משה גרנות על על ספרו של מתן חרמוני 'שפילפוגל שפילפוגל'
סקירה על הספר "שפילפוגל שפילפוגל " הוצאת כתר 2019
תקציר כריכת הספר :
בוקר אחד מתעורר ד"ר יהושע רדלר, מרצה לספרות עברית, ומגלה שהפך לד"ר יהודית רדלר. אבללמעט הוא עצמו, הכול נשאר כפי שהיה. הוא נכנס למכונית, מתניע, מקלל, נוהג מהרחוב שבו הואגר אל האוניברסיטה. בסך הכול, העובדה שקם עם מערכת רבייה שונה היא משנית לעומת העיכובמורט העצבים בחוזה להוצאת ספרו הבא.
סיפורה של יהודית רדלר נמסר בקולו המובס והשנון של פרח אקדמיה נובל, המשקיף על ההיררכיההמוסדית מתחתיתה. הוא פורשׂ עולם שוקק של תשוקות ובגידות, שבו תענוגות הבשר ממפים את יחסיהכוח, והאירועים המסעירים ביותר נפרטים לגינונים בירוקרטיים ומשחקי חצר. החוג לספרותמצטייר ברומן כמקום שמשכלל את הציות למדרגת אמנות, ומעוות בהדרגה את נשמותיהםהמתכווצוֹת של סריסיו. בפרוזה וירטואוזית ובהומור פראי, מתן חרמוני מעצב קרנבל פרוע שליצרים ותאוות, שהוא בעת ובעונה אחת גם ריקוד מתואם–להחריד של אדונים ומשרתים.
שפילפוגל, שפילפוגל הוא ספרו הרביעי של מתן חרמוני, חתן פרס ברנשטיין ופרס ראש הממשלה.ספריו הקודמים – "היברו פבלישינג קומפני", "ארבע ארצות" ו"ג'ון טרבולטה ואני" – זכו לשבחי הביקורת.
אני מודה שמעולם לא קראתי קודם רומן בתבנית דומה לזאת של שפילפוגל שפילפוגל. הרומן הזה גדוש בהערות שוליים – תבנית הכרחית במחקר אקדמי, אבל זרה לחלוטין לספרות יפה. זאת ועוד: הקורא נדרש להיות דרוך בקריאת ההערות, כי חלקן מתייחסות לכתבים אמיתיים, וחלקן מציעות מידע חסר שחר כמו למשל מראה מקום של מאמר שכביכול פרסם מתן חרמוני עצמו בכתב העת דווקא גיליון .5 ובכן, יש בגיליון זה מאמר של חרמוני, אבל בשם אחר (ראו עמ' 56, הערה 14).
השם שפילפוגל (כפול שניים) מתמיה כי הגיבור אבינועם שפילפוגל (בשמו הקודם – אבי שלף) הוא גיבור משני לחלוטין, ושמו מרמז אולי על היותו ברברן או מלשין (בגרמנית משמעות השם – ציפור שיר). בזכות הליקוקים שלו לראש החוג הוא עולה מחיל אל חיל (תקן, קביעות, מינוי לראש מדור), ומשאיר מאחור מרצים מוצלחים ממנו, שפרסמו יותר ממנו. כפילות השם שלו בשם הספר נובע אולי משום קריאת העזרה של ראש החוג לספרות, פרופ' ישראל ססובר לשפילפוגל שיציל אותו מידיו של הדוקטורנט הנצחי עשהאל רובשקין שדרש באלימות את המשרה בארצות הברית עבור אשתו, ד"ר חמדה קוסובר. בהזדמנות הזאת צועק ססובר את שמו פעמיים – שפילפוגל, שפילפוגל (עמ' 117).
בספר מוזכר גם פסיכיאטר בשם ד"ר שפילפוגל, וזה מפנה את הקורא לספרו של פיליפ רות מה מעיק על פורטנוי, שאגב מוזכר בספר בהקשר התנסותו באוננות של האני המספר.
שמו המלא של הדובר, האני המספר, ד"ר אוריאל דוד חיות, מופיע רק פעם אחת בהערת שוליים 5 בעמ' 11. מעניין לציין שכותרת הדוקטורט של הדובר היא 'מקומה של אמריקה בספרות ובמחשבה של תנועת ההשכלה העברית', ושם הדוקטורט של יהודית רדלר, אהובתו לתקופת מה של הדובר, הוא 'כל הנחלים זורמים לאמריקה – חייו של המשכיל אהרן לייב הורוביץ'. שמות אלה דומים לכותרת הדוקטורט של מתן חרמוני עצמו: 'כל הנחלים זורמים לאמריקה: על תפקיד העולם החדש בספרות תקופת התחייה'. הדובר מעיד על עצמו לאורך כל הספר שהוא אנדרדוג – מחמיץ מלגות נחשקות, ששפילפוגל מתקדם על חשבונו, מקבל תקן וקביעות (מתוארת מסיבה שעורכים לו לרגל ההישג הזה). פרופ' ישראל ססובר, ראש החוג, זורק את הדובר מצוות ההוראה התקני, והופך אותו למרצה חוץ.
הדובר הוא עד להווי של החוג לספרות באוניברסיטה, והמחבר מעניק לקורא רמזים לכך שמדובר באוניברסיטת תל אביב כי יהודית רדלר, גיבורה ראשית בספר, גרה ברמת אביב, קרוב לאוניברסיטה, וכן מוזכר יוסף האפרתי שנהרג בלבנון ב-1974, שהיה פרופסור בחוג לספרות באוניברסיטה זאת. ההווי המתואר בספר איננו רחוק מהידוע לכל מי שדרכה רגלו באקדמיה: אם החוקר או המרצה לא התייחס בדבריו לספר של הפרופסור המארח – המסקנה היא שהחוקר או המרצה מדבר שטויות. נהוג באקדמיה לזלזל למחקרים שנכתבו בעברית; חובה ללקק לראש החוג, ולצחוק לבדיחות שלו (שאגב אינן רעות; ראו לדוגמה משחק המילים על פי שורה משירי ארץ אהבתי של לאה גולדברג – ארץ נוי אביונה – כשהכוונה היא לאו דווקא לארץ ענייה). כל צוות ההוראה חומד משרה נחשקת באמריקה, כי חוויה אקדמית אמריקאית מעלה את ערכו של החוקר. מרצה זוטרה המכינה ערב לכבוד ראש החוג וגם כותבת מאמר בעיתון על ספרו – זוכה לחסות. בנושא הפרסים הספרותיים מתקיים באקדמיה מה שכינה בזמנו אברהם שלונסקי בשם "פרסטיטוציה" – ישראל ססובר, ראש החוג לספרות, העניק פרס לחבר שלו – סופר חשוב, וזה בתמורה כותב על גב ספרו המלצה חמה. על דרך הענקת פרסים לאנשי שלומנו מפנה המחבר בהערת שוליים (עמ' 157, הערה 30) אל מאמרה של מיה סלע בנדון, ההפניה הפעם היא נכונה ומדויקת.
וכן, הפרוטקציה לעולם משתלמת: פרופ' נחמה קוסובר פונה – מעל ראשו של ראש החוג – אל הרקטור, אל נשיא האוניברסיטה, ומצליחה להשיג לבתה תקן וקביעות, ולעצמה את המשרה הנחשקת באמריקה (לרוע המזל, היא נפטרת לפני שהצליחה להגשים את החלום האמריקאי).
מסתבר שבחוג לספרות כולם שוכבים עם כולם, וההתעלסויות מתוארות בפרטי פרטים: ד"ר יהודית רדלר (עליה ועל המטמורפוזה שחוותה בהמשך) שוכבת עם מי שמכונה לונגינוס, חוקר שוויצרי ששמו האמיתי הוא יוהאן קאספר לפאטר. בסוגריים אציין שלפאטר היה גרמני שוויצרי בן המאה ה-18 שרצה לשכנע את משה מנדלסון להתנצר. לא ברור לי מדוע המחבר מצא לנכון להעניק שם זה לגיבור. לונגינוס היה חייל רומי שדקר ברומח את ישוע כשהיה תלוי על הצלב. מדוע בחר המחבר את השם הטעון לונגינוס? – אולי משום שבהתעלסויות הרבות שבספר מתואר איבר המין הגברי במונחים של כלי מלחמה.
אבל נמשיך בסקירת ההתעלסויות: יהודית שוכבת עם שפילפוגל (נשוי ואב לשניים), המצהיר שתמיד חשק בה (וזה בהחלט מתמיה בהתחשב בעברה/עברו של יהודית רדלר, על כך בהמשך). יהודית שוכבת עם יעל שטיינשניידר ארדיטי, כשזו הייתה בהריון, אשר בתורה שכבה עם עוד גברים – כשהיא עדיין בהריון. כשהייתה דוקטורנטית שכבה עם המנחה שלה, ובהמשך היא שכבה עם האני המספר, וגם עם ד"ר חמדה קוסובר. איסי, אימא של יהודית רדלר, טענה שבתה הי תה "נותנת" – בנים היו שוכבים איתה, אבל חומדים את האם בגלל יופייה. אביה היה גם כן נואף – נשא אישה שנייה באנגולה, והוליד ממנה ארבעה ילדים. יהודית שוכבת עם עידו טפלר, שאימו חולקת חדר בבית אבות עם אימה הדמנטית של יהודית. מובן מאליו שיהודית שכבה עם פרופ' ישראל ססובר, ואת האירוע הזה היא מתארת בפרטי פרטים – כולל הביטויים העממיים המתלווים לכך, כולל תיאור "הציוד" של הפרופסור לאני המספר, שממש איננו מעוניין לשמוע. יהודית באה לבקר את פרופ' ססובר בחוליו (המדומה), כשכוונתה לרחרח באשר לסיכוייה לקבל את המשרה הנחשקת באמריקה. בביקור הזה חוטפת אותה אשתו של הפרופסור לחדר השינה וכופה עליה סקס, שמתפתח בהמשך למין אוראלי, ואגב אורחא מוזכר שהיא ביצעה מין אוראלי גם לבעלה. יהושע רדלר (מי שלאחר זמן ייהפך לאישה, על כך בהמשך) שוכב עם חוקרת חסידות שכותבת ספרים ארוטיים, והיא גדולה ממנו בכמה עשרות שנים. פרופ' בת-שבע וילנסקי דורשת מנעמן טולדנו (שניהם נשואים לאחרים) חדירה ב"צלצל" שלו נוסח מובי דיק. בתה של פרופ' נחמה קוסובר, ד"ר חמדה קוסובר, שכבה עם כל הסגל, כולל ססובר, כולל האני המספר (אינני בטוח שסקרתי את כל פרשיות המין בחוג לספרות נוסח הספר שלפנינו).
עם כל הכבוד, אני מניח שיש פה ושם פרשיות מן המין הזה באקדמיה, אבל מבול כזה של משכבים מכל הסוגים והמינים עם תיאור פרטני כזה של המעשה, אברי הרבייה וכד' – אני ספקן אם יש לכך בסיס בריאליה, אבל אני מודה שהתיאורים עסיסיים למדי ודי משעשעים.
הספר, שעל פניו מתיימר לתאר ריאליה בחוג לספרות באוניברסיטה, גולש לפנטזיה מוחלטת בשלוש הזדמנויות: הספר מתאר איך ד"ר יהושע רדלר מתעורר בבוקר ומוצא שהפך לאישה חטובה ומושכת בשם יהודית רדלר (עמ' 14). מסתבר שהמהפך הזה עובר בלי שום תמיהה אצל סובביו/סובביה. אפילו אימה/אימו נזכרת בנערותה של יהודית, והרי כנער הוא היה זכר מוחלט, ואפילו קרא בשקיקה את ספריו של ד"ר רובן על חדוות המין, ולא רק זאת – בהיותו כבר בעל תואר דוקטור בחוג לספרות הוא מכניס להיריון את ד"ר חמדה קוסובר. הוא מתחנן בפניה שתבצע הפלה, והיא מסרבת. לא רק זאת, הספר שכתב/כתבה אמור לקבל אישור של מערכת החוג (עם עיכובים מרושעים כמקובל), ורק בעיה אחת מתעוררת, והיא שיהודית רדלר לא תוכל להסתמך ב- CV שלה בקרדיטים המחקריים שהשיג יהושע רדלר.
פנטזיה נוספת מופיעה בעמ' 107–111: בין פרופ' נחמה קוסובר וראש החוג, פרופ' ישראל ססובר מתגלע ריב צעקני, שכל צוות ההוראה של החוג עדים לו. קוסובר מאשימה את ססובר שהוא מבקש להגלות את בתה לאמריקה, ומכנה אותו "רוצח!" – לא מועילה לו הטענה שמדובר במשרה נחשקת שרק תיטיב עם בתה. הריב מתלהט, ופתאום שקט. מורי החוג יוצאים מחדריהם לברר מה קרה, והם רואים את השניים ערומים לגמרי (תיאור מפורט של גופה ושל גופו) כשמגופו הרופס של ראש החוג בולטת זקפה לתפארת.
פנטזיה שלישית מופיעה בסוף הספר (עמ' 203–207): פרופ' אמריטוס יונה קיניגסהופר (קודמו של ססובר בראש החוג) נפטר, ובצוואה הוא דורש שססובר ידאג לחנוט את גופתו כמו שחנטו את תות-אנך-אמון, את ג'רמי בנת'ם, את לנין ואת קים ג'ונג און. ססובר ממלא את המשימה, למרות הקשיים ביורוקרטיים, הוא מצליח לחנוט את הגופה באירופה, והגופה מצויה בארון באולם הסמינרים של החוג, וכל מרצה פונה אליה כאילו מדובר באדם חי (דבר דומה קרה באמת עם גופתו החנוטה של הפילוסוף הבריאי ג'רמי בנת'ם).
הפנטזיות האלו בולטות בעיקר משום שהאווירה האקדמית המתוארת בספר תואמת בהחלט למה שאמור לקרות בדרך כלל בחוג לספרות: אבינועם שפילפוגל חוקר את שלמה מימון; יהודית רדלר כתבה ספר על אהרן יהודה לייב הורוביץ, העיתונאי, הסופר והנוסע בן המאה ה-19 שהאיץ ביהודי רומניה להגר לארצות הברית; פרופ' ישראל ססובר מתמחה בכתביו של פרץ סמולנסקין; פרופ' נחמה קוסובר חקרה את דוד פרישמן. השיח של מורי החוג הוא שיח ספרותי לעילא – מוזכרים הפתיח של אנה קרנינה, רשות הדיבור לחבר פרבלום של חיים גורי, שירי ארץ אהבתי של לאה גולדברג, לנוכח פסל אפולו ואני משלי אין כלום של טשרניחובסקי, המורה לעברית של מאיה ערד, השלולית של י"ל פרץ, גימפל תם של יצחק בשביס-זינגר (בהקשר לנישואיו של הדוקטורנט הנצחי עשהאל רובשקין עם ד"ר חמדה קוסובר שהייתה בהיריון מיהושע רדלר – לפני שהפך לאישה…), גלגולו של מעיל של קדיה מולודובסקי, מובי דיק של ה' מלוויל (עם דגש על "דיק" במשמעות העממית של המילה באנגלית), האדרת של גוגול, בעקבות הזמן האבוד של מ' פרוסט (רשימה חלקית).
פרטים אלה באים להוכיח שהספר עוסק בעובדות, כלומר בריאליה, והנה מופיעות שלוש הפנטזיות, וכן מבול המשגלים של כולם עם כולם וטורפים את הקלפים.
יש מסורת בספרותנו מימיו של עגנון שצריך לייגע את הקורא בחידות (ספר המעשים, עידו ועינם). נראה לי שקצת מהמסורת הזאת עברה גם לרומן הזה של מתן חרמוני. אני מודה שהרומן מעניין, מיוחד, וקטעי ההומור משעשעים. אינני פוריטן, לכן גם תיאורי ההתעלסויות הרבות לא ממש הפריעו לי, אבל אני עדיין מאמין שרומן צריך להציע לקורא סיפור, ואין מטרתו לבחון את מידת הידע הבלשי שלו.
ראו עוד על מתן חרמוני :
