שיחה עם המשורר צור ארליך, שתרגם את שיריו של רודיארד קיפלינג בקובץ שירים חדש

בימים אלו יצא לאור בהוצאת ‘דחק’ קובץ מבחר שירים של המשורר האנגלי הגדול והשנוי במחלוקת רודיארד קיפלינג בתרגום צור ארליך ועם הערות מטעמו.

למרות פרסומו הרב, קיפלינג ושיריו לא זכו לתרגומים רבים לעברית להוציא כמה יוצאי דופן. כמה מתרגומים אלו פורסמו במקור ביוזמת ובהזמנת יקום תרבות, ואנחנו שמחים לראיין את המתרגם והמשורר צור ארליך לרגל יציאת הספר על קיפלינג בשפתו ובשפה העברית.

אלי: מה משך אותך לקיפלינג מלכתחילה?

צור ארליך. תצלום: ויקיפדיה

צור: זה התחיל בחצי מקרה, אבל יש בו סמליות הנוגעת ללב העניין. לפני כתשע שנים פנתה אליי עורכת ב’כנרת זמורה ביתן’ וביקשה שאתרגם כמה קטעי שירה המצוטטים בספר אמריקני שתורגם אז במסגרת ההוצאה. זהו הספר העיר האבודה Z: היעלמות מסתורית בלב האמזונס, שעניינו ההרפתקן חוקר-הארצות פרסי פֿוֹסֶט והחיפושים אחריו. בין היתר צוטט בו קטע משירו של קיפלינג ‘חוקר הארצות’, שפוסט נשא איתו במסעותיו:

“יֵשׁ דְּבַר סֵתֶר. לֵךְ, מָצְאֶנּוּ.

לֵךְ וּבְלֹשׁ אַחְרֵי הָרֶכֶס –

סוֹד חָבוּי אַחְרֵי הָרֶכֶס.

הוּא עוֹרֵג אֵלֶיךָ. לֵךְ!”

אינני זוכר איך ולמה, אבל חצי-בית זה, שעניינו סקרנות וערגת-סוד, אכן עורר את סקרנותי לגבי השיר כולו. זהו שיר ארוך שמתאר היענות לאתגר, הליכה אל מחוזות פרא לא נודעים – ומאתגר גם את המתרגם הרוצה לדבוק במתכונת המוזיקלית שלו. הוא מלא בסיומי שורות מלעיליים שמתחרזים זה עם זה במרחקים של ארבע שורות. והוא פשוט מעניין ומושך לב – דבר אופייני לשירי קיפלינג. שיריו הם שירים של מסעות ותגליות, גם כשמסעות ותגליות הם הנושא שלהם וגם כשלא. הם מקפידים לחַדֵּש לקורא, לקחת אותו למחוזות רעיוניים אחרים מן הצפוי והלעוס, להרפתקה רוחנית או סיפורית. הם ססגוניים תמיד. ויחד עם זאת הם מה שהם; הם אינם דבר-סתר שרק בעלי הכשרה או רגישות מיוחדות קולטים את השיריות והמשמעות שלו, כמו ששכיח בשירה המודרנית. לא פלא שעד היום הוא המשורר האהוב ביותר על הציבור הרחב באנגליה. הוא מרחיב את עולמו של הקורא מתוך עולמו, לא מאיזה כדור-פורח מתנשא.

אולי לא ממש מלכתחילה, אבל בדיעבד שעָבַד מהר מאוד, שירי קיפלינג משכו אותי מעוד כמה סיבות. קיפלינג מעמיד אופציה פוליטית-רוחנית שאנחנו לא פוגשים מספיק בשיח התרבותי שלנו. כדי להתרחב-תודעתית בעזרתו גם בהיבט הפוליטי לא צריך להזדהות עם כל מה שהוא אומר, עם כל הלאומנות האנגלית השובינסטית שלו שלפעמים היא בוטה. אפשר לקרוא אותו עם קורט מלח ועם מודעות להקשר ההיסטורי המשתנה – ולהעמיק בעזרתו תפיסה שמרנית וניצית של המציאות המדינית והחברתית. לעבות את הממד האסתטי שלה, את הממד המיתי, את הממד ההיסטורי, וגם את הממד המוסרי. באווירה מחניקה של תקינות פוליטית ושל התנצלות על כך שנולדנו לא למיעוט הכי אופנתי כרגע, מועיל משב אוויר שמזכיר לנו שהמערב, ואנגליה בפרט, הביא לעולם קדמה ורווחה ורפואה; ושהחתירה הפרוגרסיבית לעולם אוטופי שמתיישר על פי תיאוריות היא הרת אסון ובסופו של דבר גם מגואלת בדם.

מהבחינה הזאת, יש כאן בתרבות העברית ואקום תרגומי: משורר מרכזי כל כך ואהוב ומוכר, והנה יצירות שיריות אידיאולוגיות שלו, ששמן יצא לתהילה ולשמצה, פשוט לא תורגמו, ובראשן ‘משא האדם הלבן’. עצם שמו של השיר מעורר דחייה ורצון לא להסתבך – אבל למעשה האדם הלבן פירושו פשוט האדם המערבי, והשיר מעמיס עליו משימות של הטבה עם העולם האחר, זה שעתיד להיקרא העולם השלישי. זהו ה”משא” המוטל עליו.

ולבסוף, משכה אותי הקרבה של קיפלינג לתנ”ך, כלומר ל’ברית הישנה’ דווקא, וההתעניינות שלו בנושאים יהודיים וארץ-ישראליים. זה אינו דבר נדיר בקרב האנגלים במאה ה-19, אבל אצל קיפלינג יש לזה מורכבות מיוחדת. הוא לעולם לא סתם מספר סיפור מקראי או סתם מפלרטט עם תפילות יהודיות. זה תמיד משחק, רעיוני ולשוני – ולמתרגם העברי זו חגיגה. הוא בעצם משיב את השירים מהשפה שנכתבו בה בשל אילוצים, האנגלית, אל השפה שבה הם “קורים” באמת, העברית.

אלי: אילו שירים שלו אהובים עליך במיוחד במקורם האנגלי?

צור: אני חייב להודות שאני לא כל כך נהנה משירים במקור האנגלי. יש הרבה מתרגמי שירה שבאים מתוך אהבה לשירה בשפת המקור, והמוטיבציה שלהם היא לשתף באהבה הזאת את מי שאינם דוברים את השפה ההיא. אני לא. אני בא לגמרי מהעברית. אני מתרגם שיר כדי לכתוב שיר; לכתוב מחדש, בשפה אחרת, שיר קיים – אבל מעניינת אותי בעיקר התוצאה העברית. אני יכול לקרוא שיר באנגלית ולזהות שהוא יפה, לאהוב אותו – אבל עיקר האהבה כלפיו נעוצה בפנטזיה שלי איך הוא יכול להיראות בעברית. כמובן, כמו שאמרתי קודם לגבי מילוי הוואקום, אני מונע גם מהרצון להוסיף לתרבות העברית פיסות תרבות בעלות ערך, ושירים שיש בהם עניין. אבל לומר שזה מתוך איזו אהבה או התפעמות? לא יודע.

ארהיב עוז ואומר שהשפה האנגלית לא יפה לשירה. היא נוחה לכתיבת שירה, זה כן. מילים קצרות, הרבה מילים חד הברתיות אפילו, עושר לקסיקלי, ותחביר שמשאיר את שם העצם לסוף וכך תומך בחריזה מעניינת. אבל נוחה ויפה זה לא אותה דבר. האנגלית היא שפה אנליטית, שפה שמצרפת יחידות-משמעות לכדי מילים על ציר האורך, ועל כן היא מאוד טכנית, קרה, רובוטית. במילה העברית יש נשמה, יש חיים, בזכות ההשתנות של התנועות שלה על פי המשמעות. המבנה של שורש ובניין ומשקל הופך את המילה העברית לאורגנית. על זה יש להוסיף כמובן את העומק ההיסטורי והקדושתי. לאנגלית יש ביום בהיר במיוחד אופק של אלף שנה, אם נעשה לה הנחות. העברית מדובבת, בעל כורחה אפילו, את ימי קדם.

אלי: מה אתה חושב ששורד עד היום?

צור: בדיוק היום שמעתי את הקולנוען דיוויד מאמט מצטט את קיפלינג בריאיון רדיו לגואל פינטו, בכאן תרבות, ומכנה אותו בחיוך אבל ברצינות “האליל שלי”. כך שאולי לא כך בארץ, אבל בעולם דובר האנגלית (ושמעתי שגם בקרב דוברי הרוסית) הוא אכן שורד בגדול.

להסביר למה יוצר מסוים מצליח או שורד זה כמובן חוכמה שלאחר מעשה. יכול אומן אחר עם אותם נתונים להישכח, ואנחנו יכולים אפילו לנמק את ההישכחות שלו באותם נימוקים שבהם ננמק את ההצלחה והשרידה של חברו. עם ההסתייגות הזאת, אנסה למנות כמה גורמים לכך שהוא עדיין פופולרי.

אני מניח שזה צירוף של הכוכבות שלו בימי חייו, שהייתה על אש כל כך גבוהה שצריך לעבור זמן רב עד שתדעך;

ההצלחה הקולנועית של ספר הג’ונגל לגלגוליו המצוירים והמצולמים, ואימוץ השיר ‘אִם’ בידי תנועת הצופים בעולם;

האיכויות הברורות של היצירה שלו, אולי המילה הנכונה היא אנרגיות, שאני מקווה שקורנות גם מהנוסח העברי שיצרתי;

האופי הפופולרי-במוצהר של הכתיבה של קיפלינג, שדוחה את האליטיזם האומנותי ופונה לקהל רחב ומשלבת שפה עשירה עם סלנג ודיבוריות;

געגועים של הבריטים, ובאופנים אחרים של האירופים בכלל מחד גיסא, ושל האמריקנים מאידך גיסא, אל ימי הזוהר של הדומיננטיות העולמית שלהם;

ולבסוף, הסלידה בציבורים רחבים מהשיח הדכאני של האליטות והתקשורת, מההשתקה של הפטריוטיות והגאווה הלאומית והערכים השמרניים.

אלי: מי אתה חושב עשה לפניך תרגום טוב שלו לעברית?

צור: אילו היו די תרגומים טובים של שירי קיפלינג לעברית, הייתי מחפש משורר אחר לתרגם משיריו. אבל אין. לרוב שירי קיפלינג אין תרגום עברי ידוע. אותם שירים מעטים שלו שתורגמו, רוב רובם של התרגומים הללו אינם טובים דיים בעיניי. חלקם של התרגומים נעשו בידי חובבנים שמוסרים בעיקר את התוכן אבל לא את השיר. לצידם יש תרגומים אחדים יפים למדי אבל כבדים ומיושנים ומליציים מדי, שמחמיצים, לפחות בקריאה בת זמננו, את החן והשובבות והתסיסה בכתיבה של קיפלינג; דוגמה טובה לכך הם תרגומיו של ראובן אבינעם. מכלל תרגומי שירת קיפלינג לעברית שראיתי (וכנראה יש רבים שלא ראיתי) אני יכול לציין לטובה את התרגומים של אבינעם ובעיקר של יצחק שנהר לשיר ‘תפילת נעילה’ שהעלית ליקום תרבות; ועדיין הם לא סוחפים, הם לא טקסטים שכיף לקרוא.

מקרה יוצא דופן הוא השיר ‘אם’, שתרגמו רבים. בהם גם שני אשפי תרגום שירה, חנניה רייכמן וזאב ז’בוטינסקי. כאן, לשם שינוי, מדובר בטקסטים שנעים לקרוא, טקסטים מתנגנים. ועדיין ראיתי צורך להוסיף עליהם את הניסיון שלי. לא רייכמן ולא ז’בוטינסקי במיטבם פה. שני התרגומים עייפים ונמלצים. הם לוקים בחריזה דקדוקית חסרת מעוף. והם דבקים במשקל הקרוב למשקל המקורי של השיר; דבר מבורך עקרונית, שגם אני שותף בדרך כלל להקפדה עליו, אבל בשיר הזה הוא הרסני. המשקל הזה מחייב אותם לדחוס את התוכן הקולח והנלהב של השיר למיטת סדום, לנסח אותו כמברק, וגם, בגלל המקצב, לעקר אותו מכל הגעש והפרץ שלו. המשקל הימבי שהשיר כתוב בו במקור מתאים לאנגלית, כי הוא הקרוב ביותר לקצב הדיבור הטבעי בה; אבל בעברית הוא רחוק מהדיבור ומתאים לשירים המדגישים את האי-טבעיות של השירה, את הליטוש.

אלי: יש שירים נוספים של קיפלינג שאולי תתרגם בעתיד?

צור: לא בעתיד הנראה לעין. לצורך הכנת הספר עברתי על שירים רבים שלו, וליקטתי כל מה שהיה לי בו די עניין כמתרגם. נתתי ייצוג לכל האגפים העיקריים בשירתו; לחלקם ייצוג סמלי, כגון שירי החיילים הכתובים בסלנג ישן שאין לו מקבילה אמיתית בעבריית, ולחלקם ייצוג נרחב, כגון שירי התנ”ך והשירים המניפסטיים. לא הותרתי משהו בצד לעתיד. אני בטוח שבעיון נוסף בשירתו אגלה עוד פנינים, אבל בינתיים אני פונה למשוררים אחרים.

קראו עוד של קיפלינג בתרגום צור ארליך ביקום תרבות:

תפילת נעילה

יובל ותובל קין

הבלדה על מזרח ומערב

הדרך הארוכה למנדלי

האם קיפלינג היה גזען?

צפו עוד בצור ארליך מדבר על קיפלינג

רודיארד קיפלינג. תצלום: ויקיפדיה
הפוסט הקודםהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 30–31 באוגוסט 2019
הפוסט הבאעד כמה הדולפינים אינטליגנטיים ורגישים?
סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ("בבל", 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ("מודן", 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
צור ארליך נולד בירושלים ב-1974. כיום עורך המשנה של כתב העת 'השילוח'. מוסמך האוניברסיטה העברית בספרות עברית. שימש בתפקידי עריכה וכתיבה ב'מקור ראשון', וכיום מפרסם שם ביקורת ספרות. מאז 1998 מפרסם מדי שבוע טור של שירה עיתונאית - שנים רבות ב'מקור ראשון' וכיום באתר 'מידה'. מאז 2013 מפרסם גם טור חודשי של שירה קלה בירחון IVRIT. תרגם שורה של ספרי עיון, ובמקביל מפרסם תרגומי שירה מהשפה האנגלית, שהופיעו בכתבי העת 'דחק', 'הו!', ובמקומות נוספים. מבחר מקיף בתרגומו מיצירתו השירית של אלפרד טניסון 'לזכר אה"ה' יופיע בתשע"ח בסדרת 'רף' של הוצאת חבר לעט.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × 1 =