ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על
הספר ‘השיבה לריימס’
השיבה לריימס מאת דידיה אריבון בהוצאת עם עובד. תרגום מצרפתית: מיכל בן נפתלי
ללא ספק, זהו אחד הספרים המרגשים והמחכימים שקראתי בשנה האחרונה. הספר מתכתב עם עוד ספרים שעוסקים בזהות אישית וחברתית שפורסמו בעולם ובישראל לאחרונה, למשל אמזלג של יוסי סוכרי. הספר מספר את מסעו האישי של הסוציולוג הצרפתי דידיֶה אֵריבּוֹן, בן למשפחה ענייה ונחשלת, שהצליח להתקבל לחוגי האינטלקטואלים בפריז. המחיר ששילם אריבון על התקבלותו היה התנתקות מוחלטת מעברו וממשפחתו. זהות, ניכור וזרות מול השיבה הביתה – הן התמות העיקרות של הספר המעולה הזה.
שלושים שנה לאחר שעזב את ריימס, העיר שבה גדל, העבר רודף את דידיה. העבר הגיח בגלל אותו אחד שאותו למד לשנוא. למד להתנתק ממנו, משום שהיה בעיניו מודל חברתי שלילי. הוא שב לריימס עקב מות אביו האלים שלהלוויתו לא הגיע. זוהי נקודת ציון עבורו כי השיבה לעבר מתירה פקעת רגשות עזים וסבוכים: הסלידה מבני משפחתו הבורים, ההומופובים, הטינה אליהם, האשמה על שזנח אותם, חוסר השייכות לחברה הפריזאית המתוחכמת, הבושה על עברו והזרות העצמית. וגם החמלה המאוחרת על הוריו קשיי היום. במהלך המסע הזה הוא שואל את עצמו כל הזמן על מה היו הם צריכים להתגבר? איך הם קיבלו אותו מול עולמם המתפורר, כי הרי הזהות שהוא בנה זה אובדן הזהות המקורית החברתית שלהם. הסיפור הזה כל כך מזכיר את מה שעוללו פה לעדות המזרח ב”כור ההיתוך”, ומה שבני הדור השני והשלישי, ואף הרביעי, היו צריכים להתמודד איתו – מול עצמם, מול ההורים שלהם, ושל ההורים שלהם מולם. השבר בזהות, שבר שלא ניתן לאחותו בחוטים סוציולגיים מלאכותיים שבירים.
את מסעו האישי מלווה ניתוח ביקורתי של המיליה החברתי שממנו בא, של המלכוד המעמדי והפוליטי בחברה שוויונית לכאורה, ושל תפקידה של הזהות המינית בהיחלצות ממנו. הספר מלא בציטוטים והקשרים של תיאוריות ומושגים סוציולוגיים כמו של בורדייה, בארת, וכו’, זאת כדי להסביר את הרובד הרגשי. במובן מסוים הספר גם עיוני מאוד והוא לא פרוזה נקייה, אבל המכלול עובד טוב. לא במקרה הרובד הרגשי והרובד האינלקטואלי משלימים זה את זה. הם חלק מהפאזל של הזהות הנזילה או הזהויות הנזילות. דווקא בעידן הזה שלנו, של הזהויות הנזילות, יש מקום לשאול שאלות לא פתורות, למשל: מה מכריע את זהותנו, את בחירותינו האישיות והפוליטיות, את מקומנו בחברה? האם יש לנו השפעה על כך? ואילו צלקות נותרות במי שחצו את הגבולות? לכו לקרוא.
חגית בת-אליעזר ממליצה על
ההצגה ‘הריון‘
זאת חגיגה של תיאטרון מקורי עדכני-עתידני.
המחזאית עדנה מזי”א והבמאי עמרי ניצן היטיבו לעצב חמש דמויות של נשים דומיננטיות ושני תפקידי גברים משניים.
מיה דגן היא הכוכבת הגדולה, הממלאת את הבמה בתנופה, בשלל פניה של הדמות הראשית התוססת: אפי, נשואה באושר ללא ילדים מבחירה, שותפה לניהול חברת הייטק. ההצגה נפתחת בחגיגת יום ההולדת ה-39 של אפי, בהשתתפות כל שבע הדמויות, ונסגרת במסיבת יום הולדתה ה-42, באותו ההרכב של החברים, ופורשׂת את מהלך 3 השנים בחייה של החבורה, כשאפי במרכזה.
אפי נמרצת ומצליחה בקריירה המקצועית שלה, ובאותו להט כפייתי היא מנהלת את המרדף אחר היריון מרגע שנתקפה תשוקה לתינוק. לאחר שההיריון הנכסף לא בא באופן טבעי, אפי פונה לעזרת הרפואה ומתנסה במגוון שיטות, ואלו הולכות ומשתלטות על גופה ועל אורח חייה. במהלך שנות טיפולי הפוריות בני הזוג נפרדים ומתאחדים מחדש, בתיווכה המוצלח של אחותו הצעירה של הבעל, פעילת שמאל, בגילומה של נעמה שטרית. עכשיו אני רואה את הפן הפוליטי-החברתי האופטימי של המחזה: האם הצלחת הפיוס בין בני הזוג הוא רמז לפתרון אפשרי של הסכסוכים במזרח התיכון?
ההצגה מגישה את ההכנות של האישה להליכים רפואיים ומלווה אותן בהקרנת אפליקציית מחשב ייעודית, מעשה ידיו של אמן הווידאו יואב כהן. הפן הטכנולוגי רענן, עדכני, ואף עתידני: חברת ההייטק של אפי מפתחת אפליקציה שמאפשרת להורים לעקוב אחר מסלולו של ילדם בנסיעתו בגפו ברכב אוטונומי.
יפה עיצוב התלבושות של אורנה סמורגונסקי: אפי לבושה מכף רגל (נעלי עקב) ועד ראש (זר ילדת יום הולדת) באדום עז, והוא מתרכך לוורוד-בייבי של פיג’מת פרישׁתה הזמנית מהחיים המקצועיים ושקיעתה בעולם ההפריות המלאכותיות. לעומתה, חברתה, בת גילה, אם חד הורית לתינוקת בגילומה של כנרת לימוני, עוטה בגדים צהובים.
מורכבות נושא האימהות בעיניים ישראליות מזמנת גם התייחסות הומוריסטית וזאת נעשית בעיצובן של הדמויות בקצות הספקטרום: שותפת ההייטק הקשוחה של אפי בגילומה של הלנה ירלובה, ועקרת בית, אמא במשרה מלאה לשלוש בנות, בביצועה של דנה מיינרט. יש רגעיים קומיים חינניים, והקהל מגיב בהתאם.
המחזה מהודק, דינמי, עדכני, רענן. יש בו עשיית צדק עם הגיבורה וסוף פתוח לטובת הצופים. לאחר השפל בביטחון העצמי שהיא חשה במרדף אחר ההיריון, אפי חוזרת לחיוניותה הטבעית, לנישואיה המאושרים ולפעילותה בחברת ההייטק עם תקווה להצלחה בניסיון ההפריה האחרון.
תודה ניסים על סקירת הספר
אכן סיפור שמשקף את פערי הדורות, והמעמדות.
כבוגר בויאר שהתחנך בפנימיה והתנתק ממשפחתו המזרחית חשתי באותם התחושות. הרעיון הבסיסי של המחנכים היה נכון. לתת כלים לילדים המזרחיים וילדי הפריפריה כלים ותרבות של מה שנקרא העולם הגדול. החשיבה הייתה שאותם בוגרים יחזרו לקהילה שממנה באו ויתרמו את תרומתם. מה שקרה הוא שכולם התנתקו , לא חזרו לקהילה ומרביתם נשארו בירושלים.
זכיתי יחסית מהר להתחבר לשורשים ולהתאחד מחדש.
ושוב תודה . אקרא הספר עם סימני הדרך שלך.