרבה הענין נכתבה גם היא על ידי אשה, ראתה בו עיבוד מאולץ ש״בכוח״ הפך את הקומיקס ל״מודרני״, ו״בכוח״ הכניס לתוכו את עניני זמננו, כולל היחס ללה״טבים. התגובה שלי היא, שמענין לציין שאלקוט עצמה מעולם לא נישאה, ולא ברור אם היו לה יחסים עם גברים. כלומר, יתכן שכותבות הקומיקס דווקא תפסו משהו בספר המקורי, כשיקוף חייה של אלקוט עצמה, שכותבת הביקורת פספסה.
ובענין קומיקס בעברית בכלל ראו המלצה שלי כאן.
