הפסל של אברהם מאפו בקובנה, ליטא: הרהורים על יחסי יהודים וליטאים

פסל אברהם מאפו ברחוב מאפו בעיר קובנה בליטא פיסל
Martynas Gaubas

“ליטא מכורתי” כך פותח המשורר אדם מיצ’קביץ’ את הפואמה המפורסמת שלו “פאן טדיאוש”.

ליטא היא גם במידה מסויימת מכורתי. המשפחה שלי הגיעה מליטא לארץ ישראל במאה ה-19.

יהודים חיו בליטא כשמונה מאות שנה בביטחון רב יותר מכל מקום אחר.

בני משפחתי חיו בליטא במשך כ-200 שנה. אבי המשפחה הרב משה רבק’ש ( רבק’ש זה על שם אימו רבקה) הגיע לשם מפראג בראשית המאה ה-17  בסביבות שנת 1611.

המפורסם מכולם היה אביו של סב סבה של סבתי, הגאון מווילנה במאה ה-18, שבימים אלה חוגגים בליטא ובישראל 300 שנה להולדתו.  

עד שעזבו כולם במאה ה-19 לארץ ישראל, והיו גורם ראשי בעזיבה של חלק גדול מהקהילה היהודית הליטאית לארץ ישראל (אבות הקהילה הליטאית של היום בבני ברק ובירושלים), וכתוצאה תרמו תרומה מכרעת להצלת משהו מהקהילה מהשמדה מוחלטת לימים.

אבותי הגאון מוילנה ואברהם וולפנזון נתנו בסוף המאה ה-18 סיבות רבות ושונות מדוע על היהודים לעזוב את ליטא הנוחה, הטובה, והירוקה עבור ארץ ישראל הרחוקה, המדברית, השוממת  הנשלטת בידי אימפריה מושחתת האימפריה העותומאנית.

בין השאר הם הזהירו מפני אסון גדול שיבוא על יהודי ליטא בעתיד הלא רחוק, ורק אלו שיסעו לארץ ישראל ינצלו ממנו.

רבים לא התייחסו לכך ברצינות, שהרי לליטאים לא הייתה כלל היסטוריה של אנטישמיות כנגד היהודים, בוודאי לא בקנה המידה של השכנות הגדולות גרמניה, פולין, ורוסיה.

למרבית הצער הם לא הצליחו מספיק במאמצי השכנוע שלהם לשכנע את כל אנשי הקהילה שם לעזוב. צאצאי אלה שנשארו הושמדו בשואה בידי הליטאים והגרמנים במאה ה-20. בני משפחתי למרבית השמחה לא חוו דבר מכל זה. עבורם ליטא הייתה רק זיכרון רחוק ומתרחק.

בכל זאת כדאי לדעת שבליטא של המאה ה-19 נוצרו במקביל שתי שפות עתיקות-חדשות ושתי תנועות לאומיות. אחת מהן הייתה השפה והתרבות העברית החדשה, והשנייה הייתה השפה והתרבות הליטאית החדשה. הן נוצרו ממש במקביל זו לצד זו, אם כי הפעילים של שתיהן לא ידעו כנראה דבר על התנועה התרבותית המקבילה אצל שכניהם וחבל שכך.

יש כל סיבה לחשוב ששני הצדדים לא ידעו דבר האחד על תרבותו של השני, למרות שחיו זה לצד זה במשך מאות שנים, משל חיו ביקומים מקבילים..

יהודים אמנם למדו ליטאית בבתי הספר הליטאיים, אבל בדרך כלל העדיפו ללמוד את השפות של העמים הגדולים של הסביבה – רוסית ,פולנית, וגרמנית, וכמובן עברית, שפה שהשימוש המודרני בה החל בליטא הודות לגאון מוילנה תלמידיו וממשיכיו, וסופרים שונים שהמשיכו את דרכם במאה ה-19.

לקראת הסיור הגדול בליטא שקיימתי לאחרונה, בדקתי כמה ספרים פורסמו בעברית על ליטא הלא יהודית.
מעט מאוד. פחות מאצבעות שתי ידיים.

מצאתי שבסוף שנות העשרים, ובראשית שנות השלושים של המאה הקודמת, פורסמו בליטא שתי אנתולוגיות  של ספרות ליטאית בתרגום עברי. אחת של ספרות עממית, והשנייה של ספרות מודרנית. העורך של אחת מהן, יצחק קיסין מורה בגימנסיה עברית בליטא, פרסם את האנתולוגיה כדי לקדם את היחסים בין ליטאים ויהודים. הספר כלל מאמר של חוקר ליטאי בשם טומאס, שדיבר בשבח יהודי ליטא ותרומתם לארץ ולתרבותה ולכלכלתה. האנתולוגיה של הספרות העממית הליטאית כללה גם תרגומים של משוררת צעירה מאוד בשם לאה גולדברג, של שירי עם ליטאיים לעברית. לאה גולדברג הייתה תלמידה של קיסין בגימנסיה, וזה היה הפרוייקט הראשון שלה שפורסם בדפוס.

הניסיון של קיסין היהודי  וטומס הליטאי, בעזרתה של לאה גולדברג הצעירה, לגשר על הפער הגדול בין יהודים וליטאים בבירור לא הצליח כלל, ולא היו לו המשכים, למרות שקיסין הודיע על כוונתו לפרסם ספרים נוספים.

“אומה לא גדולה בצפון שהצטיינה בהכנסת אורחים וביחס אנושי וישר לעם הגולה והנידח במשך מאות שנים – האומה הליטאית.״

 כך הוגדרו הליטאים בהקדמה לאנתולוגיה.

בתוך עשור התברר לעורך, ולשאר יהודי ליטא, כי הם טעו באופן מוחלט בהערכת הליטאים ויחסם ליהודים שישבו בקירבם.

עשור לאחר פירסום האנתולוגיה החל מסע השמדה של היהודים בליטא בידי הליטאים. רוב הקהילה היהודית הגדולה בליטא הושמדה. מסע הרצח היה גדול יותר מאשר כל מקום אחר באירופה, והוא בוצע ברובו בידי הליטאים בעצמם, שקמו להשמיד את שכניהם, עם השתתפות מינימלית בלבד של הגרמנים.

למה הם עשו זאת? לליטאים הרי הייתה היסטוריה מועטת מאוד של איבה כלפי יהודים עד אז.

אנחנו לא יודעים באמת. מה שאנו יודעים זה שעם שלם נתקף בהתקף טירוף קולקטיבי, ורצח מאות אלפים משכניו שאיתם חי מזה מאות שנים. מאז היחסים בין יהודים וליטאים הם טעונים ביותר.

ראו בנושא זה שיחה שקיימתי עם המחברת הליטאית רותה ונגאיטה, שכתבה ספר על השואה בליטא, שזכה שם לתגובות קשות ביותר ותורגם לעברית ולשפות אחרות.

על פניו יש בליטא רבים שיש להם בעיות קשות עם הזכרת השואה היהודית, ויש להם סיבות טובות לכך.

ובכל זאת….בביקור מצאתי גם ליטאים שמנסים לכפר איך שהוא על העבר הנורא, ולהזכיר את העבר היהודי והעברי של ליטא.

אחד המקומות שנתקלנו במקרה כזה היה בבית הכנסת הגדול של העיר קובנא, העיר השנייה בגודלה בליטא, שבה חי הסופר העברי אברהם מאפו, ובה גדלה המשוררת לאה גולדברג.

ביקרנו שם בבית הכנסת הגדול של ליטא, שכיום הקהילה מתקשה למצוא מניין כדי שיפעל באופן קבוע.

אפשר היה לפתור את הבעיה הזאת אם נשים היו נחשבות כחלק ממניין, אבל לא נראה שגם בליטא מוכנים להרחיק לכת עד כדי כך, למרות שזה היה פותר להם בעיות רבות. ייתכן שבסופו של דבר לא תהיה להם ברירה.                                                                                                           

בית הכנסת עצמו לא עשה עלי רושם מיוחד, אבל בקומה השנייה שלו היה דבר מדהים באמת.
אוסף גדול של תמונות רבני ליטא לאורך המאות ה-18 ה-19 והעשרים, שאותן צייר במשך כמה שנים בראשית המאה הנוכחית צייר ליטאי נוצרי ידוע בשם
Kestutis Milkevicius   קסטיוס מילקביקיוס (1953-2009). לאוסף נלווים טקסטים בליטאית, ביידיש, ובאנגלית.

קסטיוס עשה זאת כנראה כעבודה של אהבה, כי ככל הנראה איש בקהילה לא שילם לו עבור זה. ולמדריכה שלנו (שהייתה דוברת ליטאית בלבד, והיה צורך לתרגם את דבריה לאנגלית) לא היה מושג אמיתי מה הייתה מטרתו כשצייר את כל עשרות הפורטרטים האלו בתערוכה המדהימה על פני שנים. ייתכן שזאת הייתה יוזמה של הקהילה אבל ייתכן שזאת הייתה יוזמה של הצייר הליטאי.

הציורים מבוססים ברובם על הצילומים הידועים של הרבנים האלו, ובהם מפורסמים כמו הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרב הראשי של קובנה במאה ה-19, והרב קוק שנולד בליטא, והפך לרב ארץ ישראלי. הם דרשו מחקר מעמיק מצד האמן, וחיפוש אחרי צילומים של כל הרבנים האלו, שלא היו בהכרך נגישים במיוחד. בהם בולט במיוחד הגאון מווילנה, שקסטיוס צייר לא פחות משמונה ציורים שונים שלו, מהם שמבוססים על ציורים ידועים, ומהם כנראה לחלוטין פרי דמיונו. יש להניח שמסיבה זאת או אחרת הדמות של הגר”א עוררה את דמיונו של הצייר הליטאי במיוחד, שכן אף רב אחר בתערוכה לא “זכה” ליותר מציור אחד.

התערוכה היא מרשימה ביותר אבל כמעט אינה ידועה כלל. היא נמצאת בקומה השנייה של בית הכנסת הגדול של קובנה שכמעט אינו בשימוש.

בנוסף, התברר שקסטיוס צייר גם סדרת ציורים בהם תיאר מבנים ציבוריים ודתיים יהודים שונים. ציורים אלו הפכו לגלויות דואר שבהן ניתן על הצד השני של הגלויה מידע על מבנים אלו וכתובותיהם.

בציורים אלו נתן הצייר הליטאי מצבת זיכרון לעולם שהיה ואיננו עוד, של רבני קהילות וילנה וקובנה ומבנים יהודיים שונים.
קסטיוס אינו היחיד, הוא רק מייצג מגמה שהולכת ומתחזקת באמנות הליטאית להיזכר ולהזכיר את העבר היהודי.
בביקור בליטא גיליתי שהליטאים יוצרים פסלים גם סביב היוצרים היהודיים שלהם, אפילו כאלה שספק אם הליטאים  עצמם שמעו עליהם.
בקובנה הוקם באפריל 2018 פסל של אבי הספרות העברית החדשה אברהם מאפו, האיש שחיבר את שלושת הרומנים העברים הראשונים.
הפסל נוצר בידי הפסל הליטאי Martynas Gaubas והוא אינו דומה כלל לתמונות הידועות של מאפו.
בפסל, שהוא בהחלט יוצא דופן, אברהם מאפו עומד על כיסא, ומספר סיפור לקהל כשהוא מרים יד בדומה למספרים העממיים בשוק. לידו כיסאות שעליהם חרוטים כמה משפטים עליו בכמה שפות. הקהל יכול
לשבת על הכיסא ולדמיין שהוא מאזין למאפו המספר סיפור מימי התנ”ך.

אברהם מאפו הוא יוצר סוגת (ז׳אנר) הרומאן וסוגת הרומן המקראי בספרות העברית.

ספרו “אהבת ציון” היה הספר שיצר את התחייה העברית הציונית בליטא ובמזרח אירופה. דוד בן גוריון סיפר ברשימותיו האוטוביוגרפיות שהיה זה ספר זה בראש ובראשונה שיצר את עניינו בציונות. כך היה גם עבור רבים אחרים מקוראיו, למשל בוריס שץ מייסד בצלאל, שרצה ליצור אמנות יהודית מקראית שתחזיר את תור הזהב התנכי כפי שתואר בידי מאפו בספריו. אולי הרבה יותר מהרצל, ניתן אם כך לתמוה – אם לא היה אברהם מאפו האם הייתה מדינת ישראל ?

מאפו ייסד גם את ז’אנר הרומן הריאליסטי בספרו “עיט צבוע”, שתיאר את זמנו בליטא, ואחת הדמויות שבו התבססה על הרב הידוע ישראל סלנטר שהוצג בצורה שלילית ביותר.

קשה לדעת כמה הפסל הליטאי ידע על מאפו, שכתביו אינם קיימים בליטאית להוציא פרק או שניים שתורגמו באנתולוגיה ליטאית. כנראה לא הרבה, אם כי יש עליו ביוגרפיה בליטאית שאותה יכול היה האמן לקרוא. האמן יכול היה לקרוא את כתביו באנגלית, וכמובן בעברית אם כי ספק רב אם הוא יודע שפה זאת.
הכוונה האמיתית של הפסל הייתה, ככל הנראה, לכבד דרך הסופר העברי שאינו מוכר לליטאים את התרבות היהודית העברית של ליטא. ששוב אינה קיימת.

לאורה למפרט, ראש המחלקה לספרות עברית בספריה הלאומית של ליטא, שעימה שוחחתי על הפסל, לא התלהבה ממנו בגלל חוסר הדמיון לתווי הפנים הידועים של מאפו. ואולי גם (וכאן אני מנחש) בגלל התנוחה של הפסל של מאפו, כיהודי העומד על כיסא ומתרברב על מעשי גבורה שלא היו ולא נבראו.

אבל חשוב שהפסל נוצר כי הוא בבירור נוצר כדי לכבד את התרבות העברית שנוצרה בליטא. חשובה הכוונה בכך שהליטאים, שבארצם יש היסטוריה יהודית ארוכה ובסיומה מדממת, היו מוכנים לכבד את מאפו הבלתי ידוע להם, ואגב כך את התרבות היהודית העברית שצמחה ממש במקביל לתרבות הליטאית, באותם רחובות בעיר קובנה (וגם בוילנה הסמוכה), זו לצד זו מבלי שהאחת תדע שום דבר על השנייה.
אברהם מאפו אינו  הדמות היהודייה היחידה שהליטאים כיבדו אותה בפסלים  בשנים  האחרונות, הוא חלק מתופעה.

בוילנה בירת ליטא הוצב ב-1997 פסל של הגאון מווילנה שאז מלאו 200 שנה למותו.

זהו פסל שאמנם שנוי מאוד במחלוקת. הפסל, שנוצר בידי הפסל הליטאי Mindaugas Snipas, ושנטען שהוא של הגאון מוילנה התבסס מצידו על פסל ישן יותר שנוצר בתקופה הקומוניסטית של “חכם יהודי”, של הפסל   Kazimieras Valaitis. כלומר לאו דווקא על פי תווי פניו הידועים של הגאון. לאמיתו של דבר הוא נראה יותר כמו קרל מרקס.

הפסל הוצב ליד מה שנטען שהיה ביתו של הגאון מווילנה במאה ה-18, לא רחוק מבית הכנסת הגדול של העיר ששוב אינו קיים.

תושבי וילנה לא הסתפקו בפסל על פי דמותו של הגאון מווילנה, והחלו ליצור פסלים על פי דמויות של יהודים אחרים תושבי העיר בעבר.

ב-2007 נוצר בווילנה פסל של צמח שאבאד (1864-1935), רופא יהודי שעיקר פרסומו היום הוא בכך ששימש ביחד עם דוקטור דוליטל, גיבור ספרי הילדים הבריטי, כמקור השראה לדמות הרופא  “אויזמר” בפואמות המפורסמות לילדים של ידידו הטוב קורניי צ’וקובסקי “לימפופו” ו-“ברמלי”.

הפסל הליטאי Romualdas Kvintas תיאר את הרופא המפורסם, שנודע כמי שטיפל בילדים יהודים ונוצרים ללא הבדל, משוחח בחביבות עם ילדה קטנה.

יש בוילנה גם פסל של הסופר היהודי הצרפתי רומן גארי, הלא הוא “אמיל אז’אר”, שנולד בוילנה . הפסל שהוצב  גם כן ב-2007 מציג אותו כילד שמחכה לאהובתו עם זר פרחים ( ומבוסס על אחד מסיפוריו של גארי על ילדותו בוילנה), והוא ממוקם ליד הבית שבו חי רומן גארי כילד בוילנה. גם פסל זה נוצר בידי Romualdas Kvintas.

בספטמבר 2019, ממש בעת הביקור שלי בוילנה, הוצב בוילנה פסל של מהמשורר והזמר לאונרד כהן, שלא נולד בליטא וגם לא ביקר בה מעולם, אבל אמו בת של רב באה משם.

אמנם הפסל היה גם חלק ממדיניות של הקמת פסלי זמרים ידועים בוילנה על מנת להפכה למעין מרכז רוק אנד רול ,אישים כמו ג’ון לנון ופרנק זאפה שיש פסלים שלהם בוילנה למרות שלא היה להם קשר מיוחד עימה. אבל במקרה הזה הקשר המשפחתי של היוצר היהודי הידוע לוילנה היה חשוב.

הפסל היה שוב Romualdas Kvintas, שנפטר לפני הצגת הפסל בציבור.הפסל הושלם בידי
Martynas Gaubas  הפסל של פסל אברהם מאפו בקובנה.

בבירור חשוב לליטאים, או יותר נכון לאנשים מסויימים באליטה הליטאית, לשים דגש על אישים יהודיים אלו ועל הקשר שלהם לליטא. כדי להזכיר שהיו כאן יהודים ושהם תרמו לתרבות הליטאית ולתרבות העולמית.

ליטא ידועה עד היום לשימצה באנטישמיות שלה, ובנסיונה לכסות על פשעי השואה כנגד היהודים. אבל יצירות כאלו בהחלט יכולות להיות התחלה של …משהו בין יהודים וליטאיים..

אולי עוד יבוא היום ובקובנה יוקם פסל של המשוררת לאה גולדברג, שחיה שם בצעירותה, כסמל נוסף של הפיוס בין הליטאים והיהודים ?

קראו גם :

ליטאית בעברית :הספרים על ליטא והתרבות וההיסטוריה הליטאית-ליטבאקית בשפה העברית

נניח כי …משפחת רוטשילד הייתה שולטת בוילנה בראשית המאה ה-20..שיחה עם הסופר הליטאי אנדריאוס טאיפינאס Andrius Tapinas

מהגאון מווילנה ועד הרב קוק :תערוכה של ציורי רבנים יהודיים מאת אמן ליטאי בקובנה

אלי אשד עם דורין מרגלית ומיקי קנטור בתוכנית על ליטאים ויהודים

אלי אשד נושא דברים בסיום טקס רשמי ביער פונאר בליטא על מערכת היחסים בין יהודים וליטאים

פסל אברהם מאפו בקובנה בליטא.