ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על
הספר “ארץ אחרת” של ג’יימס בולדווין בהוצאת “עם עובד” (בתרגום מאנגלית: גיא הרלינג)
לפני יותר מחצי שנה יצא תרגום ספרו של בולדווין “בחדר של ג’ואבני” בהוצאת “כתר”, שהיה ספר מטלטל לקריאה ומעולה מבחינה פרוזאית. מאז חיכיתי לעוד תרגום של בולדווין. ואכן “עם עובד” הרימו את הכפפה ותרגמו את הספר ״ארץ אחרת״ שנחשב לבשל ביותר של בולדווין. הספר הוא מאסטרפיס מבחינת כתיבה, ובכלל זהו ספר חובה לקריאה למי שרוצה להבין קצת יותר עם מה מתמודדים שחורים בחברה לבנה בארצות הברית. זהו ספר שהייתי מכניס לתוכנית הלימודים הישראלית כספר חובה וכספר השלמה ל”עור שחור מסכות לבנות” של פאנון (שיהדהד לאורך כל קריאת הספר למי שקרא אותו).
כמה מילים על בולדווין. בולדווין (1987-1924) היה אפרו-אמריקאי והומוסקסואל, סופר ומשורר אמיץ. מבקר חברתי שלא פחד לגעת בנושאים מרכזיים ומושתקים בחברה המערבית. נושאים שקשורים לגזע, מיניות, והבדלי מעמדות בחברה האמריקאית. בימי חייו הספיק בולדווין להתרועע עם ז’אן פול סארטר וחברי האליטה האינטלקטואלית של “הגדה השמאלית” בפריז, וללוות את מרטין לותר קינג במסעותיו בארצות הברית.
אז מה מסופר פה? בניו יורק, בגריניץ’ וילג’ ובהארלם, חבריו ומשפחתו של רופוס סקוט מנסים לפרש את המסלול הטרגי שאהובם בחר להוליך בו את חייו, בעקבות רומן אלים עם צעירה לבנה מהדרום. בפריז, אריק ג’ונס מתכונן לעזוב את אהובו איב, ולשוב לניו יורק כדי לקדם את קריירת המשחק שלו. שובו של אריק יטלטל את החבורה הניו־יורקית, ויאלץ את חבריה לבחון את עצמם ואת יחסם לרופוס באור חדש.דרך קורותיה של קבוצת צעירים קטנה מצייר בולדווין את הכוונות הטובות והגרועות ביותר של אמריקה הליברלית בתחילת שנות השישים. כתיבתו של בולדווין, מי שהותיר את החותם הגדול ביותר על הספרות האפרו־אמריקנית בארצות הברית, זוכה כעת לעדנה ולעיון מחודש בעולם כולו.
רעיונותיו בדבר שוויון זכויות מהדהדים כיום בעוצמה, לא פחות משהיו פורצי דרך בזמנם. רגישותו הנדירה לכל מה שאנושי נוגעת לליבם של הקוראים מאז ועד היום. זהו רומן על תשוקות – מיניות, גזעיות, פוליטיות, אמנותיות – שעוצמתו הרגשית והחושנית עוצרת נשימה. במרכזו גברים ונשים, שחורים ולבנים, שמסכות הגזע והמגדר מופשטות מהם בידי אהבה ושנאה בשיאן ובשפלותן.
עטיפת הספר – פשוט מהפנטת. מרתקת. שבתה את ליבי. ציור שהוא סיפור על מצב השחורים בארצות הברית מתוך התערוכה של האומן רונאלד ג’ייקסון (How grandma sees me).
לכו לקרוא.
יואב איתמר, עורך השירה של יקום תרבות, ממליץ על
ההצגה “הבא אחריו” של תיאטרון באר שבע
אין זו ההצגה הראשונה שעוסקת באחרית ימיו של דוד המלך (זכורה ההצגה ״כתר בראש״ של שבתאי), ולא היצירה היחידה שעוסקת במלכות ישראל (אני נזכר ב”אלוהים יודע” של ג’וזף הלר, ו”דוח המלך דוד של שטפן היים). אבל ההצגה הזאת מצליחה מצד אחד להיות נאמנה לסיפור הרקע התנ”כי, כפי שהוא זכור אפילו לי מהההפטרה שלי, ומצד שני מביאה תצוגת משחק מדהימה של תום אבני, המצליח לצקת ריבוי רבדים בדמותו השטחית משהו של אדוניה המקראי, ובמאבק על המלוכה, שכמו במיתולוגיות מן המזרח הרחוק סיפורם של המפסידים מוצג בה כיותר מעניין מזה של המנצחים.
יונתן צ’רצי, שמשחק את יואב, עושה תפקיד מועט המחזיק את המרובה, ומראה את האופן הדק שבו אהבה יכולה להפוך לשנאה, כאשר שני אנשים רואים באופן שונה את טובת הממלכה.
נתן דטנר, אולי בהשראת יוסי בנאי, מצליח לבנות דמות של מלך מזדקן ודועך, שנקרע בין נשותיו וילדיו, ושואף לשלום תוך שהוא מפספס את נציגי העם העומדים מולו והם אלה שמשלמים את המחיר. לענבר דנון שמגלמת את אבישג השונמית יש את הרגעים שבהם היא מרגשת ומשמשת כנקודת מפנה בתהליך התבגרותו של שלמה (שמגולם על ידי אורן כהן), שמגלה לתדהמתו את סיפורם של אוריה החיתי ואימו. זה אולי חוסר דיוק דרמטי קטן (שלמה הוא בנם השני של דוד המלך ובת שבע). גם תפקידיהם של אדוה עדני ומולי שולמן היו עם רגעים מאלפים. העברת המחזה למסגרת מודרנית, מצליחה לצקת עוד רובד באמירה על הרלוונטיות של ההצגה להווה. אם יש אפשרות, שווה להשקיע ערב בהצגה מרגשת וחשובה זו.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
הסדרה “ספרות פלוס”
הסדרה “ספרות פלוס” מתקיימת בחוג לספרות בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב מאז שנת 2005. היא מיועדת לסטודנטים ולקהל הרחב. בשנת הלימודים הנוכחית, תש”ף 2020-2019, “ספרות פלוס” היא בעריכת פרופ’ מיכאל גלוזמן, וכוללת 16 מפגשים שבועיים בימי ד’, בהם סופרים וחוקרים משוחחים על יצירות ספרות. נושאי המפגשים מגוונים ביותר, כפי שניתן לראות בתכניית הסדרה. השקת הסדרה, שנערכה ב- 6.11.2019, הוקדשה ליצירתה של רונית מטלון, כשנתיים אחרי מותה ב-28 דצמבר 2017. כמה שרונית מטלון מוערכת ואהובה בקרב אנשי ספרות ובמיוחד באוניברסיטת תל אביב, בה למדה ספרות ופילוסופיה. פרופ’ מיכאל גלוזמן סיפר על היכרותם רבת השנים, שראשיתה בשנת 1981 באוניברסיטה, בהשקת גיליון 12-13 של כתב העת “סימן קריאה”, בו פורסם סיפורה הראשון של רונית “הנסיעה לראש פינה”.
פרופ’ חנה נוה דיברה על הגיוון הרב של הדמויות בספריה של רונית מטלון, בפרט על הטיפוסים הססגוניים של “והכלה סגרה את הדלת”, ובמיוחד על מרגי הכלה, המפתיעה, הבלתי צפויה, הלא מתפענחת. כמוה גם רונית – האישה, הסופרת, ביקשה לשבור את הסטראוטיפים, והצליחה בכך. כפי שאמרה חנה נוה, נטייתם של הקוראים והחוקרים היא לסווג, למיין את הסופרים, ואת יצירותיהם, לפי קריטריונים למיניהם, אך רונית מטלון לא מתמיינת בקלות, וזאת כותרת מתאימה להרצאתה החווייתית, התיאטרלית של חנה נוה, שזכתה למחיאות כפיים ממושכות.
דרור משעני הוא סופר, מתרגם, חוקר ספרות, המלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. הוא ערך את “והכלה סגרה את הדלת“, ספרה האחרון של רונית מטלון, שראה אור בימי חייה, וסיפר שבקרוב תצא לאור נובלה חדשה, גנוזה, לא גמורה, של הסופרת. דרור משעני דיבר על הדמיון בין כתיבתה של רונית מטלון לזו של רולאן בארת, על התבוננות שניהם בצילום, על חיפוש שניהם אחר צורות חדשות של כתיבה, על התנועה בין הרומן למסה, על רצון שניהם לכתוב את אהוביהם, לא עליהם. מבארת עבר דרור משעני לפרוסט, וציין, שכפי ש”בעקבות הזמן האבוד” מתחיל בהירדמותו של ילד, כך “קול צעדינו” נפתח בילדה במיטה, המחכה לצעדיה של אמה, בטרם תירדם. כפי שרולאן בארת נהרג בתאונת דרכים, כך גם מותה הטראגי של רונית מטלון ממחלת הסרטן הוא מעין תאונת גורל, וכולנו עדין ממתינים לקול צעדיה, ובינתיים שמחנו לראות את פניה היפות ולשמוע את דבריה הרהוטים של רונית מטלון בקטעים מתוך ראיון מצולם עם דורי מנור.
מומלץ ביותר להגיע למפגשים של סדרת “ספרות פלוס”, כדי ליהנות מדבריהם הקולחים והמחדשים של הסופרים וחוקרי הספרות.
תודה לכם, ניסים, יואב וחגית, על ההמלצות המעניינות.
התמונה מזכירה קצת את זו של דיוויד וורנר בתפקיד השטן, בסרט ‘שודדי הזמן’…