מלחמתו העיקשת של גיא ביונים

לגיא, אהבתי

גיא אהב תמיד יונים. זה התחיל כשסבו הקים שובך בחצר, שובך רחב, שובה עין, שהיונים אהבו לטוס אליו ולהתפלש בתוכו.
גיא הקטן התהפנט מן המעוף ומן התקשורת בין בעלי הכנף, וביקש שובך משלו.
וכך, לאחר שנים, במאמץ משותף של בני המשפחה, נבנה שובך בחצר, מתנה לגיא שעיניו עקבו אחר המתרחש בשמי החצר בסקרנות רבה.
באותה העת סימלה היונה במחשבותיו קלילות ורכות. “מזל שאתן לא מצויות בהישג יד”, שמח בשבילן, מייחל להן חופש תמידי. אבל כשהלך לישון הצטער שלא נחה על כריתו יונה צחורה שתהיה שלו בלבד ותותיר לו כל בוקר נוצה.
השנים פרחו. כשגיא נכנס לדירתו החדשה, הוא ניקה בלהט את המרפסת שכה התגאה בה כי ראה בדמיונו איך השתילים מטפסים מעלה־מעלה ומנעימים את בקריו בעת לגימת הקפה הראשון.
עוד הוא מנקה ונדהם לגלות כמה לשלשת דבוקה על המרצפות כמעט כמו שטיח, החל לגרד את הלשלשת בעזרת שפכטל.
העייפות והזיעה הנוטפת אפפו אותו והוא התרומם וגילה את מקור הצרה: בבניין שממול בקומה הרביעית יש מרפסת כביסה מרושתת. באחת הפינות הרשת קרועה והיונים נכנסות ויוצאות כאוות נפשם, ממש כמו שובך. משם הן עפות היישר למנוחה בצל מרפסתו וחוגגות גם אצלו. אלא שכעת הן חוששות מן הזר שחדר לטריטוריה שלהן.
הוא המשיך לנקות בקפדנות, זו הייתה מעין אמירה ליונים שכעת הוא קובע את הכללים ולא הן. ואז התעופפה לעברו היונה הראשונה ונעמדה על המעקה. היא הביטה בו כמו בהתרסה, מבטהּ הנוקב אמר לו: “הייתי כאן לפניך”. גיא שילח לעברה קולות מפחידים, והיונה התעופפה אך לא נראתה מבוהלת. אחר כך חגו במרפסת עוד יונים וגם הן זכו לקולות הפחדה, ולעת עתה זה הספיק. במוחו של גיא החלו לרחוש רעיונות איך לשנות הרגלים של יונים. הרי הן אינן חיות פראיות. אומנם כוח החיים שלהן בלתי נלאה, הפעילות, הערנות… אך גם הוא נמצא בשיא אונו.
הוא החליט לעקוב אחריהן מתוך הבית, לתת להם להתנהג בטבעיות וללמוד אותן. אך בכל פעם שהתקרבה יונה לא התאפק והתפרץ עליה: “זה הבית שלי, מי אתן בכלל, עוף ורמש!” הדגיש לפניהן ושבר את ראשו איך לחצוץ בינו לבינן. בבוקר המוחרת נראתה המרפסת כשדה קרב. כיסאות הגן החדשים ספגו כמויות רבות של לשלשת, כמעט כל מרצפת במרפסת שלו הייתה מוכתמת – והגינה שלו נראתה לו עזובה ומקולקלת.
אהבתו ליונים התחלפה עד מהרה במשׂטמה. לכאורה הן יפות ומתוקות, אך הן משחיתות, מטנפות ומחרחרות ריב. מזכירות לו אנשים שדיבורם נעים מאוד אך סודותיהם אפלים.
חדוּר להט גיא נרתם למלחמה במלוא הכוח להגן על ביתו, לרפא את המכה. הוא ירד למטה, הקיף את הבניין ובדק את תעופת היונים. נראָה לו שהמרפסות האחרות מתקיימות בשלווה ושסדר היום שלהן שונה לחלוטין. רק אצלו יש זוהמה, ובלתי אפשרי להישאר אדיש לעומתה. אם רק יגלה מה היא טעותו, ייגש מייד לתקנה.
הוא הקיף את הבניין כמה פעמים, מבליע בתוכו כל תנועה, והינה ניגש אליו שכן ואמר: “בוקר טוב, מה קורה גיא? נפל לך משהו מהמרפסת?” גיא סיפר לו על מפגע היונים ושפך את ליבו לפניו. הוא הרגיש כאילו הוא שם בפיו של השכן את הבעיה כדי לנוח ממנה. השכן אמר לו שאין פשוט מזה, צריך לעטוף את המעקה בנייר אלומיניום, היונים שונאות אותו, “בוא תראה אצלי”, הפציר בו, והם עלו באפלת המדרגות לקומה הראשונה. בעת העלייה שרר שקט שהותיר פתח לתהיות מעורפלות. מרפסתו של השכן אכן היתה צחורה ובוהקת, אף לא לשלשת אחת לתזכורת. כאילו גשם של חומרי ניקוי ניתך עליה בכל בוקר והריח כבר התפוגג.
גיא דמיין לרגע שעומד לידו צלף שרק היונים מסוגלות לראות ולכן מתחבאות ולא מעיזות להתקרב. המעקה באמת היה עטוף למשעי בנייר אלומיניום. הוא שאל את עצמו אם המרפסת נקייה כי היא בקומה נמוכה יותר ולא מושכת את היונים, או שמא השכן באמת צודק ונייר האלומיניום עושה את עבודתו.
השכן נתן כמה הנחיות תוך שהוא מחייך חיוך של זוכה בגביע. באותו יום קנה גיא את כל גלילי האלומיניום שמצא בחנות ועטף בקפידה את המעקה, גם תלה דיסקים שהשתלשלו מהתקרה והבהבו בשמש, “הקפד על מוזיקה מזרחית”, צחקו חבריו. ההבהוב הזה אמור להבהיל אותן ולבלבל את חושיהן, חשב. סוף־סוף היונים חדלו להרגיז אותו, כי ניצתה בו תקווה והוא ראה בפעולות שעשה התחלה מבטיחה של מיגור הרע.
אך לא עברה יממה וחשכו פניו: המרפסת נראתה כמו דיסקוטק הרוס. הדיסקים עפו לכל עבר, וחתיכות של נייר אלומיניום רטטו ברוח. הלשלשת שוב הכתה בכול ובתוכה נראו טביעות רגליהן של היונים, והוא הבין שמדובר בקרב שהוא עדיין לא משכיל לנהל.
צריך פה תחבולה אמיתית ולא פתרון שטותי. נדרשת לא פחות מטקטיקה. הוא חייב להציק להן, לטלטל אותן, לא לנוח לרגע. וָלא יפסיד את המרפסת.
הוא קרע בציפורניו את נייר האלומיניום שנותר על המעקה וקימט אותו בחוזקה. מאותו יום הוא הגביר את מהלכיו. הוא נעץ קוצי מתכת לאורך המעקה, אך על כל מקום שחסם מצאו היונים מקום חדש לעמוד בו. הוא פרס רשת סביב אך כמה יונים חדורות מוטיבציה עפו אליה בכל הזדמנות וניקרו אותה, ועל הדרך מילאו אותה במחראותיהם המטפטפות. הוא מתח חוט גינה מעל המעקה, הרהיטים, כיסא הנדנדה, אך הן מצאו נתיבי תעופה ונחיתה חלופיים.
כשקיננו בעציצים הוא קצץ חוט ברזל ותקע את החתיכות שידקרו. יום אחד מצא מעל ארון הכלים כמה זרדים ומעליהן נחו שתי ביצים. הוא לקח אותן, העיף את הזרדים וסינן: “איזה קן עלוב בנית לך, קן מארבעה זרדים, אין לך שום חוש בית!”
ביצה אחת נשמטה מכף ידו והתרסקה. את השנייה הוא הטיח בפח, “את לא תקנני לי פה, את שומעת?” בעזרת חוט מתכת הוא בנה מבנה בצורת קונוס והניח אותו על ארון הכלים, “נראה אותך מקננת פה עכשיו!” הוא קנה עורב שחור מפלסטיק וקדח אותו לעמוד הכביסה. בתחילה היונים פחדו ולא העזו להתקרב, אך כשהבינו שאין בו רוח חיים נעמדו וחרבנו על ראשו. הלכלוך נמשך, התוהו ובוהו השתלט, תנועות המטאטא נעשו איטיות.
בוקר אחד הטיח גיא את המטאטא והשפכטל על הרצפה ואמר בנחישות: “אני לא סיזיפוס, ואין לי שום כוונות להיות סיזיפוס!” הוא התיישב כל כיסא, כועס ועייף, ונרדם עם משב הבריזה הקליל, חושב כי היונים האלה הוליכו אותו בדרך לא נכונה, אך מי שטועה לעולם צריך לחזור ולתקן. יונה שנכנסה למרפסת ראתה שהוא לא זז כאילו בן־רגע הפך לחפץ, ומייד קראה לחברותיה והן באו לחגוג.

יונים. תמונה מאתר clipart library