ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על
האנתולוגיה “חמישייה צרפתית” בהוצאת “תשע נשמות”
השבוע אני רוצה להמליץ לכם על “חמישייה צרפתית”. לא לא, אני לא מדבר על כוכבי פריז סן-ז’רמן, אלא על האנתולוגיה הנפלאה שהוציאה “תשע נשמות”, ובתוכה חמש יצירות ספרותיות של חמשה סופרים מהטופ של הטופ של קלאסיקת הספרות הצרפתית העולמית. והסופרים הלא הם: ורן, פרוסט, בלזק, זולא, ופראנס (מצרפתית: מיכל שליו, לי עברון, אחינועם ברגר, יותם בנשלום).
זהו ספר שהוא פנינה ספרותית, כי הוא שם זה לצד זה קולות ספרותיים מכוננים בתרבות הצרפתית, נובלות קצרות ונדירות, בזמן שהוא רגע היסטורי וספרותי שלא היה קיים לפניו ואחריו לדידי, בין 1838 ל-1902. בכל אחד מהסיפורים ישנה זווית מיוחדת, ההופכת אותו רלוונטי, ומעניין לקריאה, גם לקורא בן ימינו.
הוותיק מכולם הוא “הממריצים המודרניים” של אונורה דה בלזק. למעשה, אין זה סיפור, אלא מין טקסט נבואי ממש, שבו חוזה בלזק את התדרדרותם של בני האדם כתוצאה מהתמכרות לחומרים מזיקים. החומרים שמפניהם הוא מזהיר הם אלכוהול, סוכר, תה, קפה, וטבק. מה שחשוב פה הוא לא מה שכתוב, כי אפשר להתווכח איתו. מה שחשוב זה הכתיבה הגאונית של בלזק. ההומור, הרצינות, וההטפה של בלזק מהנים במיוחד.
נבואה נוספת שניתן דווקא לאמת אותה היא של ז’ול ורן ב״יום בחיי עיתונאי אמריקני ב-2889״. במבטו המרחיק אלף שנים אל העתיד הוא מנבא את כוחה הכל-יכול של העיתונות, ומונה שורה ארוכה של חידושים טכנולוגיים. מעניין לקרוא את זה בפרספקטיבה היסטורית. לצד הטלפון, שהיה מוצר חדש בתקופתו, הוא חוזה את הטלפוטו, הוא מתאר שיחת ועידה בין-יבשתית, מדמיין העברת מידע שאינה מבוססת נייר ודפוס, ואף מבשר את המצאת המחשב, או בלשונו פסנתר אלקטרו-חישובי. לרוב הוא צדק. בהומור מעודן הוא מציין כפנטזיה את האפשרות לרפא נזלת ושפעת (השנה הוכח שזה לא נכון עם כמות האשפוזים ששבר שיא, אבל אנחנו עוד לא ב- 2889), או להחזיר לאחור את הגלגל ולשקם את אמנות הציור שנזנחה בשל הצילום.
ב”נציב יהודה” מאת אנטול פראנס – טקסט מופתי על זיכרון, שכחה, ונגד אנטישמיות – נעקוב אחר ימי הזקנה של פונטיוס פילאטוס באימפריה הרומית, שבמהלכם הוא נזכר בתקופת שירותו בפלשתינה.
ב”לפני הלילה”, מאת מרסל פרוסט הצעיר, אישה על ערש דווי פותחת בווידוי על אהבה אסורה שהסתירה כל חייה. ב”תמורת לילה של אהבה”, הסיפור הטוב ביותר בקובץ, אמיל זולא פורש סיפור טרגי ומותח על גבולות הנתינה של אוהב לאהבתו.
לכו לקרוא!
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
הסרט “עיניים שלי”
זהו סרטו של ירון שני, שכתב, ביים, וערך אותו, וזכה בפרס אופיר לבמאי הטוב ביותר. הסרט מאוד ריאליסטי, כמעט תיעודי. השחקן הראשי – ערן נעים – שוטר לשעבר, שנאלץ לעזוב את המשטרה בעקבות הליך משפטי, מיטיב לגלם בסרט את דמותו של שוטר בשם רפי, המכונה רשי, שנתון לחקירת מח”ש (מחלקה לחקירות שוטרים).
בתחילת הסרט רשי חוזר לביתו, אחרי יום עבודה עמוס, בו הצליח במשימה של מעצר אב המתעלל בבניו. יש לו אישה אוהבת ובת מתבגרת. אך מאותם רגעים ראשונים של נחת מקצועית ומשפחתית, עולמו של רשי מתמוטט באיזו שרירות קפקאית: הוא מואשם בהטרדה מינית של נערים, אשר על גופם עשה חיפוש בחשד למכירת סמים לקטינים, והחקירה מחמירה איתו בהשפעתם של גורמים עלומים, שרוצים ברעתו. לא מן הנמנע, שאותם גורמים נקמניים הכשילו אותו: ההודעה על הימצאותם של נערים בגינת דובנוב, שמנסים למכור סמים, הייתה מבוימת. רשי התבקש לחקור את הנערים בגינה, שאחד מהם התיימר להיות בנו של בכיר בשב”כ, באמתלה ש”מחלקת הנוער במטלה”.
רשי נוחל כישלון גם בבית, כשהוא מנסה לשווא לרסן את התנהגותה החופשית המרדנית של הילדה המתבגרת, כי, כפי שמתברר לנו בהלך הסרט, הוא איננו אביה, ולא מהווה סמכות הורית עבורה.
מצבו של רשי מתדרדר: הוא מושעה מעבודתו במשטרה, יחסיו עם בתו החורגת מגיעים למשבר, הוא מתבקש ע”י אשתו לעזוב זמנית את הבית, ולעבור לדירת אמו.
הסוף – סופני, ומעבר לירייה קלישאתית של האקדח המשטרתי, שמבליח פה ושם, הוא נתמך ברמזים מטרימים לאורך הסרט. רשי הגיע לזירת אירוע ובה מוטלות 3 גופות: אב השליך את שני ילדיו הקטנים דרך חלון דירתם והתאבד בקפיצה, בשל סכסוך עם פרודתו, אם הילדים. רשי אומר בחקירה ששמו הטוב – זה כל מה שיש לו מבחינה מקצועית. לאשתו המתרחקת ממנו הוא משאיר הודעת אהבה נואשת, שאין לו חוץ ממנה אף אחד, ואין לו חיים בלעדיה. רשי עורך מסע פרידה מהאנשים בחייו, ובמהלכו הוא נוכח לדעת שאכן אין איש מבין אותו. הוריו אינם רואים את המצוקה הכבדה של בנם: אימו הפטפטנית, מוקפת הנכדים, גוערת בו שלא סידר את חדרו, אביו מדבר אתו על הרזיה וכושר גופני, החברים שלו ריקניים ופוחזים.
משחקו של ערן נעים מאוד אמין, אותנטי, ממש ריאליסטי. רשי לא חושף את מצוקותיו, לא משתף בהן איש. על פניו ניכרות תהומות הסבל, התלבטויות, ההחלטה. ישנן כמה נקודות שנשארות סתומות: למה הפוליגרף “יצא לא טוב”, כדבריו של רשי, האם אכן יש לרשי עבר של הטרדת נערים? מיהו הגורם הבכיר במשטרה שרוצה להפיל את רשי, והוא כנראה זה שמגדף אותו בשיחת טלפון אחת?
מעבר לטרגדיה האישית של הגיבור הראשי, הסרט מביע עמדה בנושאים כלליים: אהבה, משטרה, הבהלה להטרדות מיניות, חינוך.
האהבה – אובססיבית, לא הדדית, ורצחנית. לפי ירון שני, היוצר, הסרט הוא השני ב”טרילוגיית האהבה”.
המשטרה – רקובה מבפנים. רשי, ממיטב שוטריה, לא נותן בה אימון, מסרב להיבדק בפוליגרף המשטרתי, נרדף ע”י בכיר במשטרה.
הטרדות מיניות – הקלות הבלתי נסבלת, בה לאדם “נתפר תיק” של הטרדה מינית, וחוסר האונים של הנאשם להיאבק בעלילת השווא.
חינוך – הנוער פורק כל עול, לא מקבל על עצמו חוקים והגבלות, לא מכיר בסמכות הורית. החינוך פשט את הרגל, ולזה יש השלכות לדורות הבאים, לעתיד החברה.
הסרט כתוב היטב. יפה ששמו, “עיניים שלי”, לא נאמר, אלא נגלה ככתובת על תמונת האישה. המשחק העוצמתי של כולם, ושל ערן נעים בראשם, מטיח בפני הצופה את האמת הקודרת על האדם ועל החברה. אם זה העולם, לא פלא, שבני הזוג לא מצליחים להביא ילד לעולם.
כמו טרגדיה יוונית. אלא שהיא נעה במסלול בלתי נמנע, מודרני, לימנו אלו. עם כאב לב ועם חוסר אפשרות לפתרון אופטימי מעורר תקוה.
סקירה יפה ומלוטשת. עירנית ואמיתית. כל הכבוד!