ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על
הסרט ‘קצפת ודובדבנים’
סרטו של הבמאי גור בנטביץ’ בכיכובם של מיטב שחקני ישראל (דובר קוסאשווילי, הדס בן ארויה, אלון אבוטבול, מאיה קניג, צחי גראד, אסתר רדא, יובל שרף, וגור בנטביץ’ עצמו). זהו סרטו האוטוביוגרפי והנועז ביותר של גור בנטביץ’, הבמאי הידוע, שעשה כבר סרטים שהפכו לקאלט כמו: הכוכב הכחול, ומשהו טוטאלי. הסרט הוא שיר הלל ליוצר וליצירה הקולנועית על חסרונותיה ויתרונותיה משום שהוא נוגע בשאלות כמו: מה זה להיות יוצר קולנוע? איזה מחיר אישי, כלכלי וחברתי משלם יוצר הקולנוע? האם בכלל כל העסק הזה כדאי?
במידה רבה, הסרט הוא חשבון נפש של היוצר לגבי היחסים שלו עם הקריירה שהוא בחר בה בחייו. בגלל זה הסרט מרתק. תוך כדי חשבון הנפש הזה הוא נוגע בתמות של הצלחה, כישלון, חיים, ומוות. וכל זה קורה בלילה אחד. לילה הזוי. סיוטי. כמו טריפ שלוקח היוצר וכל החיים שלו עוברים לפניו לפני המוות.
אז מה מסופר פה? לילה מוטרף בחייו של צורי שוסטק (גור בנטביץ’), במאי שנמלא חרדות עם צאת סרטו החדש לאקרנים. הוא מתגנב להקרנה בבית קולנוע רק כדי לגלות שמעט הצופים שהגיעו לצפות בסרטו מרוכזים יותר בטלפונים שלהם מאשר במסך, התנאים ירודים, הכרטיסים לא נמכרים, ונדמה שהוא היחיד שאכפת לו מכך.
צורי יוצא לשרשרת הרפתקאות לילית בניסיון להציל את היצירה הגדולה שלו, שנראה שהעולם לא מצליח להבין את ערכה. בדרך הוא מצליח לריב עם בת זוגו (מאיה קניג) ולסכן את עתיד הזוגיות שלהם; להיקשר ביחסי אהבה-שנאה עם נהג מונית בלתי נשכח (דובר קוסאשווילי בתפקיד אדיר, והלוואי שיזכה באוסקר הישראלי על תפקיד המשנה הזה) שינסה לעזור לו להגיע ליעד שגם הוא לא מבין מה הוא; להתאחד עם חבר ותיק (אלון אבוטבול המצוין) שישמש לו מראה להתבגרות ויספק חומר למחשבה על הדברים החשובים באמת; ולגלות בעזרת מומחית להפצה במדיה החברתית (הדס בן ארויה) שהעולם כמו שהוא מכיר אותו מתעדכן מרגע לרגע והוא מוכרח להסתגל לשינויי הזמן.
אל הכישלון המסתמן בקופות מתלווה כישלון הגוף, שנדמה כי גם הוא בוגד בצורי בלילו הגורלי. בין מציאות להזיה, הלילה הארוך של היוצר מכמיר הלב הוא קומדיה קיומית על הניסיון של כולנו לשלוט במציאות, להערים על המוות, ולגרד קצת משמעות בדרך לשם.
הסרט מועמד ל-11 פרסי אופיר, בין היתר לבמאי ולתסריט הטובים ביותר, וזוכה פרס התסריט בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2019. סרט פאן וחכם. אל תחמיצו.
הערת העורך: בשבוע שעבר כתבה חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, המלצה על אותו הסרט. אם שני אנשי יקום תרבות ממליצים – כנראה שבאמת כדאי.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
הסרט ‘מהיר ועצבני: הובס ושואו’
מהיר ועצבני היא סדרת סרטי פעולה שיצאה לדרך בשנת 2001, ובשנת 2017 הגיעה לסרט מספר 8. הסרט הממוספר הבא צפוי בשנת 2020, והשנה יצא סרט-הסתעפות עם הובס ושואו כדמויות הראשיות, בגילומם של דוויין ג’ונסון וג’ייסון סטיית’ם, ללא השתתפותו של השחקן וין דיזל המזוהה עם הסדרה.
סרט פעולה טוב יכול להעניק חוויית צפייה מהנה של בידור עם גוון הומוריסטי, ללא כובד פסיכולוגיסטי. הוא משתמש נכון בסגולות הקולנוע: בורא חלופה מרהיבה למציאות האנושית-מוטורית של מהירויות אחרות, פעלולים אקרובטיים של נהג ורכבו. תובנות קיומיות שנזרקות פה ושם לאוויר בולטות על הרקע של הפיזיות המודגשת של עיצוב הדמויות.
במהיר ועצבני: הובס ושואו מופיע נבל חדש שאינו משתתף בסרטי הסדרה הקודמים, והוא אדם מהונדס, מעין סייבורג. ברור שהוא מובס בידי הכוחות האנושיים. נוספה גם דמות נשית, זריזה ואלגנטית, שביום טוב מצליחה לגבור על השרירנים, המגולמת על ידי השחקנית ונסה קירבי. הדמויות עוברות שינוי במהלך הסרט: שני הגברים מתגברים על היריבות ההתחלתית ביניהם על רקע האמריקאיות של הובס והבריטיות של שואו; הדמות הנשית מתחילה בצד של “הרעים” וחוברת אל שני הטובים. מסתבר שהיא אחותו של שואו, ומתפתחת קרבה רומנטית בינה לבין הובס. נעים לראות ששני הבועטים והמכים יודעים להיות עדינים וקשובים זה לזה.
נחמד לראות את הלן מירן, שחקנית העל, בתפקיד האבסורדי של אימם של האחים שואו, שמשום מה סגורה מאחורי מחיצת הזכוכית של ביקור האסירים.
חגית ממליצה גם על
הסרט ‘המטרה: שומר הראש’
גם זהו סרט מסדרה – בכיכובו הקבוע של ג’רארד באטלר בדמותו של מייק בנינג – והוא השלישי אחרי שתי המטרות: המטרה הבית הלבן משנת 2013, והמטרה לונדון משנת 2016. מה שמשותף לשמות הסרטים באנגלית הוא צמד המילים Has Fallen.
בשלושת הסרטים מציל ג’רארד באטלר בתפקיד שומר ראש את נשיא ארצות הברית ממתקפה ממוקדת. בסרט החדש הנשיא הוא מורגן פרימן – השחקן הדגול. יש עוד דמות של זקן השבט – אביו של מייק בנינג, המגולם בידי השחקן הידוע ניק נולטי, דוגמן לשעבר, שנראה בסרט הזה ממש רע.
מעניין לציין שבסרט מסדרת מהיר ועצבני לא הייתה טיפת דם, ואילו בסרט המטרה הרבה דם ויותר מדי גופות. לסרט המטרה מסר אנטי מלחמתי ברור, המנוסח בצלילות בידי קליי בנינג, למוד מלחמת וייטנאם. מורגן פרימן מעצב דמות של נשיא חכם, שקול, שוחר שלום, שעושה כל מאמץ לא לגרור את ארצות הברית לעוד מלחמה.
מייק בנינג אומנם מצליח לשמור על הנשיא ולהוכיח את חפותו כנגד האשמות השווא, אך הוא נראה עייף ותשוש, הסובל מכאבים כרוניים. האם יתאושש ויגיע לעוד מטרה?
לשאלת העורך, חגית מסבירה :
אני אוהבת סרטי פעולה, משום שהם שונים מאוד מהחיים הבטוחים, נטולי הסכנות הפיזיות, שלי, ומחדשים לי. אני רואה את סרטי הפעולה כשייכים לסוגת (ז׳אנר) הפנטסיה, האמונה בנצחונו של הטוב אכן מתממשת בהם. אני נהנית להבחין בהומור מובלע (בטובים שבהם), והמינון הנמוך של תובנות קיומיות נכון בעיניי.
בנוסף, כפי שכתבתי בהמלצות שלמעלה, סרטי פעולה עושים שימוש נכון במגוון יכולות הקולנוע ובמיוחד באלה, שלא מתאפשרות, למשל, על בימת התיאטרון. כך שהסוגה של סרטי הפעולה היא סוגה קולנועית מאוד, אולי הכי קולנועית מכל הסוגות שיש.