From Wikimedia Commons,

היא הייתה כמעט היחידה שאהבה אותו באמת. היא אהבה אותו גם כשהיה בשיאי הטירוף שלו, כשהיו לו התקפי אלימות קשים, ולא הייתה ברירה אלא לאשפזו בכפייה במחלקות פסיכיאטריות סגורות, וכשהיו לו דיכאונות קשים עד שהיה מאיים בהתאבדות, ושוב נאלצו לאשפז אותו ולתת לו טיפולים בנזעי חשמל. גם כשהתרופות הרבות שלקח הפכו אותו לזומבי. היא אהבה אותו תמיד, גם כשכול מי שהכיר אותו ברח, נטש, והעדיף לשכוח ולמחוק אותו. היא אהבה אותו גם כשיתר בני המשפחה כבר הרימו ידיים והתרחקו ממנו, נוטשים אותו לגורלו. הוא היה הבן שלה והיא הייתה אימו.
הם חיו יחד באותה דירה ישנה בת שלושה וחצי חדרים בה גדל. היא סירבה בתוקף להצעות של אנשי המקצוע להעביר אותו למסגרת של הוסטל או דיור מוגן, למרות שהוא כבר היה בן ארבעים, והיא כמעט בת שבעים. על השידה ליד מיטתה הייתה מונחת תמיד תמונה קטנה שלו, ישנה, דהויה, וממוסגרת – ילד בן חמש או שש לבוש חולצה יפה ומחייך למצלמה.
היא הייתה מביאה לו ספרים מהספרייה הציבורית וגם מחנויות יד שנייה – רומנים, ספרי עיון, ביוגרפיות של אנשים מעניינים, ספרי היסטוריה, ספרי סיפורים קצרים, ספרי עזרה עצמית ופסיכולוגיה חיובית, ספרים של עידן חדש, ספרי מדע בידיוני ועוד, והוא היה קורא אותם לאט אך ברצף. בביתם הייתה להם ספרייה ענקית במקום מקלט טלוויזיה או מחשב.
היא סירבה לבקשות שלו לקנות מחשב, כי ידעה שהאינטרנט הוא פח אשפה אחד גדול, וגם ידעה שלא יעבור זמן רב עד שיגלה ויתמכר לאתרי הפורנו ,לצ’אטים, לפייסבוק, ולכול הרוע והניכור שיש שם. ובכל זאת הוא היה מסתגר בחדרו שעות, מתבונן ב”אנציקלופדיה של האומנות”, ומתגרה מציורים ופסלים של עירום נשי וגברי מתקופות יוון ורומא ועד לרנסאנס והבארוק – דבר שהיה נסבל בעיניה, שכן לא היתה זו פורנוגרפיה.
היא הייתה מעודדת אותו שיצא פעם בשבוע למועדון החברתי של נפגעי הנפש בעיר ויפגוש ויראה קצת אנשים כמוהו, והוא היה הולך לשם, וחוזר כעבור שעתיים שלוש מהורהר ועצוב, אומר שאינו מוצא עצמו שם שכן המקום מזכיר לו אשפוז.
יום אחד כשישבו לאכול יחד ארוחת ערב שאל אותה לפתע “אימא מה יקרה איתי כשאת כבר לא..?” וקולו נדם. היא מיד הרגיעה אותו שהוא יירש את הדירה הזו והיא תהיה שלו ויוכל לגור בה, עצמאי ללא תלות באף אחד, וכן היא משאירה לו את חסכונותיה ויהיה לו ממה להתקיים ולחיות.
“כן אבל אני אהיה לבד ובודד…” אמר לפתע והשפיל את ראשו.
כעבור חודש הביאה לבית גורת חתולים פשוטה ולא גזעית מעמותה להצלת בעלי חיים, כולל כל הציוד. היא נתנה לו ללטף ולהאכיל אותה ואמרה לו לבחור לה שם. הוא קרא לה “פיורי”, ועד מהרה ניקשר אליה והיא אליו. הוא החל ללמוד לטפל בחתולה, להחליף לה חול ומים, לתת לה אוכל יבש ורטוב, לשחק איתה, ללטף אותה, לקחת אותה לווטרינר לחיסונים, לשים לה קולר נגד פרעושים, ופיורי גדלה יפה והפכה לבת בית.
בימי חורף קרים הייתה פיורי באה למיטתו וישנה על חזהו, והוא היה מכסה אותה עם השמיכה. בבוקר הייתה מעירה אותו בליקוקים, ומגרגרת כשהיה מלטף אותה, ומסתכלת לתוך עיניו באהבה גדולה.
אבל עד מהרה החלה פיורי להתייחם; היא ייללה לאורך שעות והוא לא הבין מה לעזאזל קורה לה. “אני חושב שהיא חולה משהו לא בסדר” אמר לאימו שגיחכה, “אז קח אותה לווטרינר” אמרה, מקווה שהוא זה שיסביר לו את עובדות החיים.
הוא לקח אותה לווטרינר וכשחזר היה מהורהר ומודאג. “נו? מה אמר הווטרינר?” שאלה אימו.
“היא מיוחמת בגלל ההורמונים שלה, הווטרינר אמר שאו שנשאיר אותה בבית ולא ניתן לה לצאת החוצה או…”
“או מה?” שאלה רטורית.
“או שנסרס אותה בניתוח או ניתן לה זריקה נגד הייחום” אמר, עצוב.
“ומה אתה רוצה שנעשה?”
“אני לא מוכן שנסרס אותה בניתוח!” אמר בהחלטיות “זה ניתוח וזה מסוכן ומי אנחנו שנעשה לה את זה? גם הזריקה הזו לא בריאה לה בכלל כך אמר הווטרינר”.
“אוקיי” אמרה אימו, “אז נשאיר אותה בבית כל פעם שתתייחם עד שיחלוף לה הייחום”.
זה היה קל יותר לומר מאשר לקיים. פיורי הפכה לבלתי נסבלת ועצבנית, יללה שעות וחיפשה אחר כל אפשרות לצאת. היא הפכה תוקפנית ואף שרטה אותו ואת אימו ברגליהם ובידיהם.
יום אחד, כשחזר מהמועדון החברתי ופתח את דלת הכניסה של הדירה, פיורי זינקה לעבר הפתח וברחה החוצה. הוא לא הספיק לתפוס אותה או לעצור בעדה. הוא ואימו ירדו מיד עם כלוב בניסיון לאתר אותה, לתפוס ולהחזיר הביתה אך לשווא, היא נעלמה. הערב החורפי החל לרדת ואיתו ירדו החשכה והקור.
“אל תדאג היא בטח תחזור” ניסתה להרגיע אותו אימו, “היא יודעת איפה הבית שלה ואיך לחזור אלינו”. בלילה ירד גשם והוא דאג לחתולה שלו ושנתו נדדה. בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר, אמר לאימו שהוא הולך לחפש את פיורי ולהחזיר אותה הביתה, והיא הצטרפה אליו לחיפושים.
הם מצאו את גווייתה על הכביש. היא נפגעה בראשה, כנראה ממכונית, ומתה שרועה בתוך שלולית קטנה של דם על שפת הכביש. הוא צעק ובכה בהיסטריה “פיורי!… פיורי שלי!…” והיא חיבקה אותו חזק והחזירה אותו הביתה. הוא חזר בוכה ונעל את עצמו בחדרו.
בערב דפקה על דלת חדרו עד שפתח לה.
“פיורי מתה” אמר בעיניים רטובות.
“כן היא איננה” אמרה אימו.
“זו אשמה שלי היינו צריכים לעשות לה את הניתוח או לפחות לתת לה את הזריקה נגד הייחום”, אמר.
“אל תאשים את עצמך”, אמרה.
“הייתי צריך לשים לב כשחזרתי מהמועדון ולא לפתוח את הדלת כניסה כל כך לרווחה. אם הייתי ניזהר היא לא הייתה מצליחה לברוח” אמר.
“זו לא אשמתך רוני” אמרה לו אימו ולקחה את ידו בידה. “זו גם לא אשמתה של פיורי המסכנה”. הוא הרים אליה את מבטו, לא מבין.
“זה כן אשמה שלי אימא”, אמר.
“להאשים את עצמך לא יעזור להחזיר לחיים את פיורי… תדע רק שאהבת אותה ורצית את הטוב ביותר עבורה גם אם הכול השתבש” אמרה, בעודה אוחזת בידו ועיניה עצובות. “אהבת אותה באמת וזה מה שחשוב בסופו של דבר, וגם אם הכול השתבש והיא איננה יותר אתה תזכור אותה לעד בליבך”.
הוא קם על רגליו וחיבק את אימו חיבוק חזק ובכה…
כעבור כמה שבועות הביאה לו אימו צילום קטן ממוסגר שלו מחובק עם פיורי, והוא תלה אותו ליד מיטתו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 − 4 =