פריחה ברמת השרון - צילם אבי גולדברג
פריחה ברמת השרון – צילם אבי גולדברג

די לצעוד השכם בבוקר בשביל שסללה עבורנו העירייה בעיבוריו המערביים של הישוב, לשאוף אוירו של שחר, ולצלול במחשבות מטפיזיות נוכח יופיו של היקום בטרם פקקי תנועה. אך לא, בבוקר גורלי אחד של תשרי ארע אירוע שטלטל אותנו משלוותנו. כזה שמן הראוי שנחלוק אותו עם הציבור שעדיין קורא, ולא לנצור אותו לעצמנו. שביל זה בו היינו פוסעים נועד לאזרחים הוותיקים, משכימי הקום המחלצים אבריהם הנוקשים לאחר חוסר שינה. השביל מיועד גם לצעירים שהתגלגלו ממיטתם עם שחר, ובמקום לחוש לבית הכנסת לתפילת שחרית, מכתתים רגליהם בהכנות למרוץ אייל או לחצי או רבע מרוץ מרתון, הכול לפי עונת השנה ויכולת הרץ לבצוע את המרתון לחלקים.

‘תשמעי נשמה’ אמר הרץ המיוזע חבוש כומתה בעלת מצחייה קמורה, על פי צו האופנה (באידיש קוראים אותה דַשִיק). הוא רץ לצדה של בחורה במדי ספורט מעודכנים תוך שהוא מתנשף.
את אשר אמר הרץ לנשמה כבר לא שמענו, ויתכן שגם הנשמה לא שמעה, באשר קצב הריצה של הקורא לנשמות, היה מהיר משלנו. בעוד אנו צעדנו שפי שואפים את ריח הפריחות שהדיפו העצים, שדומה שהשנה לא פסקו מלפרוח, ואילו הוא, אצה לו הדרך.
‘תשמעי נשמה’. הוא אמר זאת באחד הבקרים שבלוח העברי נקראים ‘בין שופר לסוכה’, ודי היה בכך בכדי לעורר את סקרנותי הרליגיוזית הקטנה. האם היה הרץ מעין גרסה מודרנית של מעורר מאמינים לטהר נשמתם, זה העובר בטרם שחר מקיש על חלונות הנמים להקיצם לאמירת סליחות? אלא שהמועד לכך הרי חלף עבר לו זה לא מכבר עם מות חומם של אב אלול.
אז אולי קרא הרץ לנשמתו שלו, שפרחה תוך כדי ריצה מחמת המאמץ, לשוב אליו? גם זה נשמע לי מופרך כששקלתי אפשרות זו מצדה המדיציני, לאחר שהתייעצתי במומחים לדבר, כלומר שהנשמה פרחה מגופו של רץ והוא קורא אחריה להחזירה.
אם כך, חשבתי ביני לביני, אולי צריך לשקול את העניין בצורה יותר מופשטת, בדרך שהיה עושה זאת רבי ידוע-יודע כל מהסוג שמביט עלי מכרזות ענקיות ודגל צהוב מתנוסס לידו?
כשקרא הרץ ׳תשמעי נשמה׳ הוא נשמע אסרטיבי, כנראה ידע שלנשמה אליה הוא פונה יש אוזניים או אבר שמע אחר המאפשר לה להקשיב לדבריו. שהרי רצה להשמיע לנשמה דבר מה, אבל כאן הרחקתי כבר למחוזות מטפיזיים שאיני רגיל בהם. באותו זמן כבר הוליכו אותנו רגלינו לקצו של שביל, אל כיכר עגולה שתולת פרחים לתפארת, עטורת שלטי חוצות גדולי ממדים מכול עבריה, ושני בתי אוכל פיראטיים – גזלנים פרמננטיים לחיילי צה”ל הרעבים תדיר ממלחמות הסייבר באויבי ישראל.
ריח שמן מטוגן החזיר אותי ממחוזות הרהורי הנשמה. ‘העארוק’ הכריז שלט מבית האוכל, ‘ממטבחה של אמא’, ולי זה נשמע כפיתה ושניצל לעריקים נחפזים, כדי שיוכלו להרחיק לכת על בטן מלאה. אלא שבמחשבה שנייה ביטלתי את העניין, מה לו לחייל במחנות צה”ל הטובלים בירק שדות רמת השרון לערוק מהם, ובמיוחד כשמביאים אל פתחו עארוק בשמן ופיתה ואוטוטו לפני עונת התותים?
כרזת חוצות גדולת ממדים שהכריזה ‘אור לנשמה * 3435’, החזירה אותי למחוזות המטאפיזיים. אז הבנתי כי עניין הנשמה המקשיבה שנרמז לי בתחילת השביל לא היה מקרי, שהרי בסוף השביל נגלתה לי נשמה נוספת – נשמה רואה, כי ברור לחברת חשמל או לספק אחר המבטיח לנשמה אור, כי היא, הנשמה, רואה, שאחרת למה לבזבז עליה שיחת טלפון?!
עם הצטברם של הרמזים שנשלחו אלי בשלב כה מאוחר בחיי, וכה מוקדם בבוקר תשרי, הבנתי שאסור לי להתעלם מהם, וכי עלי להמשיך ולהתעמק בנושא. לכן אקדיש את שיטוטי בשביל בשנת התש”פ בהשלמת בניית קלסתרון של הנשמה. שכבר ידוע לנו שיש לה עיניים ואוזניים וכן באכילת הערוק לחיזוק נשמתי שלי. אם הרץ האלמוני קורא במקרה את הרשימה, ויכול בבקשה להתקשר אלי ולתת לי עוד פרטים על מקום המצאה של הנשמה לה קרא בבוקר לא עבות בין שופר לסוכה, אשמח לקבלם והעארוק עבור הנשמה שתמצא על חשבוני.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − 13 =