‎‎‎‎‎‎‎


במלאת שנתיים לקיומו של ההאשאטג “me too” בהוקרה ל’מנטור’ הספרותי שלי, רני יגיל.

חיים שטנגר

היא ניערה בתקיפות מה את כתפו, מתוך כוונה ברורה לסיים את שהותו במיטתה, עד כמה שיותר מהר. היא חשבה לעצמה – כמי שהייתה בוגרת של כמה וכמה קורסים לכתיבה יוצרת – שאם הייתה כותבת סיפור קצר, הייתה היא משתמשת – לצורך תיאור דחיפות, סילוקו של מטרד גדול ובריא גוף זה, מחדר המיטות שלה – את המשפט – “ויפה לכך הייתה השעה – יפה הייתה השעה לכך, עוד זמן רב, קודם לכן”.

היא נאנחה, קלות, מתוך פינוק ועצלות יתר, וחשבה לעצמה, תוך שהיא הוגה את המלים בקול: ״חבל. חבל מאד שאפילו החיים – ‘החיים האמיתיים, לכאורה, שלי’ – הם, כל כולם, קיטש וצלופן, סוג של חיקוי של המציאות. זו אינה, בוודאי ובוודאי, אותה מציאות חיקוי של מציאות החיים, כפי שלימדו אותי או אז, בקורס לכתיבה יוצרת״, המשיכה לדבר אל עצמה בחדר הריק, לאחר שהוא – הוא נאלץ, על כורחו, כשקורי שינה עוד דבוקים לעיניו, לפנותו, לפני שעה קלה.

״אין מדובר בחיקוי של הטבע, כמו שקבעו זאת אריסטו או אפלטון ואין מדובר, כלל, ב’מימזיס’״, נזכרה היא בדבריה של הסופרת הבלונדינית והמצודדת, שיצא לה שם של טורפת גברים ולא סתם טורפת גברים, אלא טורפת גברברים צעירים ורכים ממנה הרבה בשנים. שם מפואר ומכובד יצא לה, לאותה סופרת, של מי הטורפת לארוחות בוקר מיוחצנות ומתוקשרות שלה, גברברים בלונדיניים, שופעי שיער ה’משפריצים’ בריאות לכל עבר.

היו אלה גברברים שהנם בעלי עבר של לוחמי סיירות או טייסים, למצער. גברים אלה היו מהמתנאים ומתגאים בחזותיהם הנשלחים אל עדשת הצלם, בסוג של התרסה משהי, בהיותם בעלי שש קוביות הבולטים אל חוץ ודוקרים עין, באלה חזותיהם המעוצבים והמטופחים להלל, שלהם.

ואותה, אותה סופרת שהיוותה לה – באותו פרק זמן מוגדר וקצוב של חייה – סוג של חיקוי ועל פי התנהגותה והתנהלותה, עיצבה היא – ובקטן – את חייה שלה, דאגה – אחת לחודש עד חודשיים, לערך להצטלם בחברתם של בעלי גוף אלה, כדי לשמור על תדמית ‘טורפת הגברברים’ שלה.

הצילומים היו מתבצעים בבית מלון יוקרתי ומוכר, זה או אחר, או במסעדה מתוקשרת זו או אחרת, או בקרבת ברכת שחייה יוקרתית ומבוקשת, שסתם בני תמותה רגילים מן השורה, יכולים היו רק לחלום להירשם ברשימת הממתינים לכניסה אליהן. להירשם ולא להגיע עדי השחייה המבוקשת.

ברקעם של צילומים מתוקשרים ומעוצבים אלה, דאגה מי שהייתה מעצבת הצילומים המעוצבים והמתוכננים הללו, ‘לשתול’ פירות קיץ, המעלים ניחוחות אירוטיים – דוגמת אבטיח וענבים בשלים שהיו בשלב הצילום, בשלב של כמעט גבולות התפקעותם והתפוצצותם אלי חוץ, מחמת עסיסם הגדוש שביקש לו נתיבות שונים ולא מוכן היה להיוותר עוד בתוככי פירות אלה, אלי נצח.

כך נתרגלה עין לכך, כי פירות אלה היו חלק בלתי נפרד, מהחזות המטופחים, כמו-גם משדי הסיליקון המטופחים, עד שאם היו חסרים פירות אלה מן הרקע, הייתה העין ממצמצת במבוכת מה, מחמת חסרונם של אותם פירות ותרה – בתסכול ובייאוש מה – כדי לחפש ולמצוא אותם.

לכן דאגה אותה מעצבת צילומים, שלא תיווצר מציאות של חסרונם של פירות קיץ אלה, בצילומי קיץ המדיפים עושר ובריאות מתפרצת. היא דאגה לשלב פירות קיץ אלה, בהרכב זה או אחר, כחלק בלתי נפרד, מרקעם של צילומי יחצנות אלה, ששלחה היא – מעשה של שגרה – לאוהביה ומטפחי תדמיתה. ובעלי הטורים, מטפחות ומטפחי התדמיות, בכלי התקשורת, נענו לה, כמי שיד רבה הייתה ויש לה כמו-גם נגישות של ממש, בכל מקומות היוקרה הנחשבים – תוך הבלטת רכיב ועניין זה, הבלטה רבתי, בכלי התקשורת השונים.

‘הבלונדיני’ – שאפילו לשמו לא שאלה היא, לא היה עוד בחדר המיטות שלה. הוא ביצע ועשה את שלו, הוא דאג לספקה על הצד הטוב והיעיל, אם כי, לא מעבר לכך. ״הוא לא התאמץ, בכלל, מעבר לדרוש״, חשבה היא לעצמה, כששפתיה דובבות וקולה אינו נשמע, עת שהה הוא עוד בחדר המיטות שלה. ״במצב דברים זה, הרי אין צורך לטרוח עליו – טרחה יתרה – בהכנת ארוחת בוקר של ממש, לכבודו״, גמרה היא בדעתה.

לכן נכנסה היא אלי המטבח ומשיצאה מן המטבח, לאחר דקות מספר, נתנה היא בידי ‘הבלונדיני’, טוסט שנעשה מלחם משובח כשפרוסת גבינת ‘גאודה’ צרפתית נתונה בין שתי פרוסות טוסט זה. היא הוסיפה כמה וכמה עגבניות מסוג ‘שרי’ ודג ‘אנשובי’ שנלוו לגבינה זו, כל זאת, כדי ״לשחק עם טעם הגבינה ולהשביחה, במעט״, כפי שנהגה היא לומר , בנסיבות אלה, כדי להרשים את סובביה – בצניעות מעושה, על גבול זיוף מתקתק שריחף לו מעל פיה הקטן והמעוצב למשעי.

זאת עשתה, כדי שיבינו, אם לא הבינו זאת סובביה, עד אז, כי ניחונה היא – בנוסף לשלל מעלות וסגולות שהעניק ונתן בה האל – גם בטוב טעם קולינרי משובח, שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום, בלא להקדיש לו שימת לב, אם גדולה ואם קטנה.

היא דחקה בו לצאת לדרכו. היא גם נתנה בידו, נוסף לטוסט, שטר כחלחל של 200 ₪ ונשקה לו נשיקה מרפרפת על לחיו. “זה כדי שתצליח להעביר את היום, בקלילות”, אמרה לו וחייכה אליו חיוך מזויף ושקרי, עד שריחו הרע של השקר שפרץ מתוך החיוך, נתפשט בחדר המיטות. משך שעות עמלה היא, עם מפיג ריחות, בריח יסמין (שהיה הריח האהוב עליה) לנסות ולהפיג ריח רע זה של השקר ולא עלו לה דברים יפה.

בזמן שישן הוא שנתו הרגועה והנינוחה של פר הרבעה שזה עתה בא על סיפוקו, על מיטתה, וחיוך קל של סיפוק נתפשט לו על פניו, שקלה היא אם להפעיל עליו את ‘תרגיל סם האונס’, שעשתה היא, בעבר, עם השניים שקדמו לו. וזאת לדעת. השניים שקדמו לו במיטתה, לא היו לה לרצון וזאת על דרך ההמעטה בלבד.

משנפרדו שניים אלה, כל אחד ואחד – בנפרד ומסיבותיו הוא – מעמה, שלא בטוב, האשימה היא שני קודמיו אלה, כי מהלו הם סם אונס בכוס השמפניה המבעבעת שלה. מדובר היה – בשני מקרים שונים ונבדלים זה מזה – בשני מקרים שנתרחשו בשני ברים תל-אביביים, שאין כל משותף ביניהם, קהל המבלים בהם שונה, לחלוטין, מבר אחד למשנהו והמדובר היה, בשתי הזדמנויות שונות.

משלא שיתפו שניים פעולה אלה עמה, לאחר ששכבה עימם וזרעם היה מצוי, עמוק עמוק, בתוככיה, ואף פגעו הם בה – לדעתה שלה – מצאו הם את עצמם ואת שמם מרוח ומוקלד אל נייר משרדים של משרד עורכי הדין, שטיפל – דבר שבשגרה – בענייני ובעסקי הנדל”ן של אביה, הקבלן המוכר ובעל הקשרים במקומות הנכונים. כפסע היה בין שני חסרי ניסיון ובעלי גאווה יתרה אלה, לבין ישיבה ממושכת במאסר, כמה וכמה שנים באשמה שאנסו אותה.

בשני המקרים לא ארכו הדברים זמן רב. בתום משא-ומתן מקוצר של עורכי הדין של אביה עם עורכי הדין של מאהבים מזדמנים אלה, שאפילו את שמם לא זכרה עוד, התעשר חשבון הבנק שלה – בכל פעם ופעם, בנפרד – בסכום בן חמש ספרות, בשקלים אומנם, אם כי קרוב למדי, עד כדי געת בסכום בשקלים של שש ספרות.

עורכי הדין של אותם מאהבים ללילה, הסבירו להם – לאחר שניהלו משא-ומתן ממושך עם עורכי הדין של אביה, הקבלן – כי אי העברת סכום בשקלים, הנוגע ונושק, קלות, בסכום של כמעט שש ספרות, לחשבון הבנק של עורכי דין של האב, הקבלן, תוך קצובת זמן קצובה, עלול לעמת אותם עם טענה של אונס שביצעו הם בה, לכאורה – כמובן, כמובן,אך ורק, לכאורה, אם כי – בפועל ולמעשה – באמצעותו של סם אונס.

מדובר היה – בשני המקרים – במי שהוריהם לא השתכרו משכורת אל צרור דל, צנום ונקוב, ומדובר היה בסכום בר השגה, בשקלים – הגם שהיה הוא קרוב לסכום של שש ספרות.

בתום תקופה קצרה נאותו עורכי דינם של שניים אלה להעביר את סכום הפיצוי הנדרש, ובלא כל צורך בנקיטת הליכים משפטיים נוספים, מצא סכום פיצוי נדרש זה את מקומו החדש, בחשבון הבנק של משרד עורכי הדין: ‘חופצך, שנלגנומן ואביטבול’.

בכך נסתיימו הדברים, אם כי לא לחלוטין.

היא ביררה את כתובותיהם של אותם ‘חנונים’ ו’לבנים כמו יוגורט’, כפי שכינתה היא אותם ושלחה – לכל אחד מהם ובנפרד – עציץ סחלב בצבע ורוד, או אולי היה זה פרח בצבע לבן מנומר בצבע ורוד, או אולי פרח בצבע לבן בלבד. עם השנים תש כוח זיכרון זה שלנו, אם כי יכולים אנו להעיד, בנקיטת חפץ, כמי שראו פרח מרשים זה, כי מדובר היה בפרח יפה להלל. היה לה טעם משובח – טעם משובח, עד למאד מאד – ולא רק בענייני קולינריה.

לכל עציץ ועציץ דאגה היא לצרף כרטיס ברכה, המודפס על נייר נטול עץ משובח, בעובי הראוי והמרשים. בעט נובע שהדיו ממנו נתפשט על נייר זה, נקבע בו, במידה הראויה, אם כי לא נמרח ולא התמרח על גביו, כתבה – בשולי כרטיס ברכה זה – 

“בהוקרה – להארווי ויינסטין”.

רק לאחר שנים – שנים הרבה – פגש מי שפגש ב’בלונדיני’, והסביר לו שבזכות היותו מי שגם בבדיקה גופנית מדוקדקת, לא היו מוצאים דולר מיותר ופנוי על גופו, ניצל הוא מדרך החתחתים שהעבירה היא את שני החנונים אוכלי היוגורט, שקדמו לו במיטתה. ובעיקר בדרך החתחתים שהעבירה היא אותם, לאחר שיצאו הם את מיטתה ופנו איש ואיש, לעיסוקיו הוא.

והוא – הוא אפילו לא ידע, שקרוב היה הוא לומר – באותן נסיבות – אלמלא חמלו עליו מן השמיים – ברכת הגומל, בשם ובמלכות. וכך לא קיבל את כרטיס הברכה מקרב לב :
“בהוקרה – להארווי ויינסטין”.

סמל תנועת “מי טו ” ויקיפדיה
הפוסט הקודםהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 18-19 אוקטובר 2019
הפוסט הבאהפסל של אברהם מאפו בקובנה, ליטא: הרהורים על יחסי יהודים וליטאים
חיים שטנגר
יליד תל אביב 1954 למשפחה חילונית של יוצאי גרמניה ואוסטריה. בעידוד דודו בחר ללמוד בישיבה תיכונית ולנהל אורח חיים דתי, שאותו זנח בהדרגה. למד תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת בר-אילן, תואר שלישי בפקולטה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן, ותואר שלישי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מ-1981 בעלים של משרד עורכי-דין עצמאי. בנעוריו שימש ככתב ב"מעריב לנוער". המתח בין התרבות החילונית לעולם המסורת היהודית, בין העיסוק החומרי והפרגמטי לבין הספֶרה הרוחנית, מאפיין את הביוגרפיה של שטנגר ומזין את שירתו ואת מחקריו הספרותיים. בגיל שמונה-עשרה פירסם את שיריו הראשונים בכתב העת "קשת" ובמוסף הספרותי "משא" של עיתון "דבר". ספר הביכורים שלו, "ביאה קשה" (1982), ראה אור בהוצאת עקד. בהמשך ראו אור קובצי השירה "אתמולך" (1987); "יוון, איים" (1990); "שואה" (1997); "אהבה ופעמוני רוח" (1998); "כסאות למשפט" (2002); "דובדבנים בשמש" (2002). ב-2009, בשיתוף עם האמן מנשה קדישמן, יצר את פרויקט "הטוליפים" במוזיאון רמת גן, כאשר שירים פרי עטו הוצגו עם ציורי האמן כחלק מעבודה אחת. ספרו האחרון עד כה, הרומן "קופסת ילדות" (2022), פורש את סיפור ילדותו, נעוריו והתבגרותו בעיר העברית הראשונה, בימים שקדמו למלחמת ששת הימים ולאחריה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

10 + eleven =