משה גרנות על ההרצאתו האחרונה של עמוס עוז
כל החשבון עוד לא נגמר – ההרצאה האחרונה של עמוס עוז הוצאת כתר, 2019, 40 עמודים.
תקציר הכריכה האחורית:
ביוני 2018 דיבר עמוס עוז מול קהל באוניברסיטת תל אביב, וסיכם במשך שעה אחת את מחשבתו הפוליטית שקיווה להשאיר למורשת. ההרצאה האחרונה – כפי שכונה הסרטון שהפך ויראלי – נוגעת בפיכחון ובצלילות במהות הקיום היהודי והישראלי ובפתרון האפשרי לסיום הסכסוך. עוז ראה הכרח בפתרון זה בשל מחויבותו העמוקה למפעל הציוני, ומטעמים מעשיים הנטועים היטב בקרקע המציאות המזרח־תיכונית. בתוך כך העלה עוז מחשבה חדשה על מהות הזיכרון, האובדן והרצון להשיב את שאבד. משפחתו וידידיו של עמוס עוז החליטו להביא את ההרצאה הזאת לדפוס כדי שקולו הנחוץ והחסר ימשיך להישמע.
לפני שאתם קוראים את הרשימה של משה גרנות, צפו בהרצאה עצמה.
את ההרצאה הנ”ל נשא עמוס עוז ב-3 ביוני 2018, במסגרת סמינר שיזם פרופ’ דן לאור מאוניברסיטת תל-אביב לרגל מלאת 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון (1897–2017), ואני מודה שהיא היתה עבורי הרבה יותר קלה לעיכול מאשר הספר שקדם לה – שלום לקנאים (כתר 2017), אותו מזכיר עמוס עוז כאן כמצע להרצאה הזאת שלפנינו.
בספר ההוא היו כמה היגדים שלא הניחו את דעתי, וזאת בלשון המעטה: הוא טען שם טענה חסרת שחר שהמיליטריזם הישראלי נובע מהמסורת האירופית, כלומר, היהודים האשכנזים הביאו מסורת זאת לארץ – דברים חסרי שחר, כי הרי כוח המגן בארץ ישראל קם רק לאחר פוגרומים נוראים שערכו בנו הערבים בתרפ”א, תרפ”ט, תרצ”ו–תרצ”ט, ולא היה “מיליטריזם אירופי” – לא בדגניה, לא בנהלל, ולא לדוגמה – בחולדה, קיבוצו של עמוס עוז, אלא הוא נוצר רק לאחר שהחווה בחולדה הוחרבה, נשרפה ונשדדה על ידי הערבים בשנת תרפ”ט – רק אז שוקם המקום ונוסד הקיבוץ שלמד להגן על עצמו.
לא יכולתי לשאת את ההשוואה בין הקנאות הפלסטינית לקנאות “נוער הגבעות” – אין כלל מקום להשוואה: קנאות “נוער הגבעות” מגונה על ידי כמעט כל שכבות העם, רוצחים ופורעים מביניהם נתבעים לדין, ויושבים בבתי כלא, ואילו הקנאות הפלסטינית מקבלת – לא רק עידוד מההנהגה, אלא אפילו תגמול כספי, וזוכה תהילת גיבורים.
טענה מופרכת אחרת של עמוס עוז באותו ספר היא שלמעשה כל העולם, להוציא חמאס, חיזבאלה ואיראן, מכיר בזכות שלנו על הקו הירוק. לא ממש: קודם כול, חמאס, חיזבאלה ואיראן אינם סרח עודף – שלוש ישויות דרקוניות נצמדות לנו ממש על הצוואר, הן מקיפות אותנו מצפון ממזרח ומדרום. חוץ מזה, אחוז גבוה מבין הפלסטינים בגדה הם גם כן חמאס, ולפי הצהרתם “המתונה” חזרה לקו הירוק הוא רק שלב ראשון לקראת השמדה מוחלטת של מדינת ישראל. וכן מה לגבי בי-די-אס? ומה לגבי הגינוי האוטומטי באו”ם נגד מדינת ישראל, ולא משנה מה היא תעשה, או לא תעשה? ולא רק זאת, הרי ניסינו שני ניסיונות של נסיגה אל הקו הירוק בלבנון ובעזה – האם יצא מזה שלום, או אלפי טילים, מנהרות מוות, התנכלויות אינסופיות?
בספר ההוא טען עמוס עוז שרבין, ברק ואולמרט התקמצנו. אילו ויתרו על יותר, היינו זוכים לשלום. עורבא פרח – אשכול הציע לערבים את כל הגדה מייד אחרי מלחמת ששת הימים תמורת שלום, והוא נענה בשלושת הלאווים של חרטום. אם נכון מה שנרמז בעיתונים, אולמרט הציע לאבו-מאזן אפילו את הכותל המערבי, וזה סירב – עד שלא תהיה הגדה המערבית נקייה מיהודים, ועד שישראל לא תסכים לזכות השיבה – שפירושה מדינה ערבית “הומאנית” כמו סוריה, עיראק ותימן – לא תהיה הסכמה מצד הפלסטינאים.
אהוד ברק הציע ליאסר עראפאת בקיימפ דייוויד את כל הגדה והיה מוכן לסגת מכל הגולן – האם היתה היענות מהצד הערבי להגיע לשלום? והרי עמוס עוז הצהיר מפורשות שהוא מסרב להיות מיעוט, כי מיעוטים מושמדים כמו היאזידים (המוסלמים!) בעיראק, איך לא נהיה מיעוט אם לא נתקמצן ונסכים ל”זכות השיבה”?!
גולדה מאיר, שהיתה רחוקה מהרהיטות של עמוס עוז, אמרה דבר של טעם: אין מלחמות בין שתי מדינות דמוקרטיות. אם יבוא יום, ותקום דמוקרטיה אצל הפלסטינים – יהיה בוודאי סיכוי להידברות ולשלום. בינתיים, להוותנו, אנו נאלצים לקבל את הצו הז’בוטינסקאי – “קיר הברזל”.
בהרצאה שלפנינו, ששמה – כל החשבון עוד לא נגמר (השם הוא ציטוט מסוף ספרו של י”ח ברנר מכאן ומכאן) – הדברים הרבה יותר קלים לעיכול: עמוס עוז יודע שתוקפנות יש לעצור בכוח, כפי שעשו צבאות בעלות הברית כנגד התוקפנות השטנית של הנאצים; אבל בעיני עמוס עוז מה שקורה כאן הוא פצע, ופצע אין מרפאים במקל, אלא באמפתיה, היכולת להבין את הכאב של העם האחר. הוא מצביע על כך שהקנאות המודרנית היא מגיפה, וללא ספק מובילה אל התוהו, כפי שהובילו הקנאים שנלחמו מלחמה חסרת סיכוי נגד האימפריה הרומית, וגרמו לחורבן הנורא.
הוא מזהיר שאם לא תהיינה שתי מדינות, תהיה מדינה אחת, והיא תהיה ערבית עם מיעוט יהודי, ואוי לו למיעוט בארץ ערבית – ראו מה קרה לנוצרים שהיו פעם רוב ברמאלה, בית לחם, בית ג’אלה, נצרת; ראו מה קרה ליאזידים בעיראק. בשום מדינה דו-לאומית, או רב-לאומית אין אחוות לאומים, אלא שפיכות דמים ללא תכלה וקץ. עמוס עוז מביא דוגמאות מקפריסין, מלבנון, מסוריה, מעיראק, מברית המועצות, מספרד וכו’ מכל העולם – רק בשווייץ שוררת הבנה ואחווה בין הקנטונים של הלאומים השונים, ורק בצ’כוסלובקיה נערכו גירושים בין שתי אומות ללא שפיכות דמים.
ההרצאה מצביעה על שתי מלחמות שהפלסטינים נלחמים: האחת צודקת, שמטרתה להיות עם חופשי בארצם; ואחת מתועבת – שמטרתה המוצהרת שהיהודים לא יהיו עם חופשי בארצו. מי שקורא את דבריו יכול להעלות על הדעת שיש איזון בין שתי המלחמות, ולא היא: המלחמה למען חירותו של העם הפלסטינאי בארצו היא טפלה לחלוטין למלחמה המתועבת (ביטוי של עמוס עוז עצמו!) של הפלסטינאים להשמיד את מדינת ישראל.
בנימין נתניהו קבע על סמך עובדות כי הפלסטינאים לא רוצים להקים מדינה פלסטינאית, הם רוצים להשמיד את המדינה היהודית. לכך יש ראיות היסטוריות: ועדת פיל, שהוקמה על ידי הממשלה הבריטית לאחר שפרץ המרד הערבי (1936), הציעה לחלק את ארץ ישראל המערבית כשרק 17% מהאדמות יהיו שייכים ליהודים, ואילו 83% לערבים, כשהם מסתפחים לאמירות הירדנית. התשובה של הערבים היתה לאו מוחלט. הם דרשו 100%, כלומר, גירוש היישוב היהודי מארץ ישראל.
תוכנית החלוקה של ה-29 בנובמבר 1947 (החלטה 181 של העצרת הכללית של האו”ם) הציעה הפעם 55% מהאדמות ליהודים, ורק 45% לערבים. זאת כבר היתה סיבה לפתוח במלחמה נגד היישוב היהודי, כשאל ערביי ארץ ישראל חברו כל המדינות הערביות השכנות מתוך כוונה מוצהרת להשמיד את היישוב היהודי ולרשת את רכושו. כזכור, למזלנו, זה לא צלח להם, ואנחנו שילמנו ב-6,000 קורבנות. אילו רצו מדינה על כל הגדה המערבית, יכלו לדרוש אותה מירדן ששלטה שם במשך 19 שנה. הם לא דרשו, כי זה לא מה שעמד בראש שאיפתם – השמדת היהודים, ולא רק בארץ ישראל. כל פעם שמנהיג ישראלי (רבין, ברק, אולמרט) הציעו פשרה ותוכנית שלום – הם נענו במעשי זוועה – טרור המתאבדים באוטובוסים במלונות וברחובות. כפי שהזכרתי לעיל – כל נסיגה (אהוד ברק מלבנון, אריאל שרון מרצועת עזה) נענתה בטרור ובמטר של טילים. האם לא די בכך כדי להבין שלא מדובר במלחמה למען מדינה, אלא למען השמדת מדינה?
לאסלאם הקיצוני יש הרי אידאולוגיה נאצית ממש. הנאצים טענו שהיהודים הם האסון שלהם, וכי הם דומים לחולדות, האסלאם הקיצוני רואה ביהודים את מקור אסונם (“הנכבה”), והם בעצם לא בני אדם, אלא חזירים וקופים. הנאצים התכוונו להשמיד את היהודים, ואחר כך להשתלט על כל העולם ולהפוך את מי שאיננו ארי לעבד הרייך. התכנית האסלאמית המוצהרת בכל מסגד היא להשמיד את היהודים (כך איראן, כך חיזבאלה וכך החמאס!) – לכבוש את כל העולם ולהפוך אותו ל”דאר אל-איסלאם”, להחריב את הוותיקן, להשחיר את הבית הלבן, ולהפוך את האנגלים לאנשי חסות המשלמים ג’יזייה.
כן, יש גם שני הבדלים בין הנאציזם לאסלאם הקיצוני: הנאצים הסתירו בכל הכוח מהעולם את הזוועות שהם מבצעים: לפני שהנידונים למות הוכנסו לתאי הגאזים, הם דרשו מהם לכתוב מכתבים אופטימיים לקרוביהם. הם טענו בפני העולם שהיהודים נשלחים ליישוב מחדש, לא להשמדה, הסריטו סרטים המתארים את החיים הטובים בגטו טרזינשטט. לעומתם המוסלמים מכריזים בקולי קולות על הזוועות שביצעו ועל זוועות שהם עוד עומדים לבצע. בדאע”ש הסריטו עריפת ראשים ושריפת אנשים חיים, כדי שלא נטעה בכוונותיהם לגבי שאר “הכופרים”.
ההבדל השני הוא בכך שהנאצים רתמו לתוכניותיהם השטניות את היעילות והמשמעת הגרמנית שאין דומה להן. למרבה המזל, האסלאם הקיצוני חף משתי תכונות אלו.
עמוס עוז מגנה את “מחלת השחזרת”, כלומר הרצון של שני הצדדים בסכסוך להקים לתחייה את העבר. הפלסטינאים רוצים לקבל את כפריהם בחזרה, באותו המצב שבו היו לפני שברחו מהם ב-1948, ויש יהודים שמייחלים להקים את בית המקדש על הר הבית. לשתי “השחזרות” אין סיכוי שבעולם, אפילו אם יקרה הנס עבור הפלסטינאים, ואנחנו נסתלק מכאן מרצון, ואפילו יקרה הנס עבור היהודים, שגדולי האסלאם יסכימו שהר הבית שייך ליהודים. מה שהיה לא ניתן לשחזור. ואם יאמר מאן דהו שהציונות היא תוצאה של “השחזרת”, יודע עמוס עוז להבהיר שלולא הרדיפות האין-סופיות כנגד היהודים, ולולא הרציחות המזוויעות שעברו דורות אחרי דורות – היינו ממשיכים לקוות כי “בשנה הבאה בירושלים”, בלי לעשות בנדון שום צעד של ממש. נדמה לי, שוב, על פי ראיות היסטוריות שבנדון זה עמוס עוז צודק בהחלט.
לבסוף, עמוס עוז מייחל שיקום מנהיג אשר באופן בלתי צפוי יעשה את המהפך הפוליטי המתבקש, כמו שלא היה צפוי כי דה-גול יפנה את אלג’יר, כמו שלא היה צפוי שבגין יפנה את סיני, וכמו שלא היה צפוי שגורבצ’וב יפרק את ברית המועצות. המנהיג ההוא צריך לחרוט על לוח ליבו את דבריו של טרומן – שלמנהיג הנכון יש הזכות לשכנע את עמו לעשות דברים שעמוק בלב הם יודעים שחובה לעשותם, אך משום מה לא בא להם.
כנגד מה הדברים אמורים? כנגד ההנחה של עמוס עוז, כי בלב כולנו יש נכונות לוותר על שטחי ארץ ישראל המיושבים בפלסטינים, אלא שאנחנו דוחים את ההחלטה הכואבת לעתיד.
קדמו לי בארץ ובעולם משבחיו של עמוס עוז על הרהיטות שלו בדיבור ובכתב, על הכריזמה שלו, על האמפתיות שלו לסבלו של האויב. שאלה גדולה היא אם הוא גם צודק. לי נראה שגולדה מאיר צדקה בדבריה – שרק דמוקרטיה בארץ ערבית תסלול דרך לשלום. היא צדקה בדבריה, הגם שבוודאי לא היו רהוטים כמו דבריו של עמוס עוז.
צפו גם:
המאמר הזה הוא דוגמא טובה לקוצר ראייה וצדקנות ישראלית. האמירות בו מופרכות או שנויות במחלוקת. כדי להציג את פרכותיו אתייחס לפי הסדר לכל עניין שמועלה בו:
א. הטענה שהמיליטריזם הישראלי לא הובא מאירופה הוא חסר שחר. נכון שהתפתחותו היתה הדרגתית ושנוצר בתגובה להתנגדות הערבים הפלסטינים למה שראו כהתיישבות היהודית בארצם (זה ולא “פוגרומים” כלשון מחבר המאמר. לא מדובר פה על שחיטות יהודים מתוך שינאה גרידא) אבל השפעה רוסית הייתה גם הייתה. השפעה זו התבטאה בכוחניות ברוטלית ודחיית גישות של פיוס ושיתוף פעולה. מטבע הדברים התבטא מיליטריזם זה בצורה של מיליציות ולא של צבא סדיר אבל התפיסה הרוסית היתה גם היתה ומהזרע שהנביטה מושפעת החברה הישראלית עד ימינו אלה.
ב. נוער הגבעות הוא חלק בלתי נפרד מהממסד המתנחלי וככזה הוא נהנה גם מתמיכה ממלכתית. לא נעשים שום צעדים ממשיים להצר את צעדיו. להיפך, קיים עידוד והסכמה בשתיקה ורק כאשר מעשיו “גולשים” לרציחות מתועבות כמו רצח משפחת דוובשה בכפר דומא אז מתבטא ה”זעזוע”. ברמת הענישה, רוצחים יהודים לא תמיד מגיעים לדין ואם הם מגיעים הם זוכים לעונשים קלים ומגוכחים עם תנאים שפושעים מן השורה יכולים לקנא בהם. מבחינה זאת, יחס הפלסטינים למחבלים שבאים משורותיהם, נתעב ומקומם ככל שהוא, איננו אלא תמונת מראה לגישת צד הישראלי ביחס למחבלים הבאים משורותיו. למותר לציין שרוב החברה הפלסטינית אינה פעילת טרור ואף מגנה אותו לא פחות מהגינוי של רוב הציבור הישראלי לנוער הגבעות. באשר לתהילת גיבורים המוזכרת במשפט האחרון בפיסקה שאני מתייחס אליה, ראוי לזכור את היחס האוהד והעונש המגוחך שקיבל אלאור אזריה הכהניסט.
ג. הפיסקה השלישית היא ממש מגוכחת. המחבר כאילו שוכח שבעזה היו הרבה יותר חללים, פיגועים וקסאמים כאשר ישבנו שם ושבלבנון לא היה לנו מה לחפש מלכתחילה ולאחר שנכנסנו לשם היינו צריכים לעזוב את כולה כולל “רצועת הביטחון” שישיבתנו בה רק חיזקה את החיזבאללה והפכה אותו למארגון קטן ושולי לארגון מפתח בלבנון. בחזרה לעזה, ההתנתקות החד צדדית הייתה התחמקות מחתירה להסדר מדיני כולל ברצועה ובגדה וכך, מכיוון שלא רצינו את פתח, קיבלנו את החמאס והג’יהאד. ומה לגבי בי-די-אס? ומה לגבי הגינוי האוטומטי באו”ם נגד מדינת ישראל, ולא משנה מה היא תעשה, או לא תעשה? ומה עם הכיבוש של 50 השנים ומעלה והסיפוח הזוחל המתלווה אליו? האם ניתן להעלות על הדעת שלא תתעורר התנגדות בעולם כנגד זה? והאם ניתן לצפות שלא תפרח כאן צרות האופקים הרואה את ישראל כמרחב הנמצא בואקום ולא צריך לתת את הדין על מעשיו?
ד. אשכול לא הציע שום פשרה בגדה המערבית בגלל התנגדות חלק משריו להחזרת שטחים מארץ ישראל. מה שהציע הוא רק לגבי סיני והגולן. את שלושת הלאווים ניתן לפרש לחומרה או לקולא. כך או אחרת, גם בעולם הערבי משתנים דברים והם לא מנעו הסכמי שלום בהמשך. אבו-מאזן לא סירב באופן כללי להצעות או אולמרט אלא דחה נושאים שהוצעו לו וכך גם אולמרט, דבר טבעי והגיוני במ”ומ. לטענת שניהם, היה ניתן להגיע להסכם לולא אולמרט לא היה נאלץ להתפטר. ברק לא הציע את כל הגדה בקמפ-דיוויד ולגולן אין קשר לעניין הפלסטיני. ההצעה הטריטוריאלית של ברק לא הייתה מקובלת על הפלסטינים (היא תוקנה בטאבה אבל זה היה מאוחר מדי) ודרך התהלותו של ברק הייתה שגויה – חתירה מיידית להסכם סופי במקום הכנה בשלבים של הסדרי ביניים וצעדים בוני אמון, ועל כך נפלה הוועידה. אין זה מצדיק כמובן את התנהגותו של עראפת ומה שקרה לאחר מכן אבל אין בכך להצדיק אגדות על ישראל הנדיבה והצד הלסטיני הסרבן.
ה. הציטוט מגולדה הזוי לחלוטין. זו האישה שדחתה כל הסדר עם מצריים והביאה למלחמת יום הכיפורים. מכיוון שמובעת כאן לא מעט סלקטיביות היסטורית, יש צורך להזכיר שכמה שנים לאחר מכן נחתם שלום עם מצריים ולאחר שנים גם עם ירדן (שאופשר בזכות הסכם אוסלו), שתיהן לא דמוקרטיות. שלא לדבר על מדינות בעלות משטרים מפוקפקים שנתמכו ע”י ישראל במשך כל שנותיה ונחשבו לידידותיה הטובות ביותר.
ו. שאר המאמר לוקה בלא מעט רדידות ושטחיות. ההיסטוריה משתנה ומתפתחת ו1937 ו1947 לא רלוונטים לימינו מכיוון שבניגוד לטענת המחבר ישנו זרם פלסטיני מתון ומוכן לפשרות. ישראל בעלת הצבא החזק באזור לא עומדת בסכנת השמדה והמשוואה ערבים=נאצים מופרכת כשהייתה עוד בימי נאצר. נכון, יש איסלאם קיצוני וגזעני אבל יש גם יהדות כזו. מוטב למחבר לשמוע את אמירות רבני עלי לפני שהוא חורץ משפט על אחרים.
ז. בסיום המאמר המחבר חוזר שוב על דברי גולדה כחוכמה שאין לערערה. אמירה זו מעידה עליו כמי שמעדיף גישה אטומה, כוחנית וקיצונית המתנערת ממעשי ידינו ורואה רק בצד השני אשמה (שכמובן קיימת). ראוי לצטט את מה שאמר ישעיהו לייבוביץ’ על גולדה: הייתה בה רשעות מטופשת וטיפשות מרושעת.