החוזקות והחולשות של רומן המתח ‘מר מרצדס’ ושל סטיבן קינג

סקירה של רן יגיל על הספר ‘מר מרצדס’ מאת סטיבן קינג

‘מר מרצדס’, תרגום: אינגה מיכאלי, הוצאת מודן, 2016

סטיבן קינג. תצלום: וקיפדיה

סטיבן קינג (1947), שפעם היינו קוראים לו בטעות סטיפן קינג, בגלל הכתיב, הוא שֵׁד מוכשר בכתיבה. הוא נולד סופר והתפתח להיות סופר מצוין. יתרונותיו של קינג ידועים לכול. יש לו יכולת נרטיבית נדירה, הוא יודע לגולל עלילה במסורת הרומנים של אלכסנדר דיומא האב (הרוזן ממונטה כריסטו, שלושת המוסקטרים); הוא יודע לקחת את הקורא להרפתקה מקורית ולהלך עליו אימים; הוא יודע להגעיל אותו, להצחיק אותו, לגרום לו לשקוע בספר למען ירוץ קורא בו כדברי הנביא חבקוק. בדידי הווה עובדא. הוא יודע לבנות דמויות, ליצור מצבים מקוריים ולרקום דיאלוגים שנונים.

אלא מאי, הוא כותב יותר מדי. למען האמת אפשר לומר עליו כי הוא כותב בקצב מהיר יותר ממה שאני קורא, ואני מחזיק מעצמי קראן לא קטן. יתֵרה מזאת, נוכל לומר על קינג מה שבמילייה הספרותי שלנו נאמר על חוקר הספרות פרופ’ דן מירון. נראה כאילו קינג כבר אילף את המחשב לכתוב לבד. זה, מירון, לוקה בפרשנות יֶתֶר פעמים רבות, וזה, קינג, לוקה בעודפות עלילתית ומֶלֶל פעמים רבות. זו בפירוש בעיה של אורך ונראה כי קינג מתאהב בסצינות של עצמו. אין מסוכן מזה לסופר, גם אם הוא שֵׁד כתיבה מקורי. עם זאת, קיימת בפירוש בספרות חוקיות האומרת המֵעֵז מצליח, כלומר כמות גדולה לבסוף תחשוף איכות טובה. אני יודע שאנשי הספרות האנינים שיקראו את המשפט הזה יעקמו את האף מפני שכל רצונם מתבטא בהבדלה דיכוטומית בין איכות לכמות, אבל זה לא בהכרח עובד ככה.

סטיבן קינג הוא בדרך כלל סופר אימה, אבל עוצמתו אינה באימה חיצונית בהכרח שתפחיד אותך באמצעות מישהו שיעשה לך בּוווווּ גדול, אלא בעולם הסיוטים הפנימי של הגיבור המקרין החוצה (הניצוץ, מיזרי) וזה הרבה יותר עוצמתי מהפחדה חיצונית, אם כי גם זו קיימת לא מעט אצל קינג (העמדה, בית כְּבָרות לחיות שעשועים {הטעות במכוון במקור,Pet Sematary ולא Cemetery כפי שנכון לכתוב באנגלית}. קינג הוכיח, אף כי הוא נותר בתחומי העלילה האינטנסיבית, שהוא יכול לכתוב גם בלטריסטיקה נטו בלא קביים הכרחיים של סיפור מתח. את היכולות הנדירות הללו הוא הדגים לנו בספרו הנפלא עונות מתחלפות הכולל ארבע נובלות ששתיים מתוכן הפכו לסרטים נודעים: הגופה (סתיו של תמימות) הפכה לאני והחבר’ה וריטה הייוורת’ והבריחה משושנק (אביב של תקווה) הפכה לחומות של תקווה האלמוֹתי.

עטיפה אמריקנית של מהדורת אודיו של הספר. תצלום: ברנס אנד נובל

כדי לבחון את החוזקות והחולשות של סטיבן קינג ניקח את הרומן המאוחר והטוב שלו מר מרצדס. זה ספר עם לא מעט חולשות, אך הוא בהחלט שווה קריאה. כאן קינג מצוי כאורח בסוגה שאינה ביתו. הוא אומנם אוהב מאוד בלש, אבל האמת היא שבלש הארדקוֹר כמו זה של מייקל קונלי המצוין, שלרומן המעולה והפרטני של המשורר, שלדעתי השפיע על קינג בכתיבת מר מרצדס, כתב קינג פתיחה והמלצה. כלומר, טוב יהיה לבחון את החוזקות והחולשות של קינג על רקע סוגה שבה הוא יחסית אורח, ספרות הבלש המובהקת.

הנה העלילה כלשונה מגב העטיפה כדי שנדע על מה אנחנו מדברים:

מאות דורשי העבודה שעמדו כל הלילה בתור הארוך ליריד התעסוקה ייחלו אומנם להפתעה, אך הפתעה כזאת לא ראו גם בחלומותיהם השחורים ביותר. את מכונית המרצדס הגנובה שדהרה לעברם בכוונה ברורה להרוג לא היה ניתן אפילו לדמיין.

שנה לאחר מסע ההרג שזכה לכינוי “הטֶבח במרצדס”, בלשי המשטרה בעיר הכל־אמריקנית במערב התיכון אינם קרובים אפילו לפענוח הפרשה. הבלש הבכיר ביל הודג’ס, שהוביל את צוות החקירה, פרש מהמשטרה, ושותפיו עסוקים בחקירות אחרות. אבל כשהודג׳ס מקבל מכתב אנונימי המכיל פרטים חסויים על הטֶבח במרצדס, הוא מבין שהרוצח נמצא בסביבה ומתכוון לפעול שוב.

כנגד כל כללי המקצוע שהנחו אותו בעשרות שנותיו כבלש, הודג’ס מחליט לפתוח בחקירה פרטית משלו. הוא נוטש את כורסת הטלוויזיה הנוחה ומתחיל לצרף את פיסות המידע זו לזו. וכאשר הוא מגייס לעזרתו גאון מחשבים צעיר ואת אחותה היפהפייה של בעלת המרצדס הקטלנית, הודג’ס מוצא, להפתעתו, לא רק סיוע מקצועי אלא גם הבטחה חדשה לעתיד. רק שהיריב שמולו הוא מתמודד מתברר כמטורף ומחושב אף יותר מכפי ששיער.

חוזקה 1: ראשית יש כאן פתיחה חזקה, אוברטורה, אקספוזיציה מצוינת שתופסת את הקורא. וגם השימוש במכונית רצחנית כדי לקדם עלילה מוכר לנו מהספרות והקולנוע. קינג עצמו הושפע רבות, למשל, מסופר שנקרא ריצ’רד מת’סון. הוא אשר כתב את הסיפור הידוע דו-קרב שהפך לסרטו הראשון ודל התקציב של סטיבן ספילברג על משאית רצחנית בכבישים הארוכים של ארצות הברית. הפתיחה כאמור מצוינת וחושפת את הטירוף והתחכום של הרוצח, ממש כמו ברומן הארוך זה המתחיל עם סירת נייר השטה לה בתעלת ביוב ומובילה את הילדים אל אותה מפלצת ביבים – הליצן האֵימָתִי, זה.

חולשה 1: לעומת זאת, יש בעיה ברומן מר מרצדס בשימוש בשפה כאלמנט עיצובי של עלילה. זה לא נראה אמין מספיק. ניתוחי המכתבים של הרוצח נראים כמו שיעור בחיבור. ככלל, יש ברומן יותר מדי התייחסות לכתב ולכתיבה. אם הגיבור של קינג הוא סופר (הניצוץ, מיזרי) אין עם זה בעיה. זה קוהרנטי, אבל כאן זה מאולץ, געמכט. מכיוון שבּיל הודג’ס, הבלש, הוא איש של פעם, איש של מכתבים וכתיבה על הנייר, זה איכשהו עובר, אך בסופו של דבר הוא בלש קשוח ומתנוון ולא סופר. ניכרת כאן האובססיה הארספואטית של סטיבן קינג. סופר הכותב על סופר, וכן הרצון המרתק שלו, שאני מעריך אותו מאוד, לחשוף את שולחן הכתיבה שלו בפנינו כמו בספרו המרתק על הכתיבה המספר כיצד הפך להיות סופר. יוצא אפוא שגם הבלש נהיה מעין סופר או גרפולוג, או חוקר כתב, מעין הומוגרמטיקוס, וזה לא טוב בעיניי.

חוזקה 2: יכולת ההמצאה של סטיבן קינג באשר למוחו המעוות של הרוצח. לרוצח, בריידי, יש יכולות להמציא כל מיני המצאות טכנולוגיות פשוטות למדי, אך מקוריות – ולא אפרט אותן כדי לא לקלקל לכם את ההנאה – שבהן הוא משתמש כדי לבצע את זממו. כאן קינג תמיד מקורי כמו בקידום העלילה. הטכנו קילר שלו מאוד משכנע כמו קוסם המדגים קסם. אתה חושב לעצמך, איך לא חשבו על זה קודם הקוראים, הבלש, המשטרה. זה מפתיע ומענג ופשוט בתכלית. את האלמנטים האלה מכנה בריידי באופן אנונימי: דבר מספר אחת, דבר מספר שתיים, דבר מספר שלוש.

חולשה 2: בדרך כלל יש לקינג יכולת מוכחת לכתוב דיאלוגים ולאפיין דמויות, אבל חברתו הלסבּית של בריידי לעבודה בחברת מחשבים קטנה העושה תיקונים כתובה באופן מאוד סטריאוטיפי ולא אמין. נעתי ממש בחוסר נוחות בכורסה בכל פעם שהעלילה הגיעה אליה. אולי זה נובע ממהירות הכתיבה, אינני יודע, אבל דמויות המשנה במר מרצדס הרבה יותר שטוחות וסטריאוטיפיות משתי הדמויות המרכזיות – הרוצח והבלש שפרש.

חוזקה 3: לקינג יש עולם דימויים חזק ומקורי המעיד על יכולת הכתיבה שלו. למשל, “בפיו יש טעם של עיתון ישן בכלוב ציפורים” אני מאוד אוהב את דימויי הגעלת הקורא של קינג. הם אימתיים וחזקים. ובכלל, גם כאן, הדיאלוגים הם רווי צבע דימויי ופעמים רבות שנונים מאוד ולא מתחייבים בכלל לאיזושהי טהרנות צבועה של פוליטיקלי קורקט שהיא אנטי ספרות מובהקת.

חולשה 3: יש הרבה מלל מיותר בפרקים רבים. למשל המלאוּת הריאליסטית הפרטנית בפגישה של בין פיט האנטלי, שותפו לשעבר של הבלש בדימוס ביל הודג’ס. לשם מה הם צריכים לספר את כל תולדות המשפחה? זה לא מעניין וזה לא תורם לעגילות הדמות. לעומת זאת, הדיון שלהם במקרי רצח אחרונים אחדים שלא נפתרו ובתוכם מר מרצדס הוא חיוני, חי ומעניין ואף יהיה בחלקו המאוחר של הספר מקדם עלילה, יהפוך להיות פקטור. לקינג יש מספיק מה לספר לנו. תמיד יש לו בטן מלאה בסיפורים. לא צריך את המלאוּת הרילאיסטית הזאת.

חוזקה 4: יפה משהה קינג את הפרטים על הרוצח. הפסיכופת כאן אינו נסתר ואינו מפתיע. הוא דמות מוכרת שנחשפת במקביל לבלש בשלב די מוקדם של הרומן. עם זאת, קינג משהה יפה את סיפורו. למשל, העובדה שרצח את אחיו הקטן כפעוט מוגבל בסיוע אמו נחשפת אלינו בשלב מוקדם ועם זאת, אנחנו נשארים במתח לדעת בדיוק איך זה קרה. מה קרה כבר ידוע לנו. קינג אשף בלסקרן אותנו בָּאיך, מהו האופן שבו הדבר קרה. גם הספקולציות המחשבתיות שעושה הודג’ס באשר למצבו הנפשי של הרוצח בריידי וכיצד יפעל נגדו כתובות נפלא, והרוצח נכנס לעלילה בדיוק עם סיומן.

חולשה 4: קינג אוהב לגייס את האינטלקט שלו לטובת הרומן, זה לא תמיד לטובת הנרטיב. לפעמים זה תקוע כמו יתד שעלול להכשיל את הסופר. למשל, השימוש שלו בפראזה הניטשאנית: “לפעמים כשאתה מביט בתהום התהום מביטה בך”, היא כל כך שחוקה ומיותרת. למה לו כל זה? יתרה מזאת, בשיחה עם ידידי ברק ברתנא, קורא נלהב של קינג וחוקר קפקא, הוא העלה נקודת חולשה נוספת חשובה בקול המספר של קינג. הוא אמר שיש בו התלהבות והתלהמות כאשר הוא נשבה בתיאורי מין ואלימות, ולעיתים זה הופך את הפרוזה שלו לאדולסנטית. זה נכון מאוד.

חוזקה 5: לעומת זאת, אני מאוד אוהב את האזכורים שלו לפרוזה שלו. קינג הוא סופר שבנה עולם (זה, המגדל האפל, העמדה) יש לו יקום משלו שמתחבר אל כל היקומים שברא. הוא אלוהי סיפוריו. אני, למשל, מאוד אהבתי את האזכּור היפה לזה – על אותו ליצן רצחני שוכן ביבים המצוי אגבית במר מרצדס. אזכורים שכאלה נמצא אצל סופרים קאנוניים לא אחת. למשל בהַדֶּבֶר של אלבר קאמי, מוזכרת אגבית יצירתו המוקדמת הַזָּר. יש כאן מעין ברית “קורא-כותב” הנכרתת עם סופר גדול.

חולשה 5: יש יותר מדי אזכורים לסדרות טלוויזיה במהלך העלילה וזה מרדד ומשטיח את הנרטיב. מסדרות ריאליטי שעוד איכשהו עוברות כי ביל הודג’ס יושב מול הטלוויזיה וחושב לשים קץ לחייו עד שמר מרצדס מעורר אותו, ועד סתם אנלוגיות לחוק וסדר. אפילו את האזכורים לספרות הבלש הקלאסית כמו פיליפ מארלו של ריימונד צ’נדלר לא אהבתי. לשם מה צריך קינג את כל הקביים האמנותיים הללו?

חוזקה 6: לעומת הלסבִּית הכתובה רע, גברת טרילוני שהמרצדס הייתה שלה והיא טיפוס קפוץ תחת מלא רגשות אשם המתאפיין בהפרעה כפייתית טורדנית ומסיימת רע מאוד, כתובה ומתוארת מעולה. גם יחס הבלשים אליה ואחותה, המתוארת טיפה בצורה סטריאוטיפית, כתוב מעולה. קינג יודע לתאר אנשים עם הפרעה נפשית קשה, ראה הניצוץ.

חולשה 6: תיאור המכות שמכה השוטר המזדקן הודג’ס את הנערים המתעללים בנער צעיר, סצינה צידית וארוכה למדי, אינו אמין ואינו משרת את העלילה. הוא נראה כאילו נלקח מסדרת טלוויזיה בינונית בשנות ה-80, או כגנוב מסרטו בשנות השבעים עם צ’רלס ברונסון, משהו בנוסח משאלת מוות. אבל דווקא המשבר החברתי הכלכלי האמריקני בימי אובמה המצוי בקרע הרומן עובר יפה אל הקורא.

חוזקה 7: בריידי הרוצח הוא לא רק גיק מחשבים העובד בחברת מחשבים קטנה. הוא גם מוכר גלידה באוטו גלידה לילדים, זה דבר הפרוש כרמז מטרים לאורך העלילה. זה לא חדש ואנחנו מכירים את זה מספרים וסרטים אחרים, אבל זה כתוב מאוד יפה. ככלל, קינג יודע לשלב יפה תמימות ורוע. זה תמיד מצליח לו, הדוגמה הקלאסית היא כמובן הליצן בזה.

חוזקה 8: ג’רום, השחור הצעיר א-לה אובמה שכנו של הבלש ביל הודג’ס וחברו, הוא שמחליף את פיט האנטלי כשותפו לאחר שהודג’ס פרש מן המשטרה. הם: ביל ג’רום ייצאו בצוותא לתפוס את הרוצח בלוויית דמות נשית מפתיעה שפרטים עליה איני מגלה, אך גם היא כתובה נפלא. אולי כי גם היא דמות קלאסית נשית קינגית שסובלת מבעיות נפשיות קשות. לדעתי זה מקורי שגיק מחשבים שחור שמתחפש בלשונו לעיתים למעין זמר ראפ נוקשה, דבר שאינו הולם את אישיותו כי הוא בעצם חנון מחשבים, מתלווה לבלש לבן וזקן. זה יפה כי הידידות הזאת יכלה ליפול אל תהומות הקלישאה הספרותית וזה לא קורה. זוהי אחדות ניגודים שעובדת.

חוזקה 9: אומנם ריימונד צ’נדלר הנערץ כבר אמר כי לא חשובה העלילה כל כך, אלא מה שחשוב בבלש הוא שהגופות ימשיכו להיערם. הוא כיוון לכך שמה שחשוב בפרוזה שלו הוא ההידרדרות המוסרית שמתגברת ולא תעלומת הרצח, כלומר התחושה ולא העלילה, כמו בפילם נואר. אבל קינג כנראה אינו חושב כך ואינו נוהג כך. בעצם מבחינה נרטיבית יש לנו כאן ארבעה שיאי אלימות ומוות מעולים ותו לא על פני למעלה מארבע מאות עמוד: כאמור יש סצינת פתיחה חזקה, שתי סצינת מרכזיות אחת של הרעלה והאחרת של פיצוץ יוצאות מן הכלל, קינג במיטבו, וסצינת סיום מרשימה מאוד של ניסיון הרג המוני נוסף. זהו. זה לא הרבה. זה לא רצף של גוויות  כסימני דרך כמיטב מסורת הבלש. ועם זאת, זה עובד גם עובד בעיקר בגלל יכולת התיאור של קינג בכל סצינה וסצינה שלא מאפשרת לך להפסיק לקרוא.

חוזקה 10: הרעיון שרוצח המונים ובלש נפגשים באתר צ’ט מוצפן תחת הכותרת הרומנטית דיסקרטית תמימה משהו תחת המטרייה הכחולה של דבי, שהאיייקון שלה הוא זוג המצוי בגשם שוטף ורק השניים נותרים יבשים מתחת למטרייה הכחולה המגינה, רעיון זה הוא כל כך אירוני וסמלי למערכת היחסים בין הודג’ס לבריידי, אין בלש בלא רוצח ואין רוצח בלא בלש, כזוג נאהבים, והוא שובה לב עד שלא הייתה למעצבי העטיפה ברירה אלא לתת לו ביטוי יפה על עטיפת הספר.

ראו עוד מסטיבן קינג ביקום תרבות:

נ. נובלה לבעלי עצבים חזקים בלבד